הם צריכים להיות שם כל הזמן. בכל זמן שאת צריכה להשתמש בכוס שלך את צריכה לדחוף את התחתונים לפה שלך. וכן. הלבנים עם קישוטי הלבבות. כן. אלה שלא ראו כביסה כבר שבועיים.
כן. אלה שגמרת איתם. אלה שאני גמרתי עליהם. אלה שניגבתי את הדמעות שלך איתם. אלה.
כן. אלה שספגת במימי האסלה וסחטת אותם. שוב ושוב. אותם אלה.
כן. אותם אלה שעשינו איתם עוד כמה דברים.
הם אלה שיהיו בתיק שלך בכל רגע נתון. לאן שאת לא הולכת. התחתונים המטונפות האלה איתך בתיק.
נניח ואת בקולנוע ועם חברה או ידיד ואת צריכה להשתין? מבקשת רשות ממני. אני זמין. הולכת לשירותים עם התיק ומכניסה את התחתונים המטונפות האלה לפה שלך כשאת משתינה.
או למשל אם את בארוחה משפחתית ואת חייבת להשתין. כנ"ל. הולכת לשירותים עם התיק. מבקשת רשות. מחכה שאאשר. מכניסה את התחתונים מהתיק ישר לפה ומשתינה.
את לבד בחדר בבסיס ורוצה לאונן? אישור שלי. ושוב. אותם תחתונים לפה.
וגם אם אני מאשר לך לזיין את ההוא מה'פורום' שנדלקת עליו...הכל בסדר קטנה. את זמן הזיון בערך את תשלימי בזמן תחתונים בפה שלך. ולא. לא במקום פרטי אלא במקום פומבי. נניח כשאת על האוטובוס בדרך הביתה או מחכה לרופא בחדר המתנה.
ולא. זה שעוד מעט פסח זה לא אומר שאת הולכת לכבס אותם בקרוב.
בשלב הזה אנחנו כבר נכנסים למיטה. היא זו שזורקת אותי על המיטה ומנשקת אותי בצוואר. הייתי נטרף מזה. הברך שלה מועכת לי את הזקפה מתחת לג'ינס ואני לא חושב שהיא מודעת לזה.
הייתי צעיר. מתישהוא אחרי השיחרור . היא היתה צרפתייה צעירה.כבת גילי. 22 או 23. היא גרה אז לא רחוק ממני. ליד משטרת גבעתיים. אני לא חושב שאני זוכר איך הכרתי אותה. היא היתה סוג של שדרנית בקו טלפון של סוטים וסוטות. עוד הרבה הרבה לפני הכלוב. ואני נהגתי להתחיל עם השדרניות כי הן היו הכי שוות שם. התנדבתי להחזיר אותה הביתה. הייתי ילד טוב. בפעם השניה כבר הוזמנתי אליה הביתה.
הייתי ברמן איפשהוא ליד כלבו שלום. עוד בזמן שהוא נחשב עדיין לבניין גבוה. תיאמתי את המשמרות שלי עם המשמרות שלה. כדי שאוכל להמשיך לקחת אותה מהעבודה הביתה.
במיומנות מדהימה היא מתחילה להפשיט אותי ולא עוזבת לי את הצוואר. אני שולח יד כדי לעזור ל'בחור' קצת לצאת החוצה אבל היא סוטרת לי על היד ולוחשת לי...ש'הוא שלי'...
הייתי אז במקום אחר. יותר משתטה. לפעמים אני תוהה אם זה היה בגלגול אחר או באמת בגלגול הנוכחי. היינו מזדיינים בעיקר בבית שלה. היא לא אהבה לצאת הרבה והיינו מבלים בדירה שלה. הייתי עוזר לה לבשל את מה שהיא בישלה. עשרים שנה ולא למדתי כלום. כבר אז אהבתי שהארוחה שלי מחכה לי חמה. היינו שיכורים מיין. בעיקר מיין.
אני שוכב על הגב על המיטה שלה והראש שלי מעט מחוץ למיטה. מעט באופסייד. בדרך כלל זה מה שאני נוהג לעשות להן. היא מתפשטת ועולה על הזין שלי. מתקמרת ומנשקת לי את החזה בעודה רוכבת על הזין.
היה לה חזה מושלם. תפוחי. כאילו לא השתנה בכלל עוד מהיותה טינייג'רית . אנחנו לא היינו יוצאים הרבה אבל היא לא נהגה ללבוש חזיות ונהגה לחשוף את החזה שלה לכל דכפין. סתם לזרים ברחוב. ולי בכל הזדמנות שהיתה יודעת שזה יעמיד לי בדיוק בסיטואציה שאני לא רוצה. צרפתייה או לא צרפתייה.
