היא מתקרבת לאט לאט אליו. עומדת בסמוך לסולם כאשר הפועל יושב בדיוק כשמחלצותיו בדיוק מול הפנים שלה.
הוא מוציא את הזרנוק שלו החוצה. היא נבהלת. חתיכת נחש עבה וארוך ארוך מאד. היא מביטה עליו כאחוזת הלם. לא יכולה להגיב. לא יכולה לזוז. לא יכולה לעשות כלום. כאילו מישהו הדביק את תנועותיה ואת תגובותיה.
חוץ מאשר את הרטיבות המתפשטת שלה. זו שכבר אפשר לראות על דש הטייטץ הלבן שלה.
"כולכן אותו דבר. שרמוטות."
הוא שולח יד לעבר שיערה ומוחץ בידו הגדולה כאילו מהדק זר של פרחים שלא יתפזר.
"זין אחד גדול ואתן שוכחות מהכל".
נשימתה נעתקת. משיכת השיער והדיבור המעליב מחרמן אותה אף יותר. יותר ממה שחשבה. הרבה יותר מאלה שפנטזה עליהם. את זה בני מהכיתה לא יודע לעשות לה.
"מה זה?"
"זין..."
"ואיפה כלבה יהודיה כמוך רוצה אותו?"
"בכל מקום?" היא שואלת במתיקות כמצפה לקבל תשובה אם ענתה נכונה.
הוא צוחק בקול גדול ועם היד המשוחררת סוטר לה על פרצופה. היד שמחזיקה בדרך כלל את הפטיש חמש קילו.
אם לא היד המקבעת את שיערה היא הייתה עפה הצידה מעוצמת הסטירה.
הוא מחכך את הזין החצילי שלו על פניה. היא נותרה בהלם. הלחי שלה נפוחה. אדומה. לפחות מסתירה את מבוכתה.
"פה גדול י'שרמוטה!".
הוא לא מחכה שניה מיותרת. הפועל בועל את הפה של הנערה שם למטה. יד אחת מרתקת את השיער והיד השנייה מתחת ללסת. היא מנסה להדוף אותו ברגליו אך לא יכולה. הזין גדול מידי. זה כבר לפני האורך אבל העובי בקושי נכנס.
ניסיון נוסף. הפועל מכניס בכוח את הזין שלו לפה של הנערה. הכיפה נכנסה אבל בקושי רב. הוא מחלץ יד אחת ונותן לה מכה בעורף. זעקתה נבלעת כשהוא מצליח להכניס סוף סוף את הזין פנימה. עיניה פעורות לרווחה. השפתיים מתוחות עד לקצה היכולת. זין באורך של נחש צריך כנראה גם שפתיים עם גמישות של נחש.
הוא מכניס עוד ועוד לתוך הפה שלה.
היא מתחילה להכות אותו ברגליו ובבטנו. היא לא יכולה לנשום. היא כן. אבל בעצם לא. לרגע אחד היא הייתה רוצה למצוא אולי יד נוספת שתשחרר אותה מהבגדים של למטה. לתת למבול הזה לצאת.
ואז הוא מוציא את הכל החוצה. הכל זה הכל.
היא נוטפת כמעט מכל חור אפשרי. כמעט.
מריירת כתינוקת.
לא מעיזה להביט עליו. נבוכה מעצמה. שהיא כל כך מתגרה מזה.
"מה את? את יודעת?"
"אני שרמוטה".
"מה עוד?"
"אני שרמוטה יהודיה מטומטמת!" היא מרימה טיפה את הקול.
"נכון מאד. מה עוד?"
"אני שרמוטה יהודיה קטנה וטיפשה שרוצה זין ערבי גדול בפה!".
עוד סטירה מהממת והבועל הערבי שוב מכניס. שונה. הפעם בלי רגש. בלי טיפת אמפטיה. בלי מילות הכנה. בלי נחמה. בלי חסד. בלי רחמים. מבקע בכוח את הגרון שלה.
"תסתכלי עלי שרמוטה כשאני מזיין אותך!".
והיא מרימה מבט נוגה בעיניים דומעות לפועל שבועל את הפה שלה .
היא רק נכנסה לבית ורעש האבנים והקיר המתפורר הזכיר לה שמשפצים לה את החדר. כבר יומיים. אבל אתמול היא ישנה אצל נועה ושלשום עם אימא במיטה. אבא עבר לסלון.
אחיה הגדול כבר עזב את הבית.
כבר לפני חצי שנה אבל ההורים נתנו לחדר שלו להישאר על תילו כדי להיות בטוחים שהוא מסתדר.
