שמישהו ירביץ לי עכשיו. חזק. אולי אם אדמם ואכאב כל כך זה יקל עליי את תחושת הכאב, האובדן, החרטה הזו על חוסר המחשבה הרגעי. הרגתי את הקטנה שלי, זו שהיהלי קשה להתחבר אליה בשבת הראשונה שהגיעה אבל אח"כ הרגשתי אליה געגוע עצום. ואפילו חיבור כזה שהרגשתי שאנחנו בעלות אותו אופי.
חמוסה קטנה ושובבה, סקרנית על כל דבר, קופצת, משתוללת. שלמדה להכיר את הריח שלי ולבטוח בי. מרגישה כאילו בגדתי באמון שלה. טעיתי. לא חשבתי לשניה אחת ובגללי נמחצת למוות. אני לא מפסיקה לבכות. זה לא משנה כמה זמן את איתי, ושזה זמן קצר. את כבר היית שלי. לגדל ולטפל, לשחק ולדאוג לך. וטעיתי, ועל זה אני לא יכולה לסלוח לעצמי, עדיין לא.
איך ממשיכים מפה? אני לא יודעת. זה מרגיש כל כך כואב עמוק בפנים והתמונה שלך לא יוצאת לי מהראש. למה?? למה טעיתי??
אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה קצת, בבקשה..? אני אהיה טובה יותר, לא אכעס עלייך אפילו כשתנשכי אותי. כי אני יודעת שאת משחקת איתי, ולא כשלא תתני לי לישון לילה שלם כי את ערה. כשאני נרדמת בסוף אחרי בכי והעיניים שלי כבר שורפות אז אני בסדר לזמן קצר אבל כשאני מתעוררת פתאום את שוב פעם שם, חסרה לי. והכל מתחיל מחדש. למה טעיתי? אני לא מצליחה להשתחרר מהמחשבה הזו, למה לא הייתי זהירה לרגע אחד נוסף. ואז היית איתי עדיין, משחקת, מתלהבת, בוטחת, נאהבת.
ועדיין, שעות אחרי, הדמעות יוצאות והלב כואב..
תסלחי לי?