היא מתחילה לזיין אותי חזק. זה אני אותה או היא אותי. אבל היא רכבה עלי ונעצה את ציפורנייה בבשרי. פאקקק. התחלתי לתזמן את תנועת האגן שלי עם שלה ופמפמתי אותה בכוס הלא מגולח שלה. אני לרגע נשען אחורנית עם הראש הפוך מחוץ למיטה. ופאקקק. הנה אני קולט את זה. תנועה חשודה רחוק במסדרון. ליד הדלת. ילדה קטנה עומדת שם ומסתכלת.
פאקקק. יש שם....ואני ממשיך להסתכל...אני שיכור או שאני....רגע...
שששש....היא דוחפת את לשונה החצופה לפה שלי....אני אוהבת שהיא מסתכלת עלי מזדיינת.
יש לך בת ולא אמרת לי? אבל השפתים שלי היו תפוסות והזין שלי כרגע קבע את הכללים ולא הצלחתי לשאול אותה את זה. היא מרימה מעט את ראשה ואז שוב הילדה לא שם. או שכן שם ואני לא רואה. אני נאנק. עוד רגע אני גומר. היא אמרה לי שהיא קשרה את החצוצרות והיא לא רוצה יותר ואני לא קישרתי עד לרגע הזה.
אני ממשיך לזיין אותה ובזמן שהזין שלי עומד להתפוצץ בתוכה כל האסימונים יורדים לי. שאמא שלה גרה מעליה באותו בניין וכנראה היא זו שעושה לה את כל הבייביסיטרים ומשכיבה את הילדה בדיוק לפני שאנחנו נכנסים. או משהו בערך. לא הספקתי לשאול.
וזו דווקא היא שנושכת לי בצוואר בדיוק שאני גומר לתוכה. אני לא זוכר שמעולם היא ניגבה. היא אהבה למזוג לנו עוד יין במקום הסיגריה של אחרי כשהזרע עוד מטפטף ממנה. אני לרגע שוכח את זה.
אנחנו שוכבים על המיטה. אני על הגב והיא מרוחה עלי. הפעם אני מקפיד איכשהוא להתכסות בשמיכה. ומחשבה מטרידה עלתה בראשי. אני מחייך אליה אבל אני לא חושב שחייכתי לעצמי.
ניצחון קטן. יוצא מהבניין של משרד הבטחון ליד תל השומר לכיוון הרכב. זה לא מרגיש שנצחתי.
תבעתי את המעסיק הקודם שפיטר בזמן שהייתי במילואים.
הנתבע כמובן טען שהסיבה הייתה מקצועית ולא המילואים ואני טענתי שהפטריוטיות שלי (ילדים בידקו בגוגל...) והעובדה שחתמתי התנדבות היא שהביאה לפיטוריי.
הוועדה שולחת אותנו החוצה להתדיין. למצוא פתרון בין עורכי הדין. בכתב התביעה אני מסתיר שלושה עדים שהאזינו לשיחות פנימיות בזמן שירותי שהסיבה האמתית היא מילואים. שלושה עדים שברגע שנחשפים הם ימצאו את עצמם מחפשים עבודה. כמוני.
ולא שמשרד בטחון מציע מלכתחילה סכום פיצויים גבוה. אבל הנטייה שלו היא לא לפה ולא לשם אלא לבוא לטובת שני הצדדים. לאו דווקא המילואימניק. במילים אחרות...אל תודו אבל תשלמו פיצוי קטן שישתיק. שישתוק. ואני רק רציתי פיצוי הולם לעוול הנורא. לעוגמת הנפש. לא להתעשר מהם.
והסכמתי. שרק לא לחשוף אנשים שעל לא עוול בכפם ימצאו את עצמם בחוץ. הסכמתי לסוג של פשרה ולעסקת טיעון שבה אני שומר עדיין את הקלפים.
עוד שלושים יום כשאאסוף את הצ'ק פיצויים מהחברה שממנה פוטרתי אגייס את החזה המנופח והזקיפות קומה. אקח את הפיצויים בגאון. ועדיין. חמישים מטר משם בתוך הרכב. זה לא ירגיש לי שניצחתי. ואולי כן.
לפני 7 שנים. יום ראשון, 17 בפברואר 2019 בשעה 10:30
אבל זה רק קפה. אולי בכל זאת.
