דאבל דייטים, אני שונא אותם.
מעין סאגה מתמשכת של השוואות, מי התלבש יותר יפה, מי קנה למי את התכשיט הכי מנקר עיניים, מי השיג מה מתי ואיך.
אולי אני מיזנטרופ, את רצית להיפגש איתם, זוג נורמטיבי לחלוטין, שוכרים דירה בכפר סבא, לומדים שקר כלשהו, עובדים בשוק עבדים אקראי.
ונילים יותר מהתמצית התעשייתית השחרחרה הזו בבקבוקון ששמת בקאפקייקס שהכנת שבוע שעבר.
הכנתי את עצמי מנטלית לערב שיעמום מוחלט, למענך אחווה גם את זה.
סרט בקולנוע גדול סמוך להרצליה, בעל מסלול מכשולים בין דלת הכניסה לאולם הקולנוע, מכשולים בדמות דוכני תכשיטים, שעונים, ארנקים, תיקים, ועוד מוצרי אופנה יבשושית שמשדרת טעם עדרי ונסחף, כל מה שהתפאורה האנושית האפורה סביבנו לובשת.
אני שונא לאחר למקומות, זה פגם אופי, ואולי זה גם יתרון, זה מפריע לי עמוק בתוך החזה, מעין טמפרטורה שמטפסת וצורבת את חזי מבפנים כשאני מבין שאצטרך להגיע באיחור, לדרוך על רגלי אנשים בדרך למושב באולם הקולנוע.
אתן רציתן לעצור ולהסתכל על עגילים, שקר מצופה זיוף עם פיגמנט זהוב, אפילו לא אמיתי, לא ראוי לענידה, בטח לא על גוף מושלם כשלך.
השווצת בשרשרת עם תליון היהלום שקניתי לך, היא שאלה לכבוד מה, אמרת לה שזה סתם בלי סיבה,
היא לא יודעת כמה טובה היית שזכית בה.
מגיע לך.
"בואי נתקדם, אני שונא לאחר ואת יודעת את זה" אמרתי לך
"אחרי זה הדוכן לא יהיה פתוח" אמרת
"עם מה שהוא מציג, עדיף שהוא בכלל לא יהיה פתוח" אמרתי ומשכתי בידך, מנסה להתקדם לאולם הקולנוע לסרט אהבה דביק גרוע שבחרה חברתך.
"הסרט מתחיל עוד דקה" אמרתי
"אז מה, זה רק פרסומות" אמרת
"את יודעת שאני לא אוהב לאחר, את לא באה?" לחשתי באוזנך
"לא! אם אתה רוצה לך לבד, אנחנו כבר נגיע" אמרת בקול
לפעמים את אוהבת להתגרות, אולי אני נהיה רך איתך מדי, אולי זה בגלל שכמה ימים לא התראינו ואת מחפשת ריגוש, אולי זה בגלל שאת אנושית ורצונך לא הולך בקו ישר עם רצוני.
"אני אחכה, ובסרט יהיה לך מספיק זמן לחשוב איך התנהגת" אמרתי לך בקול, שניכן צחקקתן.
"בנות, לך תבין" ענה לי בן הזוג של חברתך, תמות! חשבתי בליבי.. אתה זה שלא מבין
את התחלת פור פליי, את רוצה אותי כועס, את רוצה אותי מרוכז בך, כשאני מעניש אותך את מקבלת את התענוגות הכי עילאיים, אני הכי מרוכז, הכי יצירתי.
הייתי חולה שבוע, לא נפגשנו, הזנחתי אותך, וזאת התוצאה, החינוך נחלש, הרצועה השתחררה, אני יודע להבחין מתי את נצמדת לאישיותך ומתי את מתגרה, כאן את מתגרה, והאמת, אני מתחיל להידלק מזה.
אני כבר מתחיל לבנות את התוכנית, שלי, כמו ספר, פרולוג מונולוג מפתח פרקים וכל הקשקוש הזה, אני מתכנן את מה שאעשה לך כמו אדריכל.
אנחנו לבסוף מגיעים לאולם, דורכים על רגליים, מתיישבים במושבים, לועסים פופקורן מלוח שנתקע בכל חור שהוא מוצא, לוגמים קולה שעברה התעללות מינית ע"י מים וקרח עד שהובסה והפכה לזיכרון מעומעם של משקה קל.
אני יושב לידך, מניח יד על ירכך, אוחז בה חזק, רעד קל עבר ברגלך, את מסתכלת עליי בעינייך, הן מבריקות, חיוך מרומז על שפתייך.
