מעניין איך זה היה לחיות בעולם שבו כולם קוראים את המחשבות שלך, אולי זה היה מחסל את העמדות הפנים של אנשים אבל זה גם היה גורם לכל הריגוש להיעלם מהחיים. הציפיה הזו להפתעות הקטנות הלא צפויות, המסתורין הזה שכולנו חיים בשבילו, ניזונים ממנו.. לטוב ולרע. ואצלי, לפעמים יש מחשבות שקופצות לי לראש ואם אנשים היו קוראים אותן הם היו מסמיקים ולא מבינים איך בכלל הן עולות לי בראש. הבחורה התמימה, ה"ילדה הטובה" הזו.
יש ימים שהמחשבות האלו מסיחות את דעתי כל היום, מפריעות לי להתרכז. משתלטות עלי, מכריחות אותי להתרכז בהן, להתמסר, לדמיין אותן עוד ועוד. ואי אפשר להתנגד ואני גם לא רוצה. אני נהנית מכל מחשבה קטנה כזו, הופכת אותה למציאות שלי. במוח שלי הכל כל כך קל..
לשון חמה שעוטפת את הפטמה שלי ומוצצת אותה בתאווה, לא מפסיקה עד שהיא שבעה. ממשיכה ומתגלגלת על כולי, מענגת אותי עד לטירוף חושים. בלי הפסקה ובלי רחמים.. עד שכולי רועדת וצועקת, לא יכולה לזוז. מהופנטת לתחושה הזו של איבוד עצמי..
אז מזל שלא יכולים לקרוא את המחשבות שלי.
