כאב חד,
כמו אש שחודרת מתחת לעורי,
בצלעות, בין העור לעצם.
שריפה, אלפי פעמים.
המחט חודרת אליי, שוב ושוב.
עשרות פעמים בשנייה,
מחדירה את הדיו מתחת לעורי,
מעטרת אותו.
הכאב, על גבול הבלתי נסבל,
אני עוצם את עיני, הכאב לפתע נראה אחר,
רחוק.
יותר נסבל,
אני מתרכז, נודד במחשבותיי,
מנסה לנדוד הרחק, לנצל את המדיטציה לצבור תובנות.
האם כך את מרגישה?
האם כך את נושכת את שפתך?
עוצמת עינייך, מתמסרת לכאב,
מכווצת את אגרופך עוד ועוד.
האם את כמוני, מנסה לא לצווח, לשמור על חזות רגועה,
כשבפנים משתוללת סערה,
כל עצב בי בוער למגע המחט החודרת.
האם גם את כך?
לפתע אני מבין, זה מעניין אותי,
את מעניינת אותי,
אני רוצה לדעת,
חייב לדעת!
איך את מרגישה כשאני סוטר?
איך את מרגישה כשאני חובט?
איך את מרגישה כשאני מצליף?
איך את מרגישה כשאני מלטף?
איך את מרגישה כשאני נושך?
איך את מרגישה כשאני מנשק?
איך את מרגישה כשאני מושך בשיערך?
מה עובר בראשך כשאני כובל את ידייך?
האם אני מכאיב לך?
האם אני מספק אותך?
האם את רוצה לצעוק "די"?
את מתאפקת בשבילי?
אני מבין שיש הבדל,
המחט לא נועדה לספק אותי,
המעשה לא נעשה מתוך אהבה,
ולא מתוך רצון לתת או לענג.
כשאני שואל אותך אם כואב לך,
"לא כשאתה עושה את זה" את עונה לי.
אני מבין פתאום.
אותך.
זה מה שאני כל כך רוצה ממך כל הזמן,
חוקר אותך פיזית,
מנטלית.
אני עושה את כל זה כדי להכיר אותך עוד ועוד,
את הפרטים הכי קטנים באישיותך,
את הפגמים שעושים אותך כל כך מושלמת.
אני רוצה לדעת כל דבר לגבייך,
ולהשאיר אותך מסתורית.
אני רוצה לדעת מה את מרגישה,
להיות מחובר אלייך בחוט בלתי נראה,
להרגיש אותך מתענגת,
לחוש את נשימותייך,
לראות אותך מתמסרת,
לדעת שאת נכנעת,
המחט כואבת בבשרי,
אבל אף אחד לא ידע,
פניי חתומות, לא מספרות כלום.
כמו במשרד,
כמו בתור לקופה בסופר,
עיני לא מסגירות את הרגש,
תווי פני לא משדרות את הכאב.
לאף אחד אין את החיבור שיש לנו,
לכן אף אחד לא ידע,
רק את.
לכן אני רוצה להכיר אותך,
לגלות אותך,
אני רוצה להיות איתך.