מסתכל על המספר של הצו ולא יודע מה לחשוב על זה. רק לפני פחות מחצי שנה סיימתי את הסבב הקודם. אני אפילו לא בגיל שאני חייב לעשות את זה כבר. ואיכשהוא אני כבר לא יכול בלי.
הבוס מלווה אותי על כביש 38 הארור ללא שום תאורה ועם נתיב אחד. רק שתיים וחצי דקות אבל השיר מהדהד בלופ כבר בראש. שונא את הכביש הזה.
הגדוד הזה רק מצטמק מפעם לפעם. ורק הדפוקים כמוני שעוד מתנדבים עדיין פה. את הצעירים שכבר כן באים אני לא מכיר. גם לא רוצה להכיר. לא מאיפה הם. לא במה הם עובדים ולא על רשימת הכיבושים שלהם. אתה מזהה אותם לפי השיפצורים על הנשק. ככל שהוא משופצר יותר אתה 'צעיר' יותר. לך תסביר להם שזה לא משנה כלום.
38 עוד לא נגמר. השיר ב88 כבר התחלף אבל הבוס עדיין בלופ בראש. הוא ו-96. הדשא הסינטטי יחזור. פינת הזולה . הקמין המאולתר. התרומות המנחמות של הג'אנקפוד. תמונות שאני לא יכול למחוק מהראש. הפרדוקס בין הצורך הקיומי להשאר כל הזמן בשליטה או לאבד שליטה ולו לקצת רק כדי לשכוח.
בתא המטען הרוב כבר נמצא. הקסדה הטקטית. המדים שכבר אחרי כביסה. הערכת קפה שאני לא זוכר אם השלמתי שם קפה. מחסנית שאני לא צריך. וסטפן גילטי פלז'ר קינג שעוד לא קראתי. 38 מתקרב לקיצו. ב88 מתחיל לילה לבן של בוב דילן. כל אחד והבוב שלו פעם מישהו אמר לי. ואני מחפש את הבוס ביוטיוב. ללופ אחד נוסף.