החלטתי השנה כן לחגוג ונסעתי לאמא שלי כי היא הייתה לבד וסתם אני כמעט לא רואה אותה.
אכלתי תפוח אדמה עם עוף בסגנון "אמא" בלי תבלינים ומלח והיה לי טעים.
ראיתי בטלוויזיה איחולים גם מפוטין וגם מהרצוג ורציתי להקיא עליהם קצת סלט סלק.
ואז ראיתי תמונה חדשה על הקיר בבית של אימא, תמונה שמישהו זרק והם מצאו אותה ברחוב. ואמרתי לאמא שאומנם יפנית לא הייתה מתפשטת ככה, אבל אני אוהבת את התמונה ובכלל חושבת לעשות לי חדר "יפני" בממד של הבית החדש שלי.
וכשהיא התעניינה למה יפן כל כך מושכת אותי, הרגשתי בנוח לשאל אותה האם היא יודעת מה זה שיבארי וקשירות. ולא, לא היה לה מושג מה זה, לא ידע גם מה זה בדסמ והחלטתי לא להכנס לזה יותר מדי כדי לא להפחיד.
אז כל מה שהסברתי לה שאני אוהבת לקשור אנשים ושזה לא בהכרח בעלי, אבל פעם קשרתי גם אותו. היא לא הבינה את זה, גם לא מבחינה מינית וגם לא מבחינה אומנותית. זה היה לה מוזר, למה אנשים עושים את זה.
סיפרתי גם שפעם היה לי מפגש קשירות ושנסיעות ליפן היו לצורך לימודי, שאני כל הזמן יוצאת למסיבות פטיש שונות, שוב לא בהכרח עם בעלי.
כל מה שעניין אותה יותר איך בעלי נותן לי לצאת עם מישהו אחר ואיך הוא יוצא למסיבות גם בלעדיי. ואם לא יקרה מצב שהוא ימצא מישהי אחרת ואיך אני לא מפחדת שמישהי תקח אותו. ניסיתי להסביר שבן אדם שרוצה לבגוד יעשה את זה גם בלי מסיבות ולמצא מישהי אפשר גם בעבודה, חדר כושר או בית קפה.
ובזה סיימנו את השיחה ועברנו לנושא אחר. האמת שאפילו מצאתי כמה תמונות צנועות במיוחד להראות לה וויתרתי ברגע אחרון כי ראיתי שנושא הזה לא כזה זרם.
אז יש לי תחושה מוזרה.
השנה הזאת לא הייתה פשוטה בשבילי. איבדתי גם סבתא וגם אבא. היו כמה החלטות לא פשוטות שהייתי אמורה לקבל.אמא ואחותי זה כל מה שנשאר לי. אחותי יודעת על זה שאני בדסמית מזמן וגם לא הצליחה לקבל את זה ("איך אשאיר איתך ילדים, את בטח תקשרי אותם לכיסא אם הם יתנהגו לא טוב").
ופשוט נמאס לי להסתתר ולפחד שפתאום יצוצו תמונות שלי איפשהו. שוב זה לא שאפרסם מעכשיו תמונות שלי ושל הנשלט שלי בפרופיל אמיתי בפייסבוק או בכל מקום גלוי, אבל אני חד משמעית מרגישה הקלה כלשהי.
שיקבלו אותי כמו שאני גם אם אני סוטה וגם אם הם לא מבינים בדיוק מה אני עושה.