ההחלטה כבר נפלה זמן רב לפני שהוא הודיע שהוא עוזב את הבית. הרעיון היה שלו. לשבור את הקיר שבעצם מפצל את החדרים כך שלאחותו יהיה עכשיו חדר הרבה יותר גדול. עם עוד כיוון אוויר אחד. הרבה יותר כניסה של אור. החלון שלה ישב בדיוק מעל חדר האשפה. קומה ראשונה.
הפועל ירד מהסולם והלך לכיוון המטבח. בדיוק כשהיא נכנסה. מילא לעצמו את בקבוק השתייה.
"שלום" הוא ניסה לחייך עם שתי שיניים שבורות מקדימה ומצב רפואי מזעזע של כל היתר.
"היי" היא הורידה את התיק על הספה בסלון. חייכה בנימוס.
"שכחתי את הביתות אצל הקבלן."
"אממ... אני לא יודעת..אין לנו פיתות. יש לחם במקפיא. "
"לא צריך. הכול בסדר. קבלן בדרך פה."
"אממ בכיף." אומרים בכיף לפועל ערבי? הייתי צריכה להגיד אוקי? בסדר?
הוא חוזר עם הבקבוק לחדר. עולה על הסולם. ממשיך לשבור את הקיר.
היא קראה את הפתק על המקרר שהשאיר לה אביה. שתתה מילקשייק שוקו בקרטון. הלכה באיטיות לעבר החדר שלה.
כמה כיף זה יהיה. סוף סוף. מיטה זוגית. אוכל להזמין לפה את כל הבנות. מקום לכל הספרים והדיסקים. יהיה לי מקום לכל הפוסטרים והתמונות.
דורכת על תלוליות האבק בכניסה לחדר.
הוא ניצב שם משמאלה. יושב על הסולם. מעיף לעברה מבט.
"לא יכלו לשים בו קיר גבס?"
היא שוב מחייכת בנימוס. מסתכלת עליו מעט. צופה בו עובד. שובר בפטיש 5 קילו את הקיר. היא שולחת את ידיה לעבר אוזניה. הרעש די מחריד.
הוא בטח בגיל של אבא שלה. אבל לא שמן כמו כל הערבים בגיל הזה. עבה. רחב. מה זה רחב. רחב כמו מקרר. הוא בטח הולך על הצד במסדרון פה המוביל לחדר.
"איפה בעלבית"?
"נסע לעבודה. משהו דחוף כנראה. יחזור בערב" כמה שאני ילדה מטומטמת. לא הייתי צריכה להגיד את זה.
עם פטיש קטנה יותר הוא שובר את חלקי הקיר שנשארו ליד החלון. כדי לא לעשות סדקים בקיר החיצוני. שפכטל ביד השנייה משלימה את העבודה ומיישרת.
ואז היא קולטת משהו שם למטה. משהו כמו נחש ארוך. כמו עוד רגל בסמוך לרגל הימנית שלו. נחש שאפשר היה להצמיד או לימנית או לשמאלית. רק לאחד משרוולי המכנס. אין מצב. היא לא יודעת אם לצחוק או לברוח. אין מצב שזה זה. אין דברים כאלה. גם בסרט ההוא שראתה עם בני מהכיתה לא היו דברים כאלה. זה לא טבעי.
היא מנסה להסיר את מבטה אבל מוצאת את עצמה תוך כמה שניות חוזרת לחפש את הנחש. פאק. אין מצב. אין מצב.
"על מה את מסתכלת ילדה?"
"אממ...על שום דבר. באמת". היא מסתכלת לחלון במבוכה אדירה. באסה שאני פולניה. אי אפשר להסתיר את האדום סלק הזה שהתפשט לי על הפנים.
אבל למה היא לא פשוט בורחת משם?
"בואי לבו".
"אני לא רוצה".
"כן את כן".
"היא מסתובבת ומשפילה את מבטה. היא לא מסוגלת להביט בו אחרי שתפס אותה נועצת באיבר שלו מבטי זימה.
היא מתקרבת לאט לאט אליו. עומדת בסמוך לסולם כאשר הפועל יושב בדיוק כשמחלצותיו בדיוק מול הפנים שלה.
הוא מוציא את הזרנוק שלו החוצה. היא נבהלת. חתיכת נחש עבה וארוך ארוך מאד. היא מביטה עליו כאחוזת הלם. לא יכולה להגיב. לא יכולה לזוז. לא יכולה לעשות כלום. כאילו מישהו הדביק את תנועותיה ואת תגובותיה.
חוץ מאשר את הרטיבות המתפשטת שלה. זו שכבר אפשר לראות על דש הטייטץ הלבן שלה.
