לפני אלפי שנים אם הייתי עושה קסם עם קלפים לעדר של ניאנדרטלים תמימים כנראה הם היו חושבים שאני מכשף,
האמת היא שרוב הסיכויים הם שהם לא היו מבינים מה קורה פה ומה לעזאזל אני רוצה מחייהם.
התמימות ואי הציפייה הופכים דבר למדהים, למרגש, אפילו קסום,
משה רבינו כביכול הכה סלע ויצאו ממנו מים.. ביג פאקינג דיל!
אני לוחץ על כפתור במכונה בקצה השולחן שלי ויוצא ממנו אספרסו, נראה אותך עושה את זה מוישלה.
בקיצור, טו ביזנס.
שישי בלילה ראינו סרט אימה / גור צרפתי בשם "מארטירס" (קדושים מעונים)
סרט על כת כלשהי שמאמינים שכדי להיטהר צריך להתענות ולהגיע לרמה של.. קדושים מעונים,
ובתהליך הם לוקחים נערות דקיקות וענוגות ומענים אותם בסאדיזם הכי ביזארי שיש,
חשמל, חתכים, אין אונים, חסך חושי.
הם לא תפרו שם איברי מין אבל קדחו כיסוי עיניים לגולגולת שלהן.
אין מילת ביטחון, אין דרס קוד, אין כלום.
זוועה מה שהנערות האלה עברו בסרט,
מוחי החולה קיבל עוררות מהצפייה בו.
למרבה הבאסה חבר שלנו שישב וצפה בסרט הוא טבעוני והמחזות היו יותר מדי בשביל ליבו הרך,
לא יכל לשאת יותר את הזוועה,
הפסקנו את הסרט באמצע וכל אחד התפזר לביתו מהורהר וטוב לבב.
זיק של חרמנות ניצת בעיני,
זה לא כל כך נדיר,
הזיק הזה קיים בעיני באופן תדיר, מי שלא מכיר אותי חושב שאני חוטא בשמחת חיים.
הגענו לדירה,
הלכתי לפינה מאחורי הספה,
יש שם שקית עתיקה מתקופת הצבא,
בתוכה גליל של חבל צניחה שחרחר,
הוצאתי אותו.
נעמדתי מאחוריה,
מקלף ממנה את חולצתה, מעסה את גבה מעט.
שנינו עומדים,
ידי תופסת את ידיה ומקפלת אותן לאחור.
ידי השנייה לוקחת קצה חוט ומתחילה לכרוך אותו סביב ידיה,
סביב מרפקיה, חזה, רגליה.
היא ניסתה להתנגד,
הפעלתי כוח,
היא אמרה לי "די, אין לי כוח לשטויות שלך, תפסיק, אני אהרוג אותך".
כולה קשורה.
זרקתי אותה על המזרן,
רגלייה צמודות אחת לשנייה,
ידייה מאחורי גבה,
פניה מרוחות על המזרן.
שלפתי את החגורה והתחלתי לנגן,
צלילי הצלפות נשמעו בהרמוניה יחד עם ציוציה,
"איי" , "פאק" , ועוד שלל אקורדים של עונג.
ישבנה האדים כמו תפוחים שיש בסרטים.
כרכתי את החגורה סביב צווארה,
משכתי את ראשה אליי,
ידי נשלחה לפיה,
פותחת את לסתותיה,
איברי חודר לגרונה.
סנטרה מלא נוזלים,
עינייה אדומות,
כבר זמן לא מועט שאני מרחיב את גרונה באיברי,
דמעות בזוויות עיניה.
השארתי את אצבעותי בפיה לדיראון עולם, כמעט.
ידי סוטרת ללחייה בחוזקה,
מחליקה מעט מכל הנוזלים שמכסים את פניה.
שוב סוטר,
ושוב,
חזק יותר.
כך כשהיא קשורה,
נחה על בטנה,
פניה מרוחות ברוק,
נשכבתי על גבה,
איברי חודר לכוס שלה,
הוא חם מאוד,
רטוב מאוד,
מעניין מדוע.
אני גוהר מעליה.
מושך בשיערה,
מרים את ראשה לאחור אליי.
עינייה נעצמות,
היא מקללת אותי,
מברכת,
אומרת לי שאני טוב,
אומרת שהיא תדקור אותי כשאשחרר אותה.
היא כבר לא מצליחה לדבר.
מתנשפת,
מזיעה בכל גופה,
מבריקה,
רועדת.
אני מרגיש את רגלייה מתקשות, נרפות.
עולה בי צורך עז לגמור.
קראתי בספר של אודטה דנין שזרע טוב ללחץ דם בריא,
אני מסובב אותה על גבה,
מקרב את איברי לפיה,
פותח אותו,
ממלא אותו זרע רותח.
היא מסתכלת בעיניי,
מכושפת.
מחייכת מעט בעוד היא בולעת את כל הטוב שהרעפתי עליה.
אני מתיר אותה מקשריה,
נשכב לצידה ושם את ראשה על חזי,
היא מתכרבלת עליו כמו האפרוח הכי מתוק שיש.
משם הכל נעשה מעורפל ודביק.
אני זוכר שחשתי רעב וירדתי לקיוסק לרכוש לי חטיף כעכים שבורים פריך בטעם חרדל ודבש.
כשחזרתי היא הייתה עמוק בתוך חלומותיה,
למחרת בבוקר היא אמרה לי שהפתעתי אותה,
היא לא הייתה מוכנה,
וזה סחף אותה כמו כישוף.
נו שויין.. א שיינע ביצ'.