סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סרטן הגדי

כלבים מסתכלים עליך מלמטה
חתולים מסתכלים עליך מלמעלה
חזירים מסתכלים עליך בגובה העיניים

את הבלוג שלי קוראים קודם בלחיצת ]PLAY על הסאונד המצורף
לפני 3 שעות. יום שישי, 31 ביולי 2026 בשעה 15:18

את שומעת אותי משם כן? תהנהני אם כן. 

הפעם הגיעו רק שניים. יובל שגר יחסית קרוב אלי ודורון שכל הזמן מאחר. השלישי כל הזמן עסוק. סתם מתרץ או שאשתו לא נותנת לו לשחק.  אנחנו כבר שנים בזה. ולא כל הזמן אני נוהג לארח אבל הפעם היתה סיבה אחרת. 

אני מסתכל עליה כשהשזלונג פתוח והכירבולית השחורה שלי סוף סוף מצאה את ייעודה. מסתכל על הכלבה בתוך תא האחסון . מכורבלת על צידה. כעוברה. קשורה בגפיה.עם יכולת תנועה מינימלית. רק כדי לשחרר את העצמות. אבל לא מספיק כדי לשנות תנוחה.  גאג השחור בפיה. הקולר הטבעתי לצווארה. ו-ויברטור שחור אלחוטי בתוכה. 

יושבים בסלון. דורון שהאיחור שלו היה דווקא מינורי מתיישב על השזלונג ואני מחייך. על מה את חושבת שם למטה? את מרגישה שמישהו אי שם שאין לו מושג יושב בדיוק עלייך? הם לא שתיינים גדולים החברים החנונים שלי. by the book.  לפעמים הם נוטים להגזים עם בירה. ואילו אני בוחר בכל פעם משהו מהעשרים שכבר יש לי. הפעם משהו שקניתי ממש לאחרונה.  ABERFELDY 12 . ואני רק חושב שאני כבר צריך לזרוק את הספה הזו. 

תהנהני אם כן. מצופה ממך להיות כלום. להיות בשקט. בית קברות. כזה שקט. ללא גניחות. ללא יללות. ללא נהמות. שום דבר. שקט. זה ייקח כמה שעות. 

לפעמים רק הSET UP לוקח לנו חצי שעה. ואני כבר מדבר על משחקי יורו כבדים. רק אחד מהם מת על ז'אנר ה-dungeon crawler  כמוני. וגם לנו יש כמה חוקים ברורים. ללא נשנונים ודברים שמשמנים את הידיים ומלכלכים את הקלפי משחק. תאורה חמה. הכוסות שלנו מתוחמים. ומתחילים לסדר. הצצה לסלון מהפינת אוכל. כאילו שאני יכול לראות אותה משם. 

ממשיכה להקשיב לי? תהנהני. יופי כלבה. אין מילת בטחון. מידי פעם אני אבוא לשזלונג באמצע המשחק. אתן בעיטה קטנה לספה ואצפה ממך להנהן לי. בדיוק כמו שאת עושה ככה עכשיו כלבה. יופי. ואל תתני לי לחכות. ואל תשכחי. זו רק ההתחלה. תכף הם מגיעים. וסוגר את השזלונג עליה. 

אני אוהב שהם מתרשמים מהאוסף הענק שלי. והצלחתי להשיג עם השנים דווקא דברים שכבר יצאו מהדפסה. ההומור שלנו דווקא שחור. בריא. ולא לוקחים את עצמנו יותר מידי ברצינות. יש מישהו פה בבית ? יובל שואל אותי. הפעם לא. הוא מסתכל על הקערה בכניסה לדירה. ממתי יש לך כלב? 

ניגש לשזלונג . רק כמה מטרים בודדים מאחורי הגב שלהם ומרים. מסתכל על כלבה מתוחה. רטובה. מכווצת. אני יכול להריח את זה כמו זאב רעב. בעיטה קטנה אגבית בקצה של הספה. היא מרגישה ומהנהנת ואני שוב סוגר. נזכר פתאום בסרט ישן של היצ'קוק שראיתי. החבל. משעשע. 