בשלב מסויים כבר הפסקתי לשמוע את הקשקושים שלה. על כמה היא מתה על החוף הזה של בית ינאי. מספרת על כמה מהשכנים העשירים שלה שיושבים בטח ממש עכשיו על שפת המצוק במרפסת המהגוני שלהם ומעשנים את הקוהיבה היומית שלהם.
הסתכלתי עליה במן מבט מוזר אבל היא בשלה.
היא בטח חושבת שזה רומנטי. ללכת לשפת הים מבלי לדעת את השם הפרטי. מבלי לדעת עם מי. לקחת את הבליינג דייט שלב אחד הלאה. או לפחות ככה היא קוראת לזה. האם זה באמת? האם את חושבת שאת מכירה אותי? היא ממשיכה בהתלהבות הטיפוסית של בנות ה-16. רק מרחק השנים מעידים כמה זה בנאלי.
ילדה טפשה. יורדים בירידה התלולה אל החוף. היא בטח חושבת שנזדיין עם הבגדים. זו הסיגריה השניה שאני מדליק ורק קצב השאיפות שלי מעידות על מצב הצבירה הנזיל שלי כלפיה.
במקום כזה אני אפילו לא צריך לבדוק אם מישהו מסתכל. והנה היא ממש לפי הספר מספרת לי כמה היא לא בחורה קונבנציונאלית לגילה הצעיר. היא לא שייכת לדור הג'סטינביבר או לליידיגאגא למינהם. יש לה אולדיז על הקירות. להקות של פעם. האם בגלל זה את הלכת לפגוש גבר שיכול להיות המעסיק של אבא שלך? בלי לדעת את השם שלו.
עד כמה את טפשה שזה לא יאומן. ומעיף לה כאפה מאחורי ראשה. לא בגלל שזה התלבש יפה. בגלל שבאמת רציתי. הזווית הנוחה היתה בונוס.
היא צוחקת בזחיחות הידועה שלה. כמה ניבובים הייתי צריך לסבול במסן כדי להגיע איתה לפה. אני חושב שאני צריך להקיא. אבל הצחוק שלה עצבן אותי רק יותר.
מצחיק מה? ואז נתתי לה אגרוף לתוך הפנים.
היא התמוטטה על החול הנעים ואני רק הרהרתי ביני לבין עצמי אם האגרוף כאב לה יותר מעצם ההפתעה. האמת שרציתי לכבות את הסיגריה בתוך הנחיר שלה. מתאים בדיוק.
הנה זה מגיע. הצווחה הכל כך מוכרת. אני יכול לזהות את זה כבר במאית שניה שהיא אוספת אוויר בראות שלה לקראת זה.
אז אני מקדים תרופה למכה. אני רוכן לעברה וטומן חול ים בתוך הפה שלה.
הופך אותה על הבטן ומהדק את הרגל שלי לפנים שלה. אני גם חושב שזו כל ההשקפה שצריכה להיות לך עכשיו.
אני קורע ברגישות ובתקיפות את בגדיה מעליה. אני מעדיף בידיים את מבינה. אני לא איש של סכינים. אבל זה לא אומר שאין לי אחד. למה ברגישות את בטח שואלת אני מגחך. רגיש מספיק כדי שלא יישאר לך במה להתכסות רגע אחד אחרי.
אני משחרר את הרגל מעליה ומרים לה את הראש מהחול. את מבינה, אני לא הולך להרוג אותך. זה לא כיף. אני רוצה שתחיי חיים שלמים אחרי זה. עצם הידיעה שתמשיכי איכשהוא לחיות אחרי זה מעוררת אותי. אפילו לא עצם המעשה עצמו. אני חושב לטווח ארוך.
חור התחת שלה קטן ובאמת יבש. ולמרות שהבאתי חומר סיכה איתי , פק"ל קבוע יחד עם המפתחות , הארנק והאייפון, אני מעדיף בשיטה הישנה הטובה. אני מחדיר בכוח את אצבעותיי לתחת שלה. אני ידוע כעקשן גדול את מבינה. זה ייכנס. היא מנסה לצרוח אי שם למטה מתחתיי. דחפתי לה את מה שנשאר מתחתוניה לתוך הפה שלה. ספוגים בחול ובזיעה הטבעית שלה. אני לא לגמרי רע. אני נותן לך להריח ולטעום את הריח הטבעי שלך תוך כדי. שאיכשהוא תרגישי בבית כשזה קורה.
אני דופק אותה כבר עם 3 אצבעות בתוכה. חבל שאין לי פה את התשיעית של בטהובן איתי. מזל שכפרס ניחומים יש לי את הצווחות השקטות שלה לתוך החול. חבל שלא הקלטתי. כשיצאנו מהרכב ידעתי ששכחתי משהו. האייפון נשאר שם. יש לי אוסף בבית. כן קטנה. אוסף של צווחות מוקלטות. זו המומחיות שלי את מבינה. להשאיר את זה כל הזמן ברמת הצווחה ולא הבכי. כשאת מתחילה לבכות אני מבין שנכשלתי. אבל אני אוהב שזה מעורב. שניהם ביחד.
