סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סרטן הגדי

כלבים מסתכלים עליך מלמטה
חתולים מסתכלים עליך מלמעלה
חזירים מסתכלים עליך בגובה העיניים

את הבלוג שלי קוראים קודם בלחיצת ]PLAY על הסאונד המצורף
לפני שנה. יום שבת, 12 ביולי 2025 בשעה 16:16

 

 בחשכת הלילה. אולי דרך הארובה. עדיפה הכניסה הראשית. אני אנשוף. ואנשוף. היד התחממה. הזרוע משוחררת. תראי איזה ירח מלא הלילה ילדה. הראש מוטה מעט קדימה. אוזניים קפוצות. חיוך רעש. בלי טקסים. בלי רשמיות. בלי היכון אכן. בלי שתיים שלוש ו... זוג עיני טורקיז בורקות באורי הירח. האם תפתחי? האם באמת יש לך ברירה? Then I'll huff, and I'll puff, and I'll blow your house down. אחרי שנת חורף. של מלואים ומלחמה. של אילוצי חיים אחרים. אבל הרעב נשאר בעינו. רעב קדמוני. ילדה כמוך לא תבין. וזוג עיני טורקיז מסתכלות. בוחנות. מנתחות כל פיסת מידע. את האפשרות הטובה ביותר. אין טקסים. אין מילה. אין בטחון. מריח את האוויר. וכל נשימה. בין נשיפה ושאיפה. שואפת איתה תובנות. פיסות מידע כפיסות בשר. אני מזהה את המבט החלול הזה בעיניים. את המח המתרוקן. אני אנשוף . אני ניזון מהפחד שלך. מהאי ידיעה והאי וודאות. מההשלמה של הסוף הבלתי נמנע. מהצעקות שמצטרדות. מהבכי וההיסטריה המחרמנת כל כך. זאב בעור אדם. טורנדו של כאב יגיע. כמו איתן הטבע. בלי רגע. בלי משהו לשתות. אולי חכה רגע. הצחוק המרושע . כמו המבט החודר. הנוקב. את במקום הלא נכון. אני אנשוף. רגליים מתוחות. מבט אחורנית. ירח מלא כאליבי ועד שקט לזוועה. קונצרט של עוצמה חרישית. אני לא צריך כלים כדי להשאיר בך סימנים. אני לא צריך צעצועים כדי לחתום עלייך. ורגע לפני. אני אתן לך להבין. זה המבט הריק בעיניים. זה החיוך הזחוח והרעב. זאת היד הלופתת. נשימה מצמיתה. אלה הטפרים שאת מכירה. הפינה של הפינה של הפינה של המיטה. וזה הכי קרוב לאדמה שתבלע אותך. עוד לפני שהמלתעות ננעצו בך. זה הכאב שאת מכירה. כל כך מכירה.והצחוק המרושע המהדהד בראש שלך. שאת מבינה כמה אני נהנה מזה. וכשאת חושבת אולי שהבכי שלך יגרום לי להפסיק זה רק ידרבן אותי להמשיך. ואת יודעת  שאוהב שאת מתה לאט  ואת מספיק טפשה. ואני מזנק. כדי לפתוח את הדלת. ומסתער. ולהספיק להגיד לי מילה אחת. רק אחת. בת...

לפני שנה. יום חמישי, 6 בפברואר 2025 בשעה 21:20

 

"תחזרי"

-----------------

אוחזת בזין העבה שמולה. ביד רכה ועדינה. באצבעות שבריריות שלא ראו ציפורניים מלוטשות ופרנצ'ים למיניהם. אצבעות בתולות מכל טיפוח חיצוני. לטעום או לא לטעום?! קבלתי אישור?  היא כבר לא זוכרת. הגבר יושב על הספה מפושק והיא מתחתיו על הבירכיים. מעליו צעירונת. היא לא בטוחה אם היא בגילה או צעירה יותר. לוקחת עוד רגע. עוד שניים. לא יותר. הוא יכעס. היא מכניסה את הזין העסיסי חזרה לכוס של הצעירונת. גם הכוס שלה רטוב כעת אך לא יקבל מענה הלילה. ולא גם בזה שלאחריו.