כך עברה לה שעה וחצי, אולי שעתיים, ההוא מאחור ענה לטלפון של שמרטפית בלחש, השוקו שיובל אוהב במקרר במדף התחתון, מאחורי התבנית הכסופה,
הגיבור בסרט נישק את הגיבורה שדמעה, זה הציל את זו, מוזיקה מרגשת, אש, חולצה קרועה, קוביות מנצנצות בחזהו החלק, היא אומרת לו כמה היא טעתה וכמה הוא טוב, חיבוק, וכתוביות. אולי לא זה מה שקרה, לא בסרט הייתי מרוכז, כל דקה חיזקתי עוד את אחיזתי ברגלך, כמו מלחציים, אנחנו קמים, ידי כואבת טיפה מחוזק האחיזה.
חיוכים, דיון חסר טעם על תוכן הסרט, על הבמאי, על זוויות הצילום, על הפסקול.
סופסוף אנחנו בדרך לחניה, הם הלכו לרכבם, ונעלמו.
אנחנו חנינו בפינה מרוחקת, כבר אחרי חצות, למעשה כמעט שלוש, החניון כמעט ריק, מאדם ומרכבים, חשוך היכן שחניתי, אפילו פנס אין פה.
באת לפתוח את דלת הרכב, היא לא נפתחה, לא לחצתי על השלט, אני גם לא אלחץ.
אנחנו מתחילים.
את מסתכלת עליי, מבטך מבין, נשימה עמוקה שאת לוקחת מכינה אותך לבאות.
"את רוצה ללכת הביתה?" אני שואל, בודק.
"כשתהיה מוכן ללכת נלך" אמרת, לי זה הספיק.
משכתי אותך אליי, אוחז בפנייך ביד יציבה.
"למה אנחנו כאן?" שאלתי
"כי הייתי ילדה רעה, ו.." צייצת
"ו... מה?" שאלתי
"אתה הולך לחנך אותי?" שאלת, את יודעת את התשובה.
סטרתי בלחייך, קול הסטירה הדהד במרחב הריק והחשוך, נישקתי אותך בשפתייך, ונשכתי את שפתך התחתונה בחוזקה.
הרגשתי את טעם הדם המתכתי משפתך, זה טעים, ליקקת את שפתך כששפתיי עזבו אותך.
סטרתי שוב בלחייך השנייה, ואז ליטפתי את פנייך.
לחייך סמוקות, דם חמים זורם בהן, כנראה מכף ידי שעוררה אותן.
אני נשען על דלת הרכב, מכניס יד מתחת חולצך, צובט את פטמתך, חזק, מכניס את היד השניה, צובט גם את הפטמה השנייה, מושך אותן, למעלה, רואה אותך עוצרת את נשימתך, דמעה זולגת על לחייך מהכאב.
אני מלקק את הדמעה, מנשק את מצחך, צובט חזק יותר, מושך חזק יותר.
יש לי חגורה, מעור שזור כמו צמה, אני אוהב את החגורה הזו, קיבלתי אותה מאבי, היא הייתי שלו, היא ממש ישנה, וממש יפה, העור השחור שבה עדיין מבריק, רך, אבל עדיין בעל קשיחות מסוימת.
לא מייצרים איכות כזו היום.
אני מוריד את החגורה ממני,
מקפל אותה לחצי,
ולעוד חצי,
היא ממש קצרה עכשיו,
"תסתובבי תוריד את התחתונים ותרימי את החצאית!" אני מצווה
את בזריזות מפשילה את חצאיתך, ומרימה את החצאית האדומה משובצת שאני כל כך אוהב.
את מסובבת את גבך אליי, מתכופפת ונשענת על מכסה המנוע של הרכב, ישבנך הצחור כל כך חיוור מול החשיכה ששוררת בחניון הריק, כמו ירח שני בלילה הקריר הזה.
אני כל פעם מחדש נטרף מצורתו, כל כך עגלגל כמו זוג תפוחים, קטנטן ומוצק קצת.
רואים שלא נפגשנו הרבה זמן, הוא חלק ללא סימן ולו הקטן ביותר, אפילו ללא סימנים כחולים שאת מקבלת כשאת נופלת מאופנייך לפעמים.
אני מתקרב אלייך, נושם עמוק, ומצליף בך מכה קצרה, חזקה, החלטית, לחי הישבן קיבלה פס ורדרד כמעט בלתי נראה, את נשארת יציבה כשהיית.
