חיוך תמים

הייתה לי אהבה בקו- לנטה. 

נפגשנו במקרה, ממש במקרה, כמו בסרטים. אני רק חשבתי שאולי תהיה לי סוף סוף הרפתקאה קטנה.

לרגע אפילו כמעט התחרטתי. בבוקר, במקום להגיד שלום הוא פשוט בא איתי, אחרי. ולא עזב,

גם כשלא הרגשתי טוב.

גם כשהוא לא הרגיש טוב. 

ודיברנו, על הכל. על מדע ודת, על העולם, על אהבות ישנות ולקחים, על תוכניות ילדות ודברים אחרים. 

ופתאום, אחרי תקופה שישנתי לבד, נהיה לי שוב כיף לישון עם אחר, שמוצא חן בעיניי. 

וגדל בי ניצוץ ישן של אהבה. 

והייתי צריכה להמשיך ללכת, והוא להישאר. 

אז הייתה לי אהבה בקו- לנטה. קצרה אבל משמעותית גם, בדרכה שלה. 

והיא הייתה פשוטה וטובה, שני אנשים נפגשים, נשארים יחד כי רוצים.

עכשיו אני לא בקו-לנטה והיא כבר לא תהיה פשוטה וקלה. עולמות מפרידים.

ועל כל השאר זה כבר לפוסט אחר.