לפני כמה חודשים היה לנו מפגש של חברים מהצבא, כמה מאיתנו נפגשים פעם בשנה באזכרה שלא כולם מגיעים אליה, אבל השנה אירגנו מפגש של כל הצוות בבית של אחד מהחברים ככה שיצא שפגשתי חבר שלא ממש ראיתי מעל 20 שנה. מפה לשם, כל הערב ישבנו ודיברנו, משלימים פערים, ואז מתברר שיש לנו מכר משותף, (אני מכיר אותו מילדות, והחבר מכיר אותו משנות העשרים המאוחרות) היום הוא סוג של מטפל/מנחה שקצת סילף את הביוגרפיה שלו על מקום הולדתו והיכן התחנך ומחרטט בביטחון לכל מי שמוכן לשלם.
ואני מספר לחבר מהצבא על זה שהוא מחרטט את כל העולם בביוגרפיה שלו ואז החבר אומר לי: "לכל אחד, יש את השריטה שלו"
לפני יומיים קראתי פוסט בפייסבוק שבו מי שכתבה את הפוסט נשאלה איפשהוא, "מה הפצע שלך?". וואוו, איזו שאלה בראיון עבודה, בדייט, בינך ובין עצמך.
אני יודע מה הפצע שלי. אני יודע איזה דרייב הוא נתן לי. לאן הוא לוקח אותי במסע הקצר שיש לנו על פני האדמה.
אני מכיר את השריטות שלי או לפחות חושב שמכיר (ואוי ואבוי לעובד אם הוא ישלח מייל עם שגיאת כתיב, גם עם הוא ערבי).
אין איזה סוף מתוחכם לפוסט הזה, אני חושב, ואולי אני טועה, שאחת החוכמות בחיים זה להכיר את הפצעים שלנו, את השריטות שלנו, את הפגיעות שלנו לחבק אותן, לאהוב אותן, לסלוח לעצמנו עליהן כדי שנוכל לחיות איתן בשלום ולהשתחרר מהן בעת ובעונה אחת.