-----------------

אני שונאת את העיר הזו. וזה בכלל לא משנה כבר אם הרכבת הקלה תהיה מוכנה אי פעם או לא. אני פשוט שונאת אותה. פעם אחת יותר מידי שכחתי את התיק שלה באוטובוס. וזה נראה שזה לא משנה כמה אני מחבקת אותו. פעם אחת יותר מידי. וזה נראה שפשוט אין למי להתקשר. גם לא אליו.

-----------------

"מתחת למגנט מנפאל יש מעטפה קטנה. בתוכה פתק". היא קוראת פתק שעל הדלת. שניה לפני שפתחה אותה בדרך החוצה. " את המעטפה תפתחי רק כשאת חוזרת הביתה". היא מכניסה את המעטפה לכיס של המעיל שהיא חוזרת להתעטף בו. את זה אני לא שוכחת באוטובוס. "יש כלבה קטנה? תהנהי אם הבנת. אין צורך לסובב את הראש. תראי מה קרה לאשת לוט. צאי".

-----------------

הוא מזכיר לי את השיר ההוא של שלום חנוך. זה שאני שומעת בלופים לפעמים. בלי לומר מילה. אני יכולה להיות אצלו שעות והוא יכול לברור מילים. כאילו שיש לו מבחר מצומצם של מילים להשתמש. ויקרה לו משהו איום אם יעבור את המגבלה של המילים. והוא בעיקר מדבר עם העיניים. כמובן עם הידיים. בן של זונה.

-----------------

"לא ! אני לא יכולה. לא! " היא לא מאמינה שהיא אמרה לו לא. כולה מחברת. אבל זו המחברת. היא רושמת שם הכל. אבל הכל.  בעיקר עליו לאחרונה. בכתב יד צפוף ומסודר. עם כל עט שהיא מוצאת. פעם אחת לא היה לה עם מה והיא כתבה במרקר. כחול. הרגליים שלה רועדות. היא משפילה את ראשה ומחפשת אדמה להכנס אליה. מה אני אמורה לעשות? פשוט לצאת? לחכות שיתן אישור? מה זה אומר? הוא משחרר? הוא כועס? הוא לא אומר כלום. בן זונה.

----------------

בדרך לאוטובוס היא רואה עוד צעירונת ברחוב השקט מולה. בדיוק קושרת את האופניים שלה לעמוד. היא גם שלו? אולי נחכה ונראה? הוא לא יאהב את זה. ועוד אחת קצת יותר מבוגרת מחפשת מספר מסוים. היא בטוח שלו. מישהו פעם לימד אותה שהמספרים על הבתים בסדר עולה עם כיוון התנועה אבל לא היה לה כח אף פעם לבדוק. היא בטוח אליו. אולי נחכה.

----------------

" 19:43.בדיוק. נכנסת. מחזירה לחור. הולכת."

---------------

מה הוא כתב שם. הוא יידע. אני לא יכולה לראות. אני שונאת את האנשים הקריפיים האלה באוטובוסים בשעות האלה. בעצם בכל שעה. פאקינג שני אוטובוסים הלוך וחזור. אני אמות עד שהקלה תעבוד כבר. אני שונאת את החיים האלה. פעם אחת הנהג עצר בדיוק מעל שלולית ענקית וצעק עלי למה אני לא יוצאת ועוד שניה הוא נוסע. והאפליקציה הזו לא תמיד נכונה וזה לא מגיע בדיוק בזמן. ופעם אחת שכחתי להטעין. אני שונאת את החיים האלה. ואין לי כח להיות נחמדה לאנשים זרים ששואלים אותי שאלות שלא קשורות. בא לי להעלם לתוך ה- massive attack כל הדרך הביתה חזרה. לתוך האוזניות הגדולות האלה.

