: I don't have to tell you things are bad. Everybody knows things are bad. It's a depression. Everybody's out of work or scared of losing their job. The dollar buys a nickel's worth, banks are going bust, shopkeepers keep a gun under the counter. Punks are running wild in the street and there's nobody anywhere who seems to know what to do, and there's no end to it. We know the air is unfit to breathe and our food is unfit to eat, and we sit watching our TV's while some local newscaster tells us that today we had fifteen homicides and sixty-three violent crimes, as if that's the way it's supposed to be. We know things are bad - worse than bad. They're crazy. It's like everything everywhere is going crazy, so we don't go out anymore. We sit in the house, and slowly the world we are living in is getting smaller, and all we say is, 'Please, at least leave us alone in our living rooms. Let me have my toaster and my TV and my steel-belted radials and I won't say anything. Just leave us alone.' Well, I'm not gonna leave you alone. I want you to get mad! I don't want you to protest. I don't want you to riot - I don't want you to write to your congressman because I wouldn't know what to tell you to write. I don't know what to do about the depression and the inflation and the Russians and the crime in the street. All I know is that first you've got to get mad. You've got to say, 'I'm a HUMAN BEING, God damn it! My life has VALUE!' So I want you to get up now. I want all of you to get up out of your chairs. I want you to get up right now and go to the window. Open it, and stick your head out, and yell, 'I'M AS MAD AS HELL, AND I'M NOT GOING TO TAKE THIS ANYMORE!'
I want you to get up right now, sit up, go to your windows, open them and stick your head out and yell - 'I'm as mad as hell and I'm not going to take this anymore!' Things have got to change. But first, you've gotta get mad!... You've got to say, 'I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore!' Then we'll figure out what to do about the depression and the inflation and the oil crisis. But first get up out of your chairs, open the window, stick your head out, and yell, and say it: "I'M AS MAD AS HELL, AND I'M NOT GOING TO TAKE THIS ANYMORE!" laughing to himself] But, man, you're never going to get any truth from us. We'll tell you anything you want to hear; we lie like hell. We'll tell you that, uh, Kojak always gets the killer, or that nobody ever gets cancer at Archie Bunker's house, and no matter how much trouble the hero is in, don't worry, just look at your watch; at the end of the hour he's going to win. We'll tell you any shit you want to hear. We deal in *illusions*, man! None of it is true! But you people sit there, day after day, night after night, all ages, colors, creeds... We're all you know. You're beginning to believe the illusions we're spinning here. You're beginning to think that the tube is reality, and that your own lives are unreal. You do whatever the tube tells you! You dress like the tube, you eat like the tube, you raise your children like the tube, you even *think* like the tube! This is mass madness, you maniacs! In God's name, you people are the real thing! *WE* are the illusion! So turn off your television sets. Turn them off now. Turn them off right now. Turn them off and leave them off! Turn them off right in the middle of the sentence I'm speaking to you now! TURN THEM OFF...
You're beginning to believe the illusions we're spinning here, you're beginning to believe that the tube is reality and your own lives are unreal. You do. Why, whatever the tube tells you: you dress like the tube, you eat like the tube, you raise your children like the tube, you even think like the tube. This is mass madness, you maniacs. In God's name, you people are the real thing, WE are the illusion.
-אתה רואה? אבל אם אני אשאל אותך למשל מי זכה בעיצוב התלבושות של אוסקר 1984 זה דווקא אתה תזכור.
-טוב. את ממש מגזימה עכשיו.
-אבל זו שריטה של כל גבר. כל אחד מאיתנו זוכר דברים לא ממש חשובים. דברים שלא יעזרו לו. למשל מי היה מלך השערים ב-1992. מתי בית"ר העפילה לליגה הלאומית דאז. איך קראו לדגם של הסובארו מהפרסומת של הילד ההוא. בכמה גביעים זכתה מנצ'סטר. כאלה.
-ומה אמרתי לך אתמול אתה לא זוכר.
