|
|
|
הפיזיותרפיסטית שלי מלכה.
למרות הקורונה, ולמרות שאני כמעט בלי תסמינים היא מגיעה יום יום לתרגל איתי.
היא לא מוותרת לי וגם לא עלי.
היא שלחה לי אפליקציה שדרכה היא יכולה לראות אם אני מתרגלת או לא.
האח הגדול זה כאן בלייב ולא ערוך
קורונה אהובתי איך התחמקתי ממך כל השנים, ועכשיו גם אני נדבקתי.
מהמם לי , כאילו לא עברתי מספיק
איזה זין
נכון כשאומרים משהו בקול רם לפני אנשים זה מחייב? נגיד אני אתחיל דיאטה ביום ראשון ודואגים ליידע את הסביבה, אז אני רוצה להתחייב ל2-3 ביום פיזיותרפיה ואני מפחדת להגיד את זה בקול רם כי אז אני באמת אצטרך לעשות את זה.
ואני כידוע שונאת ספורט, שונאת להזיע, פשוט שונאת.
אבל אם הצהרתי שאלך מכאן על שתי רגליים, אז אני מצהירה שאעשה פיזיותרפיה 2-3 ביום. מעבר לפיזיותרפיה שנקבעה לי בלו"ז.
ושאלוהים יעזור לי
ימי שלישי הם הכי שנואים בעיני. יש ביקור רופאים- המשמעות זה כאב, כאב, כאב.
היום הרופא בלי שום משככי כאבים, בלי זריקת הרדמה מקומית ,חיטט לי בפצע עם 3 פינצטות שונות.
בכיתי אוקיינוס והוא ממשיך.
כמובן שפיזיותרפיה לא בא בחשבון.
העיקר לחייך הוא אמר לי- כשבלב איחלתי לו דבר שחין כינים.
אפילו אני שכל כך אופטימית, וחדורת מטרה נשברת.
אני מיואשת כי אני לא רואה את הסוף.
הכל הלך טוב עד הנפילה ההיא.
ועכשיו איו בכלל צפי לשחרור, או אפילו התחלה של מדידות לפרוטזה.
אתמול מלאו לי חודש ימים בלוינשטיין
אז יש עיכוב במוכנות לפרוטזה בעקבות הנפילה. נתתי לזה להשפיע עלי בדיוק 3 ימים. ועכשיו פעמיים ביום פיזיותרפיה כי אני אצא מכאן הולכת על 2 רגליים.
איבדתי בטחון ברגל שמאל שלי שקרסה וצריך לבנות מחדש אמון ובטחון.
הצוות שהיה אמור לדווח על הנפילה לא דיווח, ורק על זה אני יכולה לתבוע להם תצורה במיוחד כשהאחראי אמר לי שהיה לי פצע קדום
בולשיט! הגדם שלי היה סגור כולו ונפתח בגלל הנפילה וכולם כולל מנהל בית החולים יודעים.
זה רק דוחף אותי לעשות יותר פיזיותרפיה ולחזק את הגוף עוד.
אני יוצאת מכאן הולכת על 2 רגליים!!!
קפצתי היום 2.5 מדרגות בגובה 13.5 ס"מ כל מדרגה.
למה 2.5? כי במדרגה האחרונה נפלתי.
הייתה איתי הפיזיותרפיסטית שתפסה אותי ועוד אחד שהגיע בריצה
נפלתי על הגדם כלומר קיבלתי מכה בגדם עם הברזל של המדרגה.
לא קרה כלום,אין דימום. אבל כתף ימין ומפרק כף יד ימין כואב לי רצח כי החזקתי במעקה חזק בשתי הידיים.
גם זה קורה רק חבל שזה קרה לי בכלל.
החזקתי לא לבכות ועכשיו כשאני כותבת את זה הדמעות מתהוות.
לפני שבוע לא יכולתי לקפוץ בכלל שום מדרגה.
הנפילה הורסת לי את השמחה שהצלחתי 2.5 מדרגות
היום אני לא עושה שום פעילות. לא כי אין לי אלא כי אני לא מרגישה טוב.
הכל כואב לי אפילו בריסים. אז היום אני עושה סטופ, והמצפון מציק לי כי לא אלך לפיזיותרפיה, רק מה - גם הפיזיותרפיסטית שלי לא מגיעה היום.
אולי בהמשך עוד אלך.
בינתיים יש התפרצות קורונה אצלנו, כמה מהאחיות ואנשי הצוות מאומתים. ויש כמה מהמאושפזים שכבר בבידוד.
אני יצאתי שלילית תודה לאל.
יום מנוחה כזה באמצע.
מתלבטת אם ללכת בכל זאת.
החשיבה לוותר לעצמי קשה לי.
היום היה לי קשה. ממש קשה.
קשה ברמת דמעות. זה 180 מעלות לעומת אתמול.
אפילו שקלתי לוותר לעצמי ולחתוך לחדר, אבל לא!
עשיתי שעה פיזיותרפיה ועכשיו כואב לי אפילו להקליד.
ואני אחזור עוד שעה לעוד סשן פיזיותרפיה ולמה? כי אולי אני מזוכיסטית. ( לא באמת)
כי אין אופציה אחרת. כי אני אלך על 2 רגליים. וזה מה שיחזיר אותי לשם היום שוב.
הכל בראש זה מה שאני אומרת לעצמי.
אני אלך עד הקצה ועוד קצת. המוח שלי מסרב לוותר גם כשממש בא לי.
3 שבועות אני בלוינשטיין והיום הלכתי פעם ראשונה על שתי רגליים.
פאקינג ניצחון!!