אני מוציא את האצבעות הספוגות ממך ועולה עלייך. באותה המהירות שאני יכול לשלוף את החזיה שלך מאחורי גבך ביד אחת, כך אני גם יכול כבר להוציא אותו החוצה. את הזין שלי טפשה. את הזין.
ואז אני מחכה. אני רוצה שתצבור מעט כוח כדי שתמשיך להילחם בי. זה לא כיף לשחק לבד. שחקי איתי. ועוד מכה על הראש. אני מאד מקווה שתכתבי בלוג אחרי זה. יהיה לי את הכבוד לקרוא על חייך אחרי שכל זה ייגמר.
זה השלב שבו אני מרגיע אותך לפני שזה קורה. אל תשאלי אותי למה אני עושה את זה. אני לא לגמרי מפלצת.
אז עכשיו אני הולך לדפוק אותך בתחת קטנה. וכן, אני יודע שאני הראשון. למה לא בכוס את בוודאי שואלת שם בתוך החול. כדי להימנע מהאפשרות שתהני מזה. . זה לא כיף.
כשאני מרגיש שהיא מתחילה לבעוט ברגליים אני מחייך. זה כל כך חינני לראות אותך נלחמת. זה חמוד. ממש כמו החדר שלך דרך המצלמה שלי. אחרי שתי דקות אני כבר יוצא החוצה. אני משתעמם מהר.
עומד מולך עם הזין המפלצתי שלי ומרים אותך עם השיער. אני אוהב אותך ככה עם העיסה הזו על הפנים שלך. הפה שלך סמ ספורים מהזין שלי. כל כך נוצץ מול הפה המלולכך והמזוהם שלך.
אני הולך לזיין אותך בפה קטנה. אם את תוציאי את השיניים שלך החוצה, אני אוציא את הסכין מהכיס. תעודת ביטוח את מבינה? זה בא עם הגיל. כשתגדלי תביני.
ואז אני מתחיל לדפוק לה את הפה והגרון. משחיל אותו עד הסוף. עד לביצים. נהנה לראות אותו חודר את הגרון שלה. היישר למטה. אני מוציא את הזין ומורח את העיסה הרירית הזו על פניה. ושוב נכנס. חזק יותר. מחזיק את הראש שלה כמו בובה. בשיער. באוזניים. באף. בשלב מסויים כבר לא החזקתי.אחרי 10 דקות את זיינת את עצמך לבד. אם רק היית יכולה לראות את עצמך.
אני מוציא את הזין שניה לפני ואז גומר על כל הפנים שלך. מכניס לנחיריים באף. לעיניים. כמו טיפות עיניים. אולי זה בריא, לכי תדעי. ושוב מורח את הדייסה הזו על הפרצוף שלך. משהו חסר לי פה. אני משפשף את הפנים שלך על החול. שתראי כמו יצירת אומנות. נפלאה. טפשה מטומטמת. משהו עדיין חסר לי. אהה.. כן. מצאתי.
אני משתין לה על כל הפנים. על השיער. לתוך הפה. הסתכלתי על השתן שלי שוטף את הפנים שלה וחשבתי רק על דבר אחד. אני חייב לשתות הרבה הרבה יותר.
חשבתי שיהיה רומנטי להשאיר אותך פה כשרק הלילה חסר הירח ואור הכוכבים המלא מלווה אותך. חשבתי שיהיה רומנטי ששביל החלב בעצמו מכסה אותך. אני מוציא מהארנק שלך את המאתיים שלך.
לפני 14 שנים. יום חמישי, 1 בנובמבר 2012 בשעה 14:26
מזל טוב מותק. חשבתי לאחל לך יותר. הכל יותר. הרבה יותר. כי את הרבה יותר מרק אשה. יותר מרעיה. יותר מאמא. יותר מחברה לחיים.
כך גם אני מאחל לך. שהשנה הזו תהיה יותר. לך באופן אישי. רק יותר. שתהיה לך ולנו שנה יותר טובה. יותר מהכל. יותר עוצמתית ועם זאת יותר שלווה. יותר תשוקה. יותר אהבה. יותר נחת. יותר בכל מקום. יותר כמו אז. יותר כמו לפני הילדים. יותר כבר היום. לא יותר רק ממחר. מזל טוב מותק. עוד יותר. וזה להכל. לא יותר. היה לי לכתוב הרבה יותר. יצא מעט יותר. נשאיר יותר לפעם הבאה.