---------------

והזין העבה שוב דופק את הצעירונת ברגע הראשון שהחזרתי אותו לכוס שלה. וזהו. התפקיד שלי פה נגמר. עוד רגע. עוד שניה. הכוס שלה מתחיל לבעבע. בן של זונה. אני פשוט לא מאמינה. הוא תיזמן את היציאה של הזין בדיוק ברגע שנכנסתי. בן של זונה. היא צעירה יותר ממני . אני בטוחה. ואני שונאת את השיער שלה. והיא מכוערת. ומגעילה. וגם היא בת של זונה.

---------------

עומדת בכניסה לדלת. עם המזל שלי בטח שכחתי את המעטפה. לא. הנה זה פה. מוציאה מעטפה חומה קטנה באצבעות שבריריות ועדינות .בתולות מטיפוח חיצוני. מוציאה פתק ממו קטן בצבע כחול. וקוראת.

 

לפני שנתיים. יום שישי, 24 במאי 2024 בשעה 6:36

אני בפון בשיחה כזו או אחרת והיא שוכבת עם הראש עלי. תוך כדי שיחה אני לופת את השיער שלה וקם לעמידה. מעביר את הפון למחיצה בין האוזן לכתף ומתחיל לזיין לה את הפרצוף. הולם בה חזק . מניח שזה היה מפתיע. כבר אחרי זיון הבוקר. כבר אחרי הקפה השני. כבר אחרי הגיחה לים. רגע לפני שאנחנו מתפזרים לעיסוקים האחרים שלנו. 

ממשיך את השיחה והופך אותה בכח על הבטן שלה. מפשיל בפראות מכנס מרושל וחגורה עקשנית. חודר באבשה אחת לכוס שלה. היא חונקת צווחה בקפל של הספה. מתחיל לדפוק את הזונה הזו על הספה ועדיין מדבר בפון. מי אמר שגברים גרועים במולטיטאסקינג. מסיים את השיחה בדיוק כשאני חודר רגע אחרי לחור המלכותי של התחת המכווץ שלה. 

היא כנראה הבינה שהשיחה הסתיימה ופולטת צעקה. לא אכפת לי. השכנים שלך. לא שלי. צביטה עזה במותן. כזו שתשאיר חתימה. ודופק אותה בכח בתחת. אני אוהב לדפוק אותה בתחת.

ומה אני אעשה עם הידיים שהתפנו עכשיו. ומתחיל לסטור מ-0 ל200קמ"ש. ללא הכנה מראש. ללא תזמון. ללא חימום. בכח רב. באופן שווה שזה די לא אופייני לי על שני העכוזים. משום מה ברב המקרים יש לי יחס מועדף לעכוז אחד. עכוז אחד בדרך כלל מקבל ממני יותר צומי. הפעם זה באופן שווה. 

זה נמשך כמה דקות . חייתי. בהמתי. הצחוק המרושע שלי מתגלגל באוויר. מי שיודעת יודעת. הפסקה הפסקה....היא ממלמלת  אי שם מתחת לקפלים בספה. ואני ממשיך לזיין ולדפוק אותה בתחת.הפס...מה? הפסקה?! אמממ מוזר...לא מכיר את המילה. נראה לי היה לי פעם בגב אחד כזה...והלכתי לרופא עור וזה הסתדר.... כזו הפסקה? וממשיך לדפוק בכח. אני אוהב את זה ששומעים את המחיאת ירכיים כשהן מתנגשות.

יוצא ממנה ומקנח בחבטה אחרונה. מתיישב מולה על  השזלונג ,מניח את הרגליים עליה ולוקח את הפון חזרה. היא שוכבת שם ללא תזוזה. הפנים שלה אדומות ונעלמות בכרית של הספה. 