יכולת הריכוז שלנו לפעמים מפתיעה גם אותי. הפרעות קשב לא נכנסות בדלת הזו כנראה. אפילו מוזיקת הרקע ששמתי לא יכולה להוציא אותנו מריכוז.  משחקי יורו יכולים לקחת כשלוש וארבע שעות ויותר. תלוי במשחק. אין הפסקות. אין הסחות דעת. אנחנו נכנסים לזה .על כל הקלישאות הקיימות. וזה כיף טהור. זר לא יבין. מתי הפעם האחרונה ניגשתי? אמממ ואני שוב קם באמתלה מפגרת. למזלי הם חנונים מידי מכדי שישאלו. לא שואלים. דפיקה קטנה אגבית בקצה של הספה. אני רואה שהיא מריירת מכל זווית פה שלה. בא לי כל כך לאסוף את עיסת הריר הזו ולמרוח לה את זה על הפנים. אבל זה ייאלץ לחכות .והיא רטובה כמו שלא היתה ככה הרבה זמן. חוזר לשולחן. מתנצל ומשחק את תורי. ברגע שהתור חולף אני מפעיל את השלט של הויבי. בתוך הכיס שלי. ומפסיק אחרי כמה שניות. רק טיזינג. 

לקראת סיום. חוזרים לשבת על הספה. לסדר את המשחק לוקח גם כחצי שעה. לפחות. חוקים ברורים גם לזה. קלפים מוסלבים. קיטים מעץ לארגון פנים המשחק. דורון שוב מתיישב על השזלונג. ומסכמים קצת דברים שמיותר לסכם. זה לא באמת משנה מי ניצח. אם כולנו או אחד מאיתנו. זה אף פעם לא היה משנה. בודקים אפשרות להתמיד במשחק קווסט אחד שיש לי. אבל זה דורש התמדה. שולח אותם בברכת נסיעה טובה הביתה. נועל את הדלת ומרים את השזלונג. רוכן ומלטף את עיסת הריר שמרוחה על הפנים שלה. כלבה טובה. זוכרת מה שאמרתי ? זו רק ההתחלה. 

ומשחרר. 

 

 

לפני חודשיים. יום שני, 1 ביוני 2026 בשעה 4:01

זה בא והולך. בא והולך. אבל בתזמון הכי גרוע. ואין שליטה על זה. המחזות. המראות . התמונות. אפילו הריח. ראבאק איך לעזעזל הריח הגיע לפה?! מה הוא קשור?! כאילו אני ממש שם. זה בא והולך. ובעיקר ה-what if. עד רמת הדיוק. הדברים שהייתי אומר בהספדים. את הבדיחות השחורות שירוצו בשבעה. את מי שהגיע ומי שלא הספיק. 

לפעמים זה מגיע כשאני מזיין אותך בתחת. על יבש כמובן. שאלת תם. האם אני רע יותר כי בא לי או כדי לתת לזה לישון קצת? זה בא והולך. ואי אפשר להפסיק. ואולי אפשר לתת לזה מקום. להיות הצל שלך בזמן שאתה רץ. 

“I run, but it stays right by my side”. 

ג'יימס הטפילד כתב את השיר על אמא שלו שמתה מסרטן כשהיה בן 16 ובהיותה שייכת לכת בשם Christian Science או משהו כזה היא סירבה לכל טיפול רפואי קונבנציונאלי. העדיפה להתפלל. הדת והאמונה שאיכזבה זה מוטיב חוזר בשירים שהטפילד כותב .

ואני מתחמק מ-מקהה חושים. כמו מאש. חלק מהצורך להיות בשליטה מלאה. מוחלטת. זה בא והולך. בא והולך. חי עם זה בשלום. דו קיום שכזה. כמו שמש שקרנית. עם נשוך השפתיים והלשון המדממת. 

ולפעמים כשאני אגרסיבי מספיק. רע מספיק. במקומות שלנו. זה הולך לישון. לא נעלם. רק לישון קצת. בא והולך. בא והולך. והאדרנלין הזה זה מה שמשכיב את זה לישון. לקצת. את זה. כמו באיזה סיפור של סטפן קינג. בא והולך. 

בא והולך.

לפני חודשיים. יום רביעי, 13 במאי 2026 בשעה 7:19

אין שום תמונה או סרטון מכל אלה שצילמתי שיכולים להעביר את התחושה. את ההרגשה. את יראת הקדושה ברגע שנכנסים לאיצטדיון. ל80000 ויותר אנשים שסובבים אותך הולכים להיות חלק מהחוויה הזו. ביציעים העליונים עושים גל מתמשך של כמה סיבובים. אי אפשר להוריד את החיוך. גם לא את החיצוני. 