אני עוד חושב על זה. עוד לא הגעתי להחלטה. לפגוש אותה או שלא.
עיר זרה. מהערים שאני שונא. יוצא ממוסד לימודים של הבן. ערב אבות ובנים.
בשביל מה אני צריך את ה'קפה' הזה. יודע ולא יודע.
ויש כל כך הרבה על מה לכתוב. ולא מוצא את הפלטפורמה.
המרצה שם מסביר להם על מיניות וקצת על אנטומיה. חלקם עוד נבוכים מהסיטואציה של נושא השיחה ליד ההורים שלהם.
אני יודע שאנחנו די פתוחים עם הקידס שלנו ומצד שני אני לא בטוח עד כמה.
והוא ממשיך להרצות על בעיות של גיל ההתבגרות. קצת דברים שבינו לבינה. על ביריונות רשת ועל הסכנה הפלילית (כי מוסר זה ערך נעלה שאו למדת בבית או שלא) בכל הקשור להחלפת סרטונים ושליחתם הלאה. בהחלט נושא חשוב לבני נוער.
ובטח הקפה הזה יזרום אולי למקום ההוא. אתה מבוגר מידי מכדי להמשיך לעשות את זה ברכב. גם אם זה חצי פומבי.
אבל זה יהיה משחרר. דביק וזימתי. רועש וגס. מטונף וטהור. מלוכלך במובן הנקי של המילה. אבל לא בטוח שבאמת משחרר.
עכשיו המרצה מדבר על הסכנות בסרטי פורנו. וזה לא שהוא או מישהו בכלל יכול למנוע את זה מהם אבל לפחות שיידעו את האמת.
הוא מדבר על זה שהשחקנים נבחרים על פי גודל האיבר והביצועים. שהויאגרה דואגת לביצוע תמידי ולאו דווקא אלמנטים אחרים. שהתנוחות שם הם לצורך הסרט . זה לא תמיד הכי נח. אבל את הכי חשוב הוא שומר לסוף.
הפסיכולוג נוער שהביאו להרצאה מספר להם שהנזק הכי גדול שהפורנו מבטל את האינטימיות. את החיזור. את ההססנות. את חילופי המבטים. את הנגיעות. את כל הדרך עד לכיבוש היעד. הפורנו מדלג על כל השלבים האלה וחלקם זה עלול ליצור רושם לא נכון.
ומשם אני לוקח את הכביסה שלו. מפנק אותו בדברים שהבאתי מהבית. מציע לו שנקפוץ לאכול משהו בחוץ אבל זה כבר מאוחר.
אני מחליט לוותר ונוסע הביתה. זה לא הפורנו שאני צריך עכשיו. ואיכשהוא תמיד שאני חוזר מהעיר הזו הביתה אני מצליח לשמוע ב-88 את golden brown הציני שאני כל כך אוהב. אני מעביר ל-88. יונה וולך...גם טוב.
לפני 8 שנים. יום ראשון, 21 באוקטובר 2018 בשעה 18:24
שנתחיל מהתחלה. שוב הילוך ראשון. שנה ומשהו שאני גרוש ועושה רושם שאני עדיין נוסע על ניוטרל. לא שם לב שאני לא מתקדם לשומקום.