היא מעיזה להישיר מבט. חולמני. מה הרגע קרה. יכולה לצאת למכולת עכשיו זונה. ואני קם ממנה למקלחת. הלכתי בינתיים לגגל מה זה הפסקה. 

לפני שנתיים. יום שני, 13 במאי 2024 בשעה 1:41

'מה אתה קורא'? מסתכל עלי עלם חמודות. חיוך ענק ונדיב. עיניים טובות. 

'חוברת משחק כלשהיא' . אני סוגר את החוברת וניגש להחתים את החיילצ'יק על כל מה שהוא צריך. מביא לו את הנשק והתחמושת. האמר"לים השונים. כל דבר שאני רק יכול לספק לו שיהיה לו נח. שיהיה מצויד בכל מה שהוא צריך. רק תוך כדי השיחה אני קולט שהוא לא שייך ליחידה. לאגוז. הוא התנדב לפה. כחובש. הוא ביקש להיות פה. לעזור. להילחם. להכנס לעזה ולעזור במה שהוא יכול. מטורף. 'בחיי אתה פסיכי על כל הראש'  

ואנחנו מדברים תוך כדי על התחביב של משחקי הלוח. ועל זה שהוא מחפש עוד משחקים לשבת עם המשפחה שלו  באפרת. חוץ מקטאן שזה מככב אצלם.ואחרי כמה חתימות אנחנו מוצאים את עצמנו ובעיקר אותי ממליץ לו על משחקים שיתאימו לקהל היעד שלו. לא ארוכים מידי. אסטרטגיים במידה. פשוטים ללימוד . אפילו מציע להשאיל לו בפעם הבאה כשנפגש. 

'ודירבאלאק אתה לא חוזר לי לפה לזיכויים!' אני מתרה פה .

'בטח בטח אחי.' 

 

אלקנה נוילנדר נהרג ממטען  בבניין ממולכד כשהוא והצוות נכנסו אליו להסתתר אחרי מארב של מחבלים . 

 

 

ואני עדיין מחכה שיחזור להזדכות.

 

לפני שנתיים. יום ראשון, 12 במאי 2024 בשעה 14:38

מרטין היה חייל סולו. עולה חדש מחבר העמים בזמנו. הוא שירת איתי בגבעתי בטירונות. 

 

אני הייתי RPGיסט והוא היה מאגיסט. עוד לפני שהנגב נכנס לשירות מבצעי. ואם חשבתי שrpg היה כבד המאג היה בכלל מפלצת.  

 

לכמעט חצי דקה הוא אפילו הצליח להניף פאקינג מאג עם יד אחת. הוא היה החייל הכי רמבו שאני מכיר. מרים את היד לכל התנדבות הכי זוטרה או פסיכית שיש. חייל שקט . לא מתלונן. לא איש שיחה. להיות איתו בקרב או באימון ולראות אותו על אוטומט במאג זה היה מדהים. 

 

בערבים הוא היה מטפל במאג שלו. מפרק אותו לגורמים. מטפל ומנקה . ומרכיב חזרה. לפעמים היה נדמה שהוא מדבר למאג שלו. 

 

מרטין היה לוחם בכל רמח אבריו. הוא היה קשוח ושקט. לא מדבר. לא מתווכח או נכנס לריבים. כולם אהבו אותו. כולם רצו להיות מרטין. 

מרטין היה חייל בודד שעלה לבדו מליטא כדי להתגייס לצה"ל. 

עם אנשים כמו מרטין אהבתי לשרת. להילחם. 

 

 בבוקר השביעי לאוקטובר  רפ"ק מרטין קוזמיצקס סיים משמרת לילה במפקד יחידת מתפ"א( מנהלת תיאום פעולות אכיפה). ברגע שנחת בביתו שבשדרות ושמע את היריות אסף את הנשק ואת הציוד המבצעי שלו וחתר למגע יחד עם מפקד המחוז באומרו 'לזה חיכיתי'. הוא נהרג בהגנה על תחנת משטרת שדרות.