קהל יפה אנשים יפים. אף אחד לא דוחף. אף אחד ללא 'אני רק שאלה' . אף אחד לא תופס מקום של אחר. יש הרבה מרחב אישי. חוויה ממש. 

Cojira כבר סיימה את החימום ואנו מחכים. קרובים לבמה. מרחק נגיעה. כמיטב המסורת. ואני מתרגש. ואני לא מתרגש הרבה. וכמה טוב שזה איתך. לרגע לא מאמין שאני שם. איך לא עשיתי את זה קודם. 

האיצטדיון שוב מחשיך. נעימת הנושא של אניו מוריקונה, אליל נעוריי פותחת את המופע. ואני מתנצל שאני מגמד את הארוע הזה למילה בשם 'מופע' כשברור שזה הרבה יותר ממופע. הנעימה של 'הטוב הרע והמכוער' מכניסה את מטאליקה לבמה. וכל מילה נוספת תגרע. 

ואפילו השגת לי מתנה שאיש צוות הביא לך על החיוך היפה הזה שלך. ויותר מהכל הידיעה שאני חווה את זה איתך בייבי. שווה כמו כמעט מהכל ביחד. 

 

ולגבי הטיפ שלך של רצוי שלא לטפס על הר לפני מופע עמידה של כמה שעות... 

לא מבטיח.

ו

לפני כחצי שנה. יום שבת, 24 בינואר 2026 בשעה 11:02

לא אני לא חושב שזה סותר. 

אני לא חושב שזה סותר שאני מזיין לך את הצורה בזמן שאת חולה מתה על המיטה שלי. 

אני לא חושב שזה סותר כשאת מבקשת כדור לכאבי ראש וברגע אחרי זה אני דופק לך את הראש במעקה בזמן שאני מזיין אותך. 

אני לא חושב שזה סותר שאני מפליא בך מכות בקצב של טורנדו על התחת שלך בקצב  שאת לא מספיקה אפילו לספור  ורגע אחרי חולט לך תה צמחים למיטה.

זה לא סותר שאני נותן לך סטרפסילס לגרון ורגע אחרי דופק לך את אותו גרון עד שהשקדים שלך בוערים. 

זה גם לא סותר שאני יכול לזיין  אותך תוך כדי בריא תוך כדי רגל שמועכת לך את הראש לרצפה וברגע אחרי מזמין אותך לאכול מהבורשט שהכנתי לשבת. 

זה מפליא אותי כשאת מדברת בצרידות של חולת שחפת אבל כשאני מכניס את הזין לחור של התחת שלך על יבש ללא הכנה מוקדמת תרתי משמע את לפתע מגלה ריאות בריאות וצועקת עד רמת הדפיקות בדלת מהשכנים החדשים. 

אני אפילו חושב שתבריאי  יותר מהר ככה.

זה סותר. את בטח תגידי לי. 

סותר מה בדיוק?! ואני אצחק את הצחוק הטבעי המרושע שלי . זה שמהדהד לך במח.

אל תעני לי.

לא ממש אכפת לי. 

לפני כחצי שנה. יום שלישי, 4 בנובמבר 2025 בשעה 11:39

הייתי צריך לדפוק אותך. 

כאן ושם. כמו המערכון של רחוב סומסום. 

לדפוק אותך כשאת רוצה להיות כאן. 

ובעיקר כשאת רוצה להיות שם. 

הייתי צריך לדפוק אותך. 

במעברים בין הפרקים. 

בכותרות הסיום לפני האוטומט של הפרק הבא. 

ובעיקר ברגע ההוא של הקליימקס. 

הייתי צריך לדפוק אותך. 

עם השתיקות הרועמות .

והקירות הצועקות. 

הצבע שמתקלף. הזיעה שבאוויר. 

והזיעה שביננו. 

הייתי צריך לדפוק אותך. 

כשבא לי. גם כשלא תמיד בא לי. 

כשזה נדיר שאת שותקת.

ובעיקר כשאת לא סותמת. 

הייתי צריך לדפוק אותך.

כדי לטאטא את הספק. 

כדי לנער את העננה. 