-ואם לא תזכירי לי זה כנראה לא מספיק חשוב.
-ועל מה דברנו היום בבוקר אתה זוכר?
-בטח. דברנו על....אממ...הבוס שלך? חמותך? הלימודים שלו. לא?
-מעצבן אחד.
-למה אני צריך לזכור? כדי לנתח את זה ולחפור בזה כמוך? אמרת. נכנס. נגמר סיפור.
-כן. תחפור קצת מה יש.
-לא אוהב לחפור. אין גבר סטרייטי שאוהב לחפור. לא מאמין שיש.
-מעצבן אחד.
-וזה לעולם לא ישתנה אגב. אנחנו לעולם ועד נעבוד אחרת.
-אנחנו?!
-הכוונה לגבר ואשה. לא יעזור. אנחנו באמת מעולמות שונים. לא חושבים אותו דבר.
הרי המקום הזה.
האתר הזה.
הבלוג הזה.
הצאט ההוא.
הוא מיקרוקוסמוס לכל דבר אחר. לעולם שלנו. לחיי החברה שלנו. למדינה שלנו.
לזהות הפתולוגית שלנו.
זאת שמאחורי כל המסכות שאנחנו חושבים שהורדנו פה. אנחנו לא.
אנחנו אוהבים שירים פשוטים.
לא אוהבים שמרצים לנו.
מלמדים אותנו.
מחנכים אותנו.
חלילה מבקרים אותנו.
אוהבים את אותם ערוצים כמו שכולם אוהבים.
כולנו קוראים את אותם בלוגים. את אותם פוסטים. את אותם פרסומים בפורומים.
עוקבים אחרי אותם כוכבים.
ה'ילדים הרעים'. האינטיליגנטים. הטרולים.
כמו שיש בכל קהילה אחת. כמו שיש בכל מדיה אחרת.
למה שלא תהיה פה?
גם פה יש את ערוץ 2 המיינסטירמי. את ערוץ 10 המקרטע. ואת ערוץ 1 המיושן.
גם פה יש את הפרשן גס הרוח. את המנחה האהובה על כולם. את ההומו המתחסד.
גם פה יש את ציפי שביט. דודו טופז. "הר" רפאלי.
גם פה יש משתתפי ריאליטי שלרגע אחד הפכו לכוכבים.
עד העונה הבאה הם יחזרו לשכחה.
לתהומות הזכרון הקצר הקולקטיבי שלנו.
אנחנו רגילים לאותם דברים.
רגילים לקבל את אותה מנה.
ללא תוספות מיוחדות.
ללא בקשות מיוחדות.
לא לשנות חלילה את המתכון.
את הסיפור הזימתי הקבוע מידי כמה ימים.
את הפסיכולוגיה בגרוש. בכל זאת, קצת שפינוזה ברוטב פרוייד להמונים.
גם פה יש את אותם מכרים וחברים שיש גם בחיים הואנילים כיבכול.
אנחנו מתחברים לאותם טיפוסי אנשים.
מתווכחים עם אותם אנשים בחוץ ופה.
אוהבים להתכסח עם אותם אנשים. על אותם דברים.
פחות או יותר.
וחלילה שלא ישנו את התפריט.
לפחות שיתנו הודעה מראש.
שתהיה אופציה אחרת.
ופוסט זה היה על תקן ה"פילוסופיה בגרוש" של השבוע.
הפוסט הבא יהיה זימתי.
היא יושבת בישיבת W. ממש כמו כשהיתה ילדה.לפני עשרים שנה. בארגז החול עם הילדים האחרים.
רק שעכשיו ארגז החול שלה זו הרצפה
והילדים הפעם הם חמישה גברים בעשור החמישי לחייהם.
שתי קוקיות ג'ינג'יות לצדדים, שתי גומות חן כובשות ושני חיוכים ממזרים. אחד למעלה ואחר למטה.
היא לבושה ממש כמו אותה ילדה של פעם.