 

 

לפני שנתיים. יום שבת, 11 במאי 2024 בשעה 14:28

תחזיקו מעמד. כן כן. אתם. את ואתה. ואתם. וגם את בייב. ואני. שנחזיק מעמד.

בין אם לבד או ביחד. בין אם מתחת לגשר או מעליו. 

עם האנשים הרעילים שעוד נשארו בחיים שלנו ועם החיוביים שאנחנו לפעמים שוכחים להוקיר. 

תחזיקו מעמד. תדברו עם מי שצריך. תעשו את הצעד הראשון. תצאו מאזור הנוחות שלכם אם צריך. תרימו את הראש. 

תשכחו לרגע מהכל. תבלעו את זה. תעשנו את זה. תשתו את זה. ותזיינו את זה. ממכם. והלאה. 

אם לרגע שכחנו למדנו אם אנחנו על הצד הלבן של המפה או השחור. הטוב של המפה או הרע. בחייאת. תהיו על הצד הנכון אם לא הייתם עד כה. 

תחזיקו מעמד. תחזיקו ידיים. תחזיקו מבט עיניים ליותר משניה. תחזיקו שיחות טלפון ליותר מדקה. כן כן. אתה. 

בין מה שעוד לא ראיתם בנטפליקס. בין להשאיר את הקידס שלנו בבועה שלהם. לעוד רגע אחד. העיקר לשדר שהכל בסדר. שאנחנו מחזיקים מעמד. 

תחייכו. גם עם השיניים הצהובות והגשר שלא מחמיא. עם הטיפול ההוא שהזנחתם. ההוא שאתם מבטיחים עוד לעשות. אבל תחייכו. בעיקר בפנים. 

תעשו דברים שאתם אוהבים לעשות. תכתבו על הכל. גם רשימות מכולת. תציירו את זה החוצה. תסטו. כמה שיותר שחור ועמוק. תמצאו דברים שמזמן רציתם לעשות וטרם עשיתם. החיים קצרים מסתבר. יותר קצרים פה מאשר בכל מקום אחר. וכן. אם זה עושה לכם טוב אז גם תבלו את זמנכם בצאט. 

העיקר שתחזיקו מעמד. אני לא מבטיח שיהיה טוב. זה לא הולך להעלם. אנחנו משוועים לרגעים מאד קטנים של אושר. חסדים קטנים. מתנות קטנות. 

העיקר שנחזיק מעמד. ביחד או לחוד. תחזיקו. גם לאחרים. 

 

 

לפני שנתיים. יום רביעי, 1 במאי 2024 בשעה 7:49

בשלב מסויים אני מכניס 2 אצבעות מכל יד לתוך הפה שלה. מושך לה בלסתות בזמן שאני מזיין אותה בתחת. הקמיצות שלי ,כל אחת מהן מוצאת את מקומן בתוך הנחיריים שלה. וככה בדיוק אני ממשיך לדהור לה על התחת המלכותי הזה שלה . 

הגעתי רעב אחרי ריצת הבוקר. בזמן שכל עם ישראל או לפחות רובו מתעורר לחג פסח ליום של טיולים ועל האש אני מתעורר בלזיין את הצורה לזונה שלי. 

הנהמות שלה פרייסלס. אני  עושה הפסקונת של כמה שניות ומחליט להקליט את זה. שתשמע את עצמה . איך היא נשמעת כשבועלים אותה בתחת. זה נשמע אחרת מבחוץ. אולי היא לא תזהה את עצמה. אני רוכן ויורק על העיסה של מה שהיה פעם הפנים היפות שלה ומורח את זה על כולה. מצמית את הראש שלה אל מתחת לסדינים הרטובים וממשיך וממשיך וממשיך. 

אני יוצא ממנה אחרי זמן מה והולך להכין לעצמי קפה to go בדרך החוצה. מפשפש משהו בפון שלה וזורק אותו ליד הגופה השרועה שלה במיטה. 

