זה בא והולך. בא והולך. אבל בתזמון הכי גרוע. ואין שליטה על זה. המחזות. המראות . התמונות. אפילו הריח. ראבאק איך לעזעזל הריח הגיע לפה?! מה הוא קשור?! כאילו אני ממש שם. זה בא והולך. ובעיקר ה-what if. עד רמת הדיוק. הדברים שהייתי אומר בהספדים. את הבדיחות השחורות שירוצו בשבעה. את מי שהגיע ומי שלא הספיק.
לפעמים זה מגיע כשאני מזיין אותך בתחת. על יבש כמובן. שאלת תם. האם אני רע יותר כי בא לי או כדי לתת לזה לישון קצת? זה בא והולך. ואי אפשר להפסיק. ואולי אפשר לתת לזה מקום. להיות הצל שלך בזמן שאתה רץ.
“I run, but it stays right by my side”.
ג'יימס הטפילד כתב את השיר על אמא שלו שמתה מסרטן כשהיה בן 16 ובהיותה שייכת לכת בשם Christian Science או משהו כזה היא סירבה לכל טיפול רפואי קונבנציונאלי. העדיפה להתפלל. הדת והאמונה שאיכזבה זה מוטיב חוזר בשירים שהטפילד כותב .
ואני מתחמק מ-מקהה חושים. כמו מאש. חלק מהצורך להיות בשליטה מלאה. מוחלטת. זה בא והולך. בא והולך. חי עם זה בשלום. דו קיום שכזה. כמו שמש שקרנית. עם נשוך השפתיים והלשון המדממת.
ולפעמים כשאני אגרסיבי מספיק. רע מספיק. במקומות שלנו. זה הולך לישון. לא נעלם. רק לישון קצת. בא והולך. בא והולך. והאדרנלין הזה זה מה שמשכיב את זה לישון. לקצת. את זה. כמו באיזה סיפור של סטפן קינג. בא והולך.
בא והולך.