שמלה שמתאימה לגזרתה. מידה אחת פחות אפילו.
ורדרדה. כזאת עם נקודות. מהשמלות של השבת.
הם לעומתה ערומים.
בנויים לתלפיות אחד אחד. מאסיביים. גבוהים. עמוסי שרירים.
והזין ממש כמו הזין שרואים בסרטים.
עמוס ורידים. מנופח. היא שמה לה שלאחד מהם יש את אותו עובי כשל פחית רדבול. ואוו.
והגומות כאילו מחייכות אף יותר. אז מתי מתחילים לשחק?
אמת או חובה?
מישהו שואל אותך גם מבלי לסובב בקבוק. האם זה באמת משנה.
אממ...אמת.
אם כך מהי האמת שלך? שואל אחד מהם שנראה איכשהוא כמו לינקולן רק בלי הזקן.
שאני זונה עלובה וקטנה.
מה עוד?
אני כלבה טפשה שמבינה רק זין בגרון ואני לא נרגעת עד שהלחיים שלי אדומות, העיניים דומעות והשפתיים נפוחות.
מה עוד?
שאני חור. אני שירותים. אני אסלה. אני כלי קיבול.
הגומות מצלצלות.אז מתי מתחילים לשחק?
הגבר הבא. שחום קצת. כששרו על יפי הבלורית והתואר התכוונו אליו.
אמת או חובה?
חובה חובה. מתי מתחילים לשחק? שאלו הגומות.
יש לך עשרים שניות לדחוף את הזין הזה עמוק עמוק לגרון. עמוק עד שלא אראה את הפרצוף המכוער שלך חתיכת סמרטוט רצפה שכמוך. עמוק עד כדי כך שארגיש את מלקקת לי את הביצים. עמוק כל כך עד שתסניפי את השיער ערווה שלי כלבה עלובה ותטעמי כמה אפילו.
היא מסתערת.
זה אינסטינקט שנטוע בה. עמוק עמוק. לא מרטיבה לפני. לא את הזין ולא את הפה. בולעת את כולו. זה קל מידי. עשרים שניות זה המון זמן. מכניסה בבת אחת את הכל לפה שלך. 19. 18. היא שומעת אותו סופר. אבל עכשיו היא הבינה את הקט'ש. הזין ארוך מידי. יש עוד כעשרה סמ לפחות להכניס. 14 13.
היא מחבקת את התחת שלו ודוחפת את עצמה עוד יותר פנימה. בכוח. באותה ברוטאליות כמו שהיה עושה לה. 10 9 8. הביצים והשיער ערווה זה קו הסיום שלה. עוד קצת עוד קצת. היא מתחילה לדמוע. לכאוב. אבל היא חייבת. היא לא לוזרית. מכניסה את הזין עמוק עמוק לגרון. מתנפחת מהגזע הזה שקבור אצלה. 7 .6. קו הסיום שלה מתקרב. עוד קצת נכנס. עוד סמ ועוד סמ. 5 .4. הגומות צווחות עליה. תעשי את זה כבר כלבה מטומטמת. 3. 2. ואז היא כאילו מצאה בתוכה עוד מקום. הסתערה בשניות האחרונות, עטפה בשפתיה את הזין, שלחה לשון ארוכה לעבר הביצים ונשכה את השיער שלו.
הוא חייך למעלה.
ממשיכים לשחק? הגומות שאלו. וגם הוא מלמעלה.
אתם יכולים להמשיך לשחק, היא רצתה להגיד להם.
אבל אני נשארת פה.
ואולי זאת לא הכותרת הנכונה. אבל זה מה שהתיישב לי נכון.
אני בכלל חשבתי לקרוא לזה ' דברים שעשיתי בליל הסדר האחרון'.
לא חשבתי שאני יכול להתגעגע לאספלט.
לכבישים. להמולה. לעיר. לכל אותם רעשים מעצבנים.