תתחדשי  על הרינגטון החדש שלך. יש לך שבוע שלם איתו בכל זמן שאני מתקשר אלייך. 

לא לא...אתה לא נורמאלי...אין מצב....

ויוצא מהבית. זין. שופך את הטסטר.אני שונא את החלב של טרה. 

לפני שנתיים. יום רביעי, 17 באפריל 2024 בשעה 4:18

אבל כל יום זונה. כל יום. 

עם ילדים. בלי ילדים. ימים עמוסים או ימים רגועים. 

אבל כל יום צריך לזיין אותך בתחת.

לעשות לך את ההתנייה הזו שאת כל כך צריכה אותה. 

את צריכה אותה. לא אני. 

אבל תכניסי את זה לראש . כל יום צריך לזיין אותך בתחת. 

אני אכתוב לך את זה על מפרק היד . על התחת. נעשה את זה לשומר מסך שלך בפון. כל יום צריכים לזיין אותך בתחת. 

זה יהיה מאותם דברים שעושים אותם בכל יום. 

לצחצח שיניים.

לקחת את הכדורים האלה.

אימון כח או/ו ריצה.

לדבר עם הקידס. יום שלך איתם או לא. 

ולקבל זין בתחת. 

ולא. לא לעגל פינות. לא פלאג או דילדו או צעצוע אחר. זין. זין. רק זין. 

תיכנסי את זה לראש שלך. 

חצי שנה מהיום את תודי לי על זה. 

תגיע שעת הערב ואת תשאלי את עצמך. אמממ משהו חסר לי. יש משהו שלא עשיתי היום ..את זה ואת זה ואת זה ואז האסימון יפול. אההה זין בתחת עוד לא קבלתי. 

ואל תדאגי. אם אני לא פנוי אני אסדר לך זין תורן שיבוא לזיין אותך בתחת. 

ומה לגבי הכוס את שואלת?!

לא רלוונטי.

לפני שנתיים. יום שלישי, 16 באפריל 2024 בשעה 6:08

מפה לשם פתחתי רק לנו קבוצת פנטזיות בוואטסאפ שרק שם נוכל לכתוב את כל הפנטזיות שלנו. לחוד וביחד. 

מפה לשם תוך רבע שעה עברנו את ה70 פנטזיות. וככל שהרשימה מתארכת הפנטזיות נעשות יותר חולניות ונועזות. 

קדימה זונה שלי ..בואי נצא לדרך....

לפני שנתיים. יום חמישי, 11 באפריל 2024 בשעה 7:21

במדינה נורמאלית לא הייתי מעלה על דעתי לעשות רישיון לאקדח. וזה מה יש. וזה מה שצריך לעשות.

ואני מוצא את זה אירוני. אחרי זמן מה כבר שאני מסתובב איתו. שדווקא הכלי המשחית הזה. האצבע על ההדק שקובעת. דווקא האקדח הפך אותי לבן אדם רגוע יותר. שליו יותר. סובלני יותר. לא שיפוטי. גם לפני הדציבלים שלי גם ככה לא היו גבוהים אבל מאז הם נמוכים עוד יותר. אני מוצא את עצמי מנהל את מצבי הלחץ בעבודה ורגוע כמו כבשה. זה לא היה שם קודם. מפזר חיוכים ומשדר אווירה שהכל תחת שליטה והכל באמת בסדר.  משכין השלום. אם מקודם היה קשה להוציא אותי משיווי משקל אז עכשיו זה בכלל בלתי אפשרי. 

וזה מן קטע. העיסוק המתמיד בפרופורציות כשיש לנו אחים ואחיות שעדיין במרתפים ובורות ולא חזרו הביתה. שיש לנו אחים ואחיות שלא חזרו בגופם הביתה. ואם בגופם חזרו אז לא בנפשם. מה שלא לימד אותי מספיק המוות של אבא או בכלל הניסיון והקילומטראז' בחיים האלה לימדה אותי המלחמה. 

לך תבין.