לפני 10 שנים. 14 באפריל 2014 בשעה 11:24
נשיקת אשת העכביש.
זה קרה מהר.
בלי שליטה. בלי תכנון.
מתוך רצון פנימי ויד מכווינה ועדינה.
כמו מבוך בארץ הפלאות של אליסה, כל הדלתות הובילו לאותו מקום.
לאותה תשובה לחידה.
היחידה.
בצעדים קטנים. בחיוך. בהבנה. במשחק. הגעתי לכניסה לארמון למרות הסחרור. גאה שהגעתי הנה.
תודה לך הגבירה שלי.