מעצבנים אבל זה כל כך הרבה זמן שאתה 'עכבר עיר' שאתה לא מכיר משהו אחר. לא רגיל.
חבר ביקש עזרה לא שגרתית.
שאבוא לשמור לו על החווה בדרום עם עוד חבר טוב.
בעיה קטנה.
אין חשמל במקום. אין תאורה. אין אפילו דרך להטעין פלאפון ולפטופ.
יש רק גנרטור אבל רק למקרי חירום.
אין טלפון. אין דרך לתקשר. בקושי יש קליטה.
ואוו. אממ.... מתי לבוא?
אז זהו. ליל הסדר.
הוא לא באמת יכול לעזוב עדר של 300 פריטים.
הבדואיים בסביבה לא ישאירו לו כלום. ולו פריט אחד בודד.
יש צורך בנוכחות מסויימת כדי שיוכל לעשות את החג כהלכתו בחברתם של בני משפחתו שגרים רחוק.
אבל מה שכן, אתה זוכר את משה?
זה שהילדים שלך האכילו אותו לפני שבועיים?
כן. בהחלט.
אין משה. אבל יש הרבה בשר.
הרבה הרבה בשר.
ההוראות היו די פשוטות.
יש סימן דרך קטן שמכוון אותך מתי לצאת מהכביש הראשי אל דרך העפר.
חתיכת דרך עפר.
8 ק"מ של דרך עפר רק כדי להגיע לחווה.
המכונית שלך מתחילה לקפץ ולדלג את כל הבורות והמהמורות שבדרך.
אחרי כמה כאלה אתה כבר מפסיק להיזהר.
אחרי 4 ק"מ במהירות של כ-40 קמ"ש אתה יודע שאתה מת להגיע ואתה רק בחצי הדרך.
וכבר אז...
אתה מתגעגע לאספלט.
אבל עוד כמה פעמים יצא לך בחיים להיות רועה צאן.
עוד כמה פעמים כבר יצא לך להמליט עז.
לחיות חיים ולו רק באופן חד פעמי אבל לחיות חיים פשוטים. חיים של ימי הביניים.
ללא חשמל. ללא תשתית. ללא מותרויות ונורמות שאתה רגיל אליהם.
לטעום חיים של פעם.
כמה פעמים עוד יצא לך בחיים להיות לבד. אבל לבד לבד. לבד בכל כך הרבה מובנים.
השותף שלי שכבר עשה שם לילה אחד או שניים מסביר לי את אופן ההאכלה של המשק.
חוץ מעדר של כ-300 כבשים יש לו שם גם כל סוג של חיית משק. מכבשה ותיש ועד לתרנגולות, תוכים, צבים , נחשים וכמובן שני כלבים.
רק מה, אני חושב שהכלבים אכלו יותר מידי 'משה' לאחרונה ואולי כשירים כדי לנבוח אבל לא כדי לרוץ.
ערב חג. השותף מחליט להצטייד ב'מנטה' הקרוב אלינו. רק מרחק של 10 ק"מ. הלוך וחזור.
במקרה שלנו היעדרות של כשעתיים.
את אשתי והילדים שלחתי לעשות את החג בלעדיי בפעם בחברתם של חמי וחמותי.
אחלתי להם 'חג שמח' וניתקתי את הפלאפון. מאחר ואין לי איך להטעין העדפתי להשאיר את הפלאפון למצבי חירום.
המקרר הוא היחיד שמחובר לחשמל דרך אנרגיה סולארית.
היתרון הוא שהבשר לא מתקלקל ואפשר לשמור על השתיה קרה.
החסרון הוא שלמה לא חשבו לפחות לעשות לו מפצל?!?!
ערב חג. שישי בערב. אין תאורה.
אין אפילו תאורה של עיר רחוקה באופק. שום דבר.
התאורה היחידה שיש לי זה הירח המלא.
אני יושב במרכז החווה בין הבית של בעל המשק לבין המשק עצמו.
