מזמן לא הייתי פה..
לא שלא היה לי צורך לכתוב, הרבה מחשבות עברו להן, תמיד ברגעים מוזרים, ונעלמו כשהרגע עבר.
השאירו תהיות קטנות בחלל הראש שלי לפני שנזרקו לפינה. כמה מוזר זה שברגע אחד אני יכולה להיות שמחה וצוחקת וברגע אחר מהורהרת..
תמיד אומרים שאסור להתחרט על דברים שקרו, שאנחנו לומדים מכל דבר ומתפתחים. אז בעיניי זה בולשיט.
לא כל דבר הייתי משאירה שם חקוק בעבר ולא משנה כמה גדול המוסר שמאחוריו. יש דברים שהייתי מוחקת.
לפעמים מחשבות על איך שדימיינתי את העתיד שלי (וגם את החיים בהווה) צצות ואני מגלה שהמציאות שונה מאוד. ואז אני תוהה למה.
זה לא שיש לי רעיונות על דברים לא אפשריים. ואז אני חושבת מה צריך לשנות כדי שזה יקרה, ואולי בכלל זה לא תלוי רק בי והרצון של האחר קובע גם. ואז מחשבה קטנה מרעילה מתגנבת פנימה ולוחשת לי שאולי טעיתי. ואיך יודעים אם טועים או לא? רק לחכות? נשמע אכזרי מידי. לישון כל הזמן הזה ולחכות להתעורר עם הידיעה הזו שהצלחת או לא.
ובינתיים, הרבה טוב קורה מסביבי. אבל זה לא מספיק לי. זה רע? זה רע לרצות שיהיה מעולה? לדמיין את הכל במוח גורם לי לרצות עוד. ופחד שזה לא יקרה.