חיוך תמים

אמא שלי היא סופרוומן (וסופרמן גם). וגם אם אני לא אומר לה את זה מספיק או בכלל זה מה שהיא. ואולי בגלל זה קשה לשמוע אותה בוכה. אני חושבת שזה קרה פעמיים שלוש מאז שאני זוכרת. ואז נופלת ההכרה שגם ההורים שלנו אנושיים ולמרות כוחות הפלא שלהם גם להם קשה לפעמים. ואז נהיה לי ממש עצוב, כי אני לא באמת יודעת מה לעשות באותו הרגע. 

אבל זה מאפס לי את המחשבה והופך אותי ליותר סבלנית ויותר מבינה כלפיהם. וכן, מערכות יחסים עם הורים, בכל גיל, הן קצת מסובכות. לא משנה כמה אהבה והערכה יש שם. 

אז לסופרוומן שלי, אני אוהבת אותך, גם אם לא אומרת את זה כמעט.