אני מצליף שוב, ושוב, ושוב.
אני מפסיק, ישבנך כבר אדום, למעשה הוא מעוטר בגוונים שונים, מעט אדום, מעט ורוד, מעט באמצע.
אני מלטפו, הוא רך וחלק למגע, התחושה מדהימה, חלק כשיש, חם כלהבה, מעט מוצק כמו אפרסק בשל.
אני נושק לו, נוגס בו, סימן נשיכה קטנטן מצטייר עליו, אני פותח קיפול בחגורה, כעת היא רק מקופלת לחצי טיפה ארוכה, פי שניים ממה שהייתה קודם.
אני מתרחק יותר אחורה, ומצליף שוב, את זזה מעט קדימה, גופך רועד טיפה, אולי מהקור, אני מצליף בך שוב, ושוב, את מסובבת את ראשך ומסתכלת עלי בעיניים בורקות.
"אני יכולה לאונן תוך כדי?" את שואלת בקול חלש, כמעט שלא נשמע.
"תאונני" אני אומר.
אני משחרר לגמרי את החגורה, היא לא מקופלת כעת, היא באורכה המלא, אני אוחז בה מהאבזם, שלא יזיק לגופך האלוהי.
אני מתרחק כמעט מטר וחצי ממך, אני מכה עם תנופה אדירה, זנב החגורה נוחת על ישבנך, מכריז על בואו בקול שדומה ליריה בשקט שסובב אותנו,
רק גניחותייך נשמעות מלבדו, ידך נראית מעסה את דגדגנך מבין רגלייך, זוג אצבעות נחות בפתחו של החור שלך, נכנסות ויוצאות, מעסות את שפתייך, מורחות את כולך ברטיבות, פנים ירכייך מבריק מרוב הרטיבות, אפילו פס דקיק ומבריק נמתח על פנים רגלך הימנית וזולג מטה לקרסולך.
אני מצליף שוב, מעין בעירה פנימית של רגש צפה בתוך חזי, עולה דרך נחירי, יוצאת בנשימתי, אני מצליח להריח את מיצייך ממרחק, אני כמעט מצליח לטעום אותם בקצה לשוני כשאני נושם עמוקות דרך אפי.
את רועדת, מתפתלת, כמעט צווחת, אני מתקרב אלייך, אני מוציא את איבר מיני שתפח ורתח בתוך מכנסיי, אני מחדיר אותו לתוכך, חש אותו נתקל באצבעותייך, נשרט מציפורנייך, נמס בחום גופך.
אני כבר על סף גמירה, מהרגע שטעמתי את דם שפתייך אני על אותו סף.
אני חודר ויוצא, הולם בך בגופי, הולם בעצמי, מרגיש את ישבנך סוטר על מפשעתי בכל פעם שאני נכנס, מרגיש אוויר קריר מצנן אותי כל פעם שאני יוצא.
את שולחת יד רועדת לאחור ואוחזת בישבני, מושכת אותי קרוב אלייך, עמוק פנימה, מחזיקה אותי שם, נאנחת, גופך בויברציה, ברכייך רפויות, בקושי מחזיקות אותך.
אני מתפרץ בתוכך, אני מרגיש את החום מציף אותך מבפנים, במו ברז מים רותחים שבא להלהיט מחדש אמבט חמים.
אני רואה את הזרע המבריק נוזל גם הוא על פנים רגלך, זולג מטה.
ברכייך כבר לא מחזיקות אותך,את מרפה את כל גופך, אני תופס אותך בידיי, אוחז בך חזק, גבך אליי, אני מנשק את עורפך, את מדהימה.
החניון כמעט ריק, אנשים שיכורים מדדים פה ושם, קריר, לנו חם, אנחנו מזיעים.
חשוך היכן שאנחנו, כשאני מסתכל עלייך את מוקפת זוהר עילאי, אין יפה ממך.
לחייך רטובה מדמעות, שחור נמרח עליהן, ישבנך אדמדם, חיוכך מחמם.
אולי זאת הסיבה שיש כאלו סרטים רומנטים בנאליים, יבשים.
כי את הרומנטיקה שלי ושלך אי אפשר להציג על מסך מול עשרות אנשים.
זה לא ליפי הנפש, לא לחלשי הרוח, לא להם,
רק לנו.
צריך למהר הביתה, אני צריך לישון, מחר אני צריך לקום לעבודה, ואני שונא לאחר!
