היא מפיחה בי רוח חיים באופן מסויים,
היא מעלה בי חיוך שמזמן לא היה לי,
היא מוציאה ממנו את השובב שנדם,
ממלאה אותי עזוז,
איך שגופה מתנועע כשהיא על מיטתי,
איך שהיא מתחבאת מתחת לשמיכה כשקר.
כשהיא נלחצת ועיניה נדמות כאילו הן יוצאות מחוריהן,
אפה הקטן,
היא לא פוצה פה ולא משמיעה קול,
היא לא שופטת אותי ולא מתלוננת,
לא מחמיאה ולא מתחנפת.
מבטה לא יכול להתפרש בדרך שאבין לעולם,
מוחה יוותר מסתורין בשבילי,
מחשבותיה כנראה לעולם לא יחשפו בפניי.
המסתורין הזה בה מעורר אותי,
האם היא שונאת אותי?
האם היא מחבבת?
האם זה מזיז לה בכלל?
האם זה משנה?
כשאני מלטפה היא לא זזה,
נשארת בתנוחה יציבה,
נמסה מעונג או מתה מפחד.
לעולם לא אדע,
אוכל לשער,
לבנות תיאוריות משלי.
אני מקווה שהיא נהנית כשאני מביא לה ממתקים,
שיערה כהה,
יפה כמו שרק היא יכולה להיות.
היא מפיחה בי רוח חיה.
אין מנוס מלומר זאת,
ומחשבות מטונפות תשאירו בראש המטונף הזה שלכם