וכדי לרקום תאים. 

ובעיקר על דרך האבנים הצהובות.

הייתי צריך לדפוק אותך. 

עם המדים ובלי. 

בזמן מילואים ובזמן שבין. 

ביקיצות מעצבנות להפליא. 

של כיסופים. של ערגה. 

ובימים ראשונים מדממים.

גם בשעה ראשונה. 

כן. הייתי צריך לדפוק אותך. 

כי מי יודע מה יהיה מחר. 

לפני כחצי שנה. יום שישי, 24 באוקטובר 2025 בשעה 5:35

למי שמכיר את הקטע האייקוני הזה של טל ברמן. 

ובעיקר למי שלא . 

בעיקר למי שמוזיקת רוק זורמת בעורקיו. 

ביראת קדושה ובדמעות מספר טל ברמן במונולוג מופתי שהפך לפולחן על 44 הימים ששינו את העולם.

 

מוקדש לדור ה-MTV.

לפני כחצי שנה. יום שני, 13 באוקטובר 2025 בשעה 7:06

לפעמים. כשיש לך חלומות רעים ודעתך נודדת. זין זו התשובה.

וכשאת לא מרוצה. והקצף עולה. והכעס מחלחל. זין זו עדיין התשובה. 

וגם כשאין לך מוד לזין, זין זו התשובה. 

וכשאין לך לפעמים מה להגיד. ושתיקתך רועמת. זין זו בהחלט התשובה. במקרה הזה גם החריץ של התחת. 

כשאת לא במיטבך. בין אם זה קצת חום . או גרון. או קצת מכל דבר. זין זו התשובה. בעיקר לכאבי גרון. 

וכשאת לא סותמת את הפה. ומבלבלת שטויות שיוצאות לי מהאוזן השניה . זין זו התשובה. 

אגב כשאת מתחננת לזין אני לא בטוח שזין זו התשובה. תחת וביצים כן.

כשרבת עם חברה טובה. ואת יודעת שאת צודקת. ועדיין. מהרהרת אם החלטת נכון. זין זו התשובה. 

וכשאת בחרדות עקב צומת דרכים בחייך. זין זו התשובה. והשקט והמזור. 

וכשאת רוצה לעשות לי נעים. צדקת סתומה קטנה. זין זו התשובה. 

וכשאת מרגישה כשאת עומדת למות. ברמה של קלישאה של גבר חולה. גם אז זין זו התשובה. וחזק וללא רחמים . והתרופה גם. 

כשאת ילדה טובה זין זו התשובה. עם דש של חיוך. 

גם כשאת לא יודעת מה את רוצה. מבולבלת. מעורערת. מבוהלת. ניחוש אחד. נכון סתומה. זין זין זין. 

אבל כשאת מתחננת לזין. אבל ממש ממש. כמו צורך קיומי שכזה. אז אני לא לגמרי בטוח שזין זו התשובה.  תחת וביצים כן.

 

 

 

אמממ שוקל לשלוח לטונה שילחין. 

 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 8 באוקטובר 2025 בשעה 5:37

מעיף את הכרית ממנה שלא יהיה לה איפה לבלוע את הצעקת בכי. רגע אחרי שנכנסתי על יבש לתחת שלה.

ואני אוהב את הצעקת בכי הזו. זה משהו בין צעקה לבין בכי. צריך למצוא מילה יותר מתאימה. כמו הבוחקת שזה שילוב של בוכה/צוחקת. הדברים שאני חושב עליהם כשאני מזיין אותך בתחת.

והיא ממשיכה לצרוח. איףףף בכיינית. טיפת התחשבות. אני מנסה לחשוב פה על משהו. לופת בשיער וממשיך לדהור על יבש בחור של התחת שלה. והיא צורחת היטב לסדינים הכהים. 

הנה. קחי השראה. וזורק מול הפנים שלה את החומר סיכה שהייתי יכול להשתמש בו אבל לא. יותר כיף על יבש. יבש זה אחי. דוהר בכח עם יד לופתת בשיער. עם צווחות של צבע אדום וחלון פתוח לשכנים בסוכה. 

