אל אחד

תמיד הייתי נהנה לכתוב עלינו לאחר מכן,
כמו סשן מנטאלי לאחר הסשן הפיזי,
לחזור הביתה מסופק ומלא ממנה,
לשבת למרות כאב הרגליים מרוב עמידה מעלייה ולכתוב אותנו,
התחושות, הרגשות, המראות, הצלילים והריחות, אנחנו בהרמוניה של מגע,
ועברו שבועות שלא כתבתי עלינו, כי היא לא נתנה לי על מה לכתוב,
כתבתי לה המון, מהרוב היא התעלמה,
ובשתיקה האדירה שלה נוצר סדק בתוכי
והיא לא שמעה אותו מרוב צעקותיי לעברה שתחזור
אבל היא לא הקשיבה לקולי, לא סובבה ראשה לאחור
המשיכה בצעדיה להתרחק,
והסדק גדל, לאט אך מהר מידיי,
ונשבר,
נכון, היא רגילה שאני זה שהקשיב לצעקותיה בעונג ובכאב
זה היה אני שתמיד היה קשוב לצרכיה רצונותיה ותשוקותיה
זה היה אני שהחזיק אותה כשהיא הייתה מעולפת
זה שהשקה אותה כשהיא הייתה זקוקה לטיפת מים
זה קנה לה שוקולדים שיהיה לה תמיד מתוק
זה שחיבק אותה שהיא הייתה זקוקה למגע
זה שכיסה אותה שהיה לה קר
אז אולי היא פשוט לא הייתה רגילה לכך שגם אני אדם שהיה זקוק לה.