ביקשתי ממך,
לא קיבלת יחס כמו שרצית,
אני במחשב.
רצית שאהיה מרוכז רק בך,
התעלמתי ממך,
אולי בכוונה, אולי לא.
כעסת,
התרסת,
מוציאה לשון,
"אני שונאת אותך" אמרת.
"זה לא נכון, את אוהבת אותי" אמרתי,
"לא נכון, אני שונאת אותך" השבת.
חום התחיל לזרום בגופי,
את אוהבת את המשחק הזה,
נהנית מהתוצאות,
אוהבת את המסירות שבה את נענשת.
את האימפולסיביות שנובעת ממני,
כבר לא מחושב,
לא מנסה,
פועל.
"תגידי שאת אוהבת אותי!" אמרתי
"לא רוצה" אמרת,
ניצוץ שובב בעינייך.
אני אראה אותו נשבר,
אני אראה אותו מתחלף,
לניצוץ של כאב,
ניצוץ של כניעה,
התמסרות,
הופך לאור של הנאה.
אני תופס בצווארך,
מקרב את פנייך אלי,
"תגידי!" אני אומר.
את מחייכת,
"לא רוצה!" את עונה.
אני דוחף את ראשך על כרית הספה.
ביד השניה משחרר את חגורתי.
הצלפה בירכייך,
"תתיישרי, על ארבע ומהר!" גוער בך.
את מסדרת את גופך,
ברכייך על הרצפה,
ראשך על הספה,
ישבנך מתחצף,
פונה אליי,
יהיר מדי.
אני מושך את מכנסייך מטה,
מצליף בישבנך,
מקפל את החגורה לחצי ומצליף שוב,
יותר חזק,
יותר מהר,
מצליף שוב ושוב,
את טומנת את ראשך בכרית של הספה.
התייפחות עמומה נשמעת עם כל חבטה.
ישבנך מאדים.
אני מושך את ראשך לאחור מהכרית בשיערך.
"תצרחי בשבילי, תגידי שאת אוהבת!" אני אומר
"אני לא רוצה" את אומרת,
קולך רועד.
אני מתקרב לאוזנך,
"תגידי!" אני אומר בקרירות החלטית,
עינייך מושפלות.
קולך רועד,
הברות מנסות לצאת מפיך.
"אני אוהבת אותך" את אומרת,
המילים מחממות לי את הלב,
תודה.
"גם אני אוהב אותך" אני אומר לך.
עינייך מורמות אליי
מה?
רצית עוד?
זה מה שתקבלי כרגע,
תתמודדי עם זה.