כותב את השורה הזו אינספור פעמים ומבטל את הפוסט ברגע האחרון. זה נראה שכל הבלוג הזה עוד בזמן שהייתי נשוי לשפחתי לשעבר נכתב תחת פילטר מאד מסויים. מה אני יכול לכתוב שהיא תוכל לקרוא. אני עוד לא שם. שונא את השמש אבל צריך לברוח מהצל. ויש המון מה לספר. ואולי אני רק יודע לכתוב. האם אני יודע לדבר? האם אני אדע אי פעם להילחם? מרגיש לי לא רלוונטי מאי פעם. אולי מתישהוא אספר על זה. על הנישואים לצד תסמונת האישיות הגבולית שלה. על כל המשתמע. על כל התסמינים. על זה שאני חושב שמחלות נפש אולי לא מדבקות אבל מדבקות באופן אחר.האם נשארתי כל הזמן הזה כי אם אני לא שם אז הילדים יספגו? זה התפרץ כמו תא רדום לפני כ-4 שנים. וכמו הביצה והתרנגולת. מה היה שם קודם? מה היה הטריגר? מה היה הקש? האם זה אני או היא? האם זה המצב שלנו? אני רק יודע שמאז שידעתי חלה ההתדרדרות. ואני לא זוכר אם בשלב הזה כבר היה אכפת לי מספיק כדי לשנות. אחרי כל מה שנספג. למה אני אחר. נוסעים לאנשהוא. היא חושבת שצריך לקחת ימינה. היא בטוחה שצריך לקחת ימינה. הילדים מאחורה. אני ממשיך ישר כי אני מכיר את הדרך ואני הנהג ולכן אני מחליט. וזה מטריף אותה שזה לא ימינה. אבל גם אם טעיתי. זה עדיין יהיה ישר. אנחנו כבר מזמן לא שם במקום של להעמיד אותה במקום. והיא ממש מתחרפנת מזה. וזה מטריף אותה שזה לא הדרך שלה. ואני מכיל ומקשיב ועדיין מחליט לבדי. ברב המקרים. למה אני אחר. לא רלוונטי. אנחנו ביחסים די טובים גם אחרי שהתגרשנו. היא בטח קוראת את זה תחת פרופיל בדוי כל שהוא. לא רלוונטי. ואולי במקום להוציא את זה החוצה אקבור את זה כמו שהמשפחה שלי עושה היטב. על זה לא מדברים. היה ונגמר. מוך אחד גדול היה ונעלם. עד שנצטרך לנקות שוב. מנסה לזכור מה הייתי לפניה. איזה שולט הייתי לפניה. איזה אדם הייתי לפניה. איזה גבר הייתי לפניה. למה אני אחר. תלמד שוב לשלוט על החיים שלך לפני שתחליט על אחרות. חלוקת הרכוש היה קלה. הרכב נשאר אצלי. סמלי משהו. המושב שלידי ריק. מחליט לבד. הילוך ראשון. נוסע ישר. סגור לתגובות? לא רלוונטי.
היא רוטנת כמו ילדה קטנה שלא מקבלת את מבוקשה וזה היה חמוד בעיניי. כבר סיבה טובה להמשיך עם זה עוד קצת.
אני יושב על המיטה והיא על הרצפה למרגלותיי.
לאאא.....היא מנסה לדחוף את עצמה חזרה אל הזין ואני מחזיק לה ביד אחת את הראש ומרחיק.
אמרתי לא וסוטר לה על הלחי. אבל לא הנפתי טוב את היד והיא קבלה סטירה חלשה.
והיא שוב רוטנת. ומנסה לאנוס את הזין שלי חזרה לפה שלה.
אני לא גומר בפגישה ראשונה! שיקרתי לה. את לא מקבלת הערב. תשכחי מזה.
אווווווווף! היא מסתכלת עלי במבט כלבלבי מסכנוני אבל אני איתן בדעתי. אני דווקא רוצה לגמור לה בפה ואעשה זאת אחר כך. אני לא זוכר למה זה היה כל כך חשוב לא לעשות לה את זה הלילה. מה היה שוב שם בשיחות שלנו שהחלטתי שלא. מוזר.
אבל הכלבה הקטנה לא מוותרת ושוב מנסה לתפוס את הזין ולהכניס לפה החם שלה.
היא דווקא מוצצת נהדר ועברו שבועיים מאז גמרתי למישהי בפה. אבל החלטה זו החלטה. שליטה עצמית.
אני מתחיל לקום ומתחיל להרים לי את המכנס והיא נלחמת בי. כמו שיילוק הסוחר מונציה שרצה את ליטרת הבשר שלו כך הכלבה הקטנה הזו דורשת את 'ליטרת' הזרע שלי בפה שלה. זה פשוט מדהים. היא לא מוותרת.
ואז הנפתי את היד נכונה והלבשתי לה סטירה נאותה והגונה לפנים שלה ושוב ועם הגב של היד החזרתי לה סטירה ללחי השמאלית.
הייתי צריך לבקש הקלטה של ה-'לא' המתיילד שלה. זה היה חינני ומחרמן ברמות אחרות.
את לא מקבלת את הזרע הערב. בפגישה הבאה תקבלי. אולי. מחייך.
היא מעקמת לי פרצוף לא מרוצה ומסתכלת עלי מלמטה במבט של 'הפסד שלך'.
האמנם? מי באמת מפסיד פה יותר. ואולי היא נהנית לבלוע את הזרע יותר ממה שאני נהנה להשפיך לה אותו. משל האצבע והאוזן.
אני מתיישב חזרה ומלטף אותה.
את ממש רוצה לבלוע אותו מה?
