כאב ושיקום

אני אוהבת אותו

אני מאוהבת בו

הוא חתיך ומושלם ועושה לי רק טוב

איך אפשר לחיות בלעדיך - טורנדו שלי

אני ראיתי את המוות בעיניים. ממש. הייתי כפסע ממוות. 

ואני חייבת לציין שזה לא מפחיד. בדיעבד הכל קטן עלינו, אבל הימים האלו שבהם גססתי לאיטי, לא היו מפחידים. היה לי שקט בראש בזמן ההוא. 

היום אני יודעת להבין את מה שקרה. חלק ממה שקרה. ואני זוכרת את הימים הראשונים של הגסיסה בהם הייתה לי צלילות ובהירות ופשוט ידעתי שאני עומדת למות וזה לא היה מפחיד. מן שלווה כזאת. שלווה נקייה.  

סקס זה לא התעמלות. 

הבטחתי לגברים במשפחה ארוחה בשרית.

סטייקים של ואגיו, טיבון ,  שעלו לי כמו משכנתא קטנה.

בירות, אלכוהול. - ויסקי, ערק לאחד שאוהב את טעם האניס, קוניאק לזה שחי בסרט שהוא במועדון גברים, שתיה קלה כמובן וקפה שחור אתיופי שמבשלים במחבת. 

רק בשר.

ואם ישאר מקום, עוגת טריקולד מהממת. 

אנחנו לבד סוף סוף. הלכה המטפלת הזמנית, הלכו ההורים. ויש שקט. 

זה רק אנחנו, תא משפחתי של שלוש. סקרנית לגבי העתיד הקרוב. 

ליד הבית שלי יש חורשה קטנה, גיליתי את זה היום. זה ממלא אותי אושר שיש סביבי עצים וירוק לי בעיניים. 

הפיזיותרפיסט שלי אמר שעשיתי התקדמות עצומה מיום חמישי ועד היום. אני מרגישה את זה בעצמי.

היום זה יום טוב. 

פחות כאבים תזוזה יותר קלה. 

אני מאושרת 

כמעט שבוע שאני בבית, כן, זה כיף להיות בבית סוף סוף, להיות עם הילד עם הבעל משפחה חברים שכנים, אני עושה פזיותרפיה ביתית, אבל, קשה. מתסכל, לפעמים מפחיד. אני עדיין לא הולכת רגיל, יש לי הליכון, וקביים. אבל קשה לי המעברים - מהמיטה לעמידה לישיבה. 

אבל הפיזיותרפיסט שלי תותח והוא אמר שאני אחזור לעצמי. סופרת את הימים.  

זהו, הולכת היום הביתה. 

בית חדש בעיר חדשה שראיתי רק דרך תמונות. עוד לא דרכתי שם, בבית הזה. 

כולם סביבי מתזזים, מתאימים את הבית למגבלות שלי , קניית עוד ריהוט, מזון, ומחר מתקינים אינטרנט וכבלים.

הולכת הביתה. תרתי משמע. החזרתי את הכיסא, ולקחתי הליכון. 

כולם יבואו היום לבית החדש ואני רוצה רק שקט, להתמודד עם הקשיים של הבית בלי ההורים שלו,שלי חברים... אחים.

זה המבחן האמיתי. להיות בבית.

לישון איתו אחרי 3 חודשים מלאים שלא.

להתקלח בבית שלי. בפעם הראשונה.

דרך חדשה

אני הולכת הביתה. 

מתרגשת מפחדת לחוצה.

החברה הכי טובה שלי בדרך אלי, לא ראיתי אותה שנה.היא עברה לרמת הגולן והסגרים של הקורונה מנעו מאיתנו להפגש.

התברר לי אתמול שדוד שלי מאושפז באותה מחלקה שלי, חדר מולי. 

במקום להפגש כולנו בסדר פסח, נפגשים בבית חולים😒

כשאין מה לעשות כל היום מעריכים כל שניה של הנאה.

מעניין אותי לדעת - מכל זוגות הבדסמ שגם חיים יחד, ולא עושים סשנים בהזמנה כלומר, לא נפגשים בשביל סשן, איפה מתחילה מערכת היחסים ונגמר הבדסמ.

כי לחיות 24/7 בדסמ זה קשה עד בלתי אפשרי (נסיון אישי). אז איפה זה נעצר? במילת בטחון? אם בא לו לזיין אותי ואני לא בדיוק במצב המתאים, אז מותר לו כי זה בדסמ? או שזה "אונס" במערכת רגילה? (דוגמא,כן?) האפור הזה על גווניו המרובים מעניין אותי