הבקבוק של החומר סיכה מול העיניים הנוזליות שלה ואני רק מגביר את הקצב. צוכייה. צועקת ובוכיה. מה אומרת? תופס לה את הידיים שיהיה לי קונטרה. ואם התחלתי במהר אני רק ממשיך להגביר. הבכיינית רק ממשיכה לצווח שם ולטנף לי את המצעים. 

צוכייה. כן. צועקת ובוכיה. כל עוד בלבב פנימה . נפש יהודי צוכיה. יש? ואני צוחק. את הצחוק המרושע הזה. עם דש החיוך ששומעים מרחוק. אולי את צריכה את החומר סיכה לעיניים? יוצא ממנה כלעומת שנכנסתי. היא כמעט נופלת מהמיטה. 

מסתובב לפני שיוצא מהדלת. מה אומרים?

היא ממלמלת משהו. 

אני לא שומע! 

תודה שזיינת אותי בתחת.

ואז אני יוצא . בכיינית. 

לפני כחצי שנה. יום רביעי, 24 בספטמבר 2025 בשעה 4:58

שעת לילה מאוחרת. 

יוצא אל המרפסת ומתיישב על הכסא נח.

אני נמצא בעיירה קטנה בפאתי todtmoos . 

מתחת לאורחן זורם נהר שנקרא schwarzenbach. 

נדמה שיש לי מפל ממש שם למטה.

נסתר מהעין. גלוי לאוזן. 

מוזג כוסית אחרונה של  יין אדום מקומי ומקשיב. 

כרי דשא בלתי נגמרים מסביב. 

בתים קטנים ומורעפים. 

גדרות בשלל צבעים. 

המיית העלים והעצים מסביב. 

לחישת החורף המתקרב. 

והנהר המחריש להפליא. 

וזה עושה קצת שקט בראש. 

עוד כמה ימים נחזור לרעשים המוכרים בחיינו. 

ואני נוצר את הרגע הזה. 

ומתגעגע לימים של פעם. 

שהיינו קצת יותר סלחניים לעצמנו. 

ופחות סלחניים בין הסדינים. 

ומתגעגע אלייך . 

ואני כמעט מתנצל שזה רק שלי. 

הרגע הזה. הנהר הזה. השקט הזה. הרעש הזה. 

ואני מאחל. 

שנה סלחנית יותר . 

לכולכם.

לפני כחצי שנה. יום שני, 25 באוגוסט 2025 בשעה 16:00

מסתכל על המספר של הצו ולא יודע מה לחשוב על זה. רק לפני פחות מחצי שנה סיימתי את הסבב הקודם. אני אפילו לא בגיל שאני חייב לעשות את זה כבר. ואיכשהוא אני כבר לא יכול בלי. 

הבוס מלווה אותי על כביש 38  הארור ללא שום תאורה ועם נתיב אחד. רק שתיים וחצי דקות אבל השיר מהדהד בלופ כבר בראש. שונא את הכביש הזה. 

הגדוד הזה רק מצטמק מפעם לפעם. ורק הדפוקים כמוני שעוד מתנדבים עדיין פה. את הצעירים שכבר כן באים אני לא מכיר. גם לא רוצה להכיר. לא מאיפה הם. לא במה הם עובדים ולא על רשימת הכיבושים שלהם. אתה מזהה אותם לפי השיפצורים על הנשק. ככל שהוא משופצר יותר אתה 'צעיר' יותר. לך תסביר להם שזה לא משנה כלום. 

38 עוד לא נגמר. השיר ב88 כבר התחלף אבל הבוס עדיין בלופ בראש. הוא ו-96. הדשא הסינטטי יחזור. פינת הזולה . הקמין המאולתר. התרומות המנחמות של הג'אנקפוד. תמונות שאני לא יכול למחוק מהראש. הפרדוקס בין הצורך הקיומי להשאר כל הזמן בשליטה או לאבד שליטה ולו לקצת רק כדי לשכוח. 

בתא המטען הרוב כבר נמצא. הקסדה הטקטית. המדים שכבר אחרי כביסה. הערכת קפה שאני לא זוכר אם השלמתי שם קפה. מחסנית שאני לא צריך. וסטפן גילטי פלז'ר קינג שעוד לא קראתי. 38 מתקרב לקיצו. ב88 מתחיל לילה לבן של בוב דילן. כל אחד והבוב שלו פעם מישהו אמר לי. ואני מחפש את הבוס ביוטיוב. ללופ אחד נוסף.