היא מהנהנת בראשה במהירות ומסתכלת עלי מלמטה עם מבט הפאפי התמים שלה.
יודעת מה קטנה? אני אזיין לך שוב את הגרון ואחליט תוך כדי אם בכל זאת מגיע לך, בסדר?
כן כן כן.....היא מזדרזת ומתיישבת בתנוחת W ומוציאה לשון ושוב מסתכלת עלי בעיניה הכחולות הגדולות.
מניח את הכיפה שלי על קצה הלשון שלה....זה עוד לא אומר שתקבלי. אני רק בוחר להתייעץ שוב.
נשארת שותקת. הפה פעור. עיניה הגדולות הכחולות נעוצות בעיניי.
נשאר ככה לכמה רגעים...מה היא תעשה...מחייך אליה מלמעלה...מלטף את השיער שלה...מת להכניס לה אותו עמוק לגרון אבל משאיר את הכיפה על הלשון החצופה שלה...
לפני 8 שנים. יום חמישי, 11 באוקטובר 2018 בשעה 19:32
חורף 1999. דלעת. לבנון. תרבות מארבים. שנה לפני שברק הוציא אותנו משם. לטוב ולרע.
הכי אהבנו לילות ללא ירח. ללכת בחשכה מוחלטת. לילות של ירח מלא היו כשמש צהריים בשבילנו. אולי מאז אני שונא את השמש.
הקפדנו ללכת על סלעים. דווקא אמא אדמה היתה יכולה להסגיר אותנו. אם זה עשב מרעיש למרחקים או אולי מוקש. אבל הסלעים היו בטוחים. צעד צעד. מסלע לסלע. מאבן לאבן. רק לא על אמא אדמה.
היה לנו הומור שחור בריא. מישהו משלנו אפילו כתב והלחין שיר על אהבה שנגמרה מוקדם ובחורה אי שם שעדיין מחכה. הוא לא עמנו היום.
תדריך אחרון בחצות. היתה אחוות אחים. אמיתית. כזו שכבר לא קיימת היום. היציאה תמיד בשעות הקטנות והחזרה לפנות בוקר. אין כמו האנדרנלין שבמארבים. אתה יודע שאתה יוצא. אתה לא בטוח אם אתה חוזר. אני ועוד שני חברים שלי מאז עדיין רבים לפעמים מי לחץ על ההדק שהרג את אחד מהם. ההם ההם.
סעודת מלכים תחכה לנו כשנחזור. אבל לא לפני. לא על בטן מלאה. בודקים שוב נשקים. מסירים שעונים וצמידים או טבעות. שגם הירח לא יסגיר אותנו. מספרי ברזל. עומדים במעגל. עוד תדריך אחרון. אתה מסתכל על החבר שיילך לפניך ואתה מתפלל שלא ייעלם לך בדרך. אתה צריך לשמור מרחק אבל שלא לאבד אותו בחשכת הלילה.
כל סיום תדריך אחרון לפני היציאה לשער של הגבול בוחרים אחד מאיתנו. כל פעם אחד אחר. ועל האחד הזה עושים קדיש. מחליטים שמהמארב הזה הוא לא יוצא בחיים. וכולם מספידים אותו ואחד מאיתנו אפילו מפזם את 'אל מלא רחמים'. וממש כמו באחד החוקים של הסרט 'מועדון קרב', אם זו פעם ראשונה שלך,אז אתה חייב 'למות'.
והפעם הזו היתה תורי. היה תורי למות. היה תורי שיספידו אותי ויקריאו עלי קדיש. והאמת זה היה קצת כיף. לעמוד בצד כשכולם מסתכלים באמצע המעגל כאילו הקבר שלי שם. וזה קצת חייך אותי. לשמוע מה יגידו עלי. האם הייתי טוב. האם הגיע לי למות. ותמיד יש את החלאה הזה שיגיד 'האמת היה חתיכת חרא וטוב שמת'. וכולם צוחקים וזה משתחרר. ויוצאים.
ובאותו מארב חשבתי עלי כמת. וזה העסיק אותי עד שחזרנו חזרה. גם כשסחבתי אלונקה ועליו אחד מההם ההם. לצרכי מיקוח. וזו היתה הפעם הראשונה שרציתי להשאר שם עוד קצת. להיות קצת מת. לא לחזור להיות חי מהר כל כך. המחשבות ההם אז באותו מארב נשארנו איתי עד היום. חזרנו לשער הגבול עם האור הראשון של הבוקר. אולי מאז אני שונא את השמש.