משקיף על הכל.
שקט. צריך להמציא מילה שתייחד את סוג השקט הזה.
אתה רגיל תמיד לשמוע משהו.
גם כשאתה ישן.
את המיית המזגן. מכונית חולפת אי שם. מישהו צוחק למטה. יתוש טורדני. טריקת דלת של השכנים.
פה אין כלום. אפילו היתושים לא מגיעים לפה.
שקט..... שקט....
ואז סוף סוף אתה מצליח להרגיש ...לבד.
אחד הכלבים, ספייק, מנמנם מתחתיך.
וגם הוא שקט באופן נדיר.
אפשר לחשוב. אפשר לשמוע את עצמך חושב.
אפשר באמת להיות לבד.
עוד כמה פעמים בחיים יצא לך להיות לבד. כזה לבד.
השותף חוזר מצוייד ל-'על האש' לשבט שלם כשאנחנו רק שניים.
סליחה...נכון. יש גם את ספייק והשני.
אנחנו מחזירים את כל העדר לתוך המשק. נועלים את הגדר.
שמים לב שמשהו זז שם מאחורה בשיחים.
זו עיזה שהלכה להתבודד כדי להמליט.
אנחנו שומרים מרחק כדי לא להפריע.
יושבים במרחק של כ-5 מטר.
צופים בהמלטה טבעית של שלושה טלאים.
עוד כמה פעמים יצא לך לחוות כזה דבר.
ונכון שאפשר לראות היום הכל ביוטיוב.
אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר.
אחרי זה התפנינו לעשות ולאכול את משה ואני מרשה לעצמי כבר לקרוא לו משה. ללא מרכאות.
בכל זאת אני מרגיש עכשיו שהוא חלק ממני.
נשארנו ערים עד משהו לפנות בוקר.
פתאום זה לא היה נראה חשוב להסתכל בשעון.
אם כבר חצות. אולי אלה כבר השעות הקטנות? אולי אנחנו עדיין באמש?
הוא מספר לי בדיחות גסות ששמעתי כבר מחמי.
בטח הם מנויים לאותו מקור.
אבל צוחק מנימוס.
הוא פורש לישון בקרן אור הראשונה של הבוקר.
ואני שוב נשאר ער לבדי בזריחה.
שום דבר לא היה נראה הכרחי.
לא הפלאפון והלפטופ.
לא המותרויות הקטנות של החיים שאנחנו כל כך רגילים אליהם שאנחנו לרגע לא חושבים שלא נוכל בלעדיהם.
אפילו רדיו אי אפשר לשים פה.
וגם לא רצינו.
אם כבר חוויה אז עד הסוף.
הסאונד היחידי היה אוושת הרוח. פעיית כבשה. תרנגול נודניק.
ואם תדעו מה עשיתי ב-12 שעות שלאחר מכן תגידו לי בבקשה כי אין לי צל של מושג.
אני לא זוכר כלום.
שום דבר.
בשמונה בערב חזרתי לציוויליזציה.
8 ק"מ חזרה בדרך עפר מעצבנת. מתישה. מסורבלת. מעייפת בכל כך הרבה מובנים.
חבל שלא הסתכלי על המד קילומטראז'.
אין לי מושג מתי זה ייגמר.
אבל זה נגמר.
ימי הביניים.
הלבד הזה.
השקט הזה.
החושך הזה.
המדבר הזה.
You’re the head on the spear
You’re the nail on the cross
You’re the fly in my beer
You’re the key that got lost
You’re the letter from Jesus on the bathroom wall
You’re mother superior in only a bra
You’re the same kind of bad as me
I’m the hat on the bed
I’m the coffee instead
The fish or cut bait
I’m the detective up late
I’m the blood on the floor
The thunder and the roar
The boat that won’t sink
I just won’t sleep a wink
You’re the same kind of bad as me
No good you say
Well that’s good enough for me
You’re the wreath that caught fire
You’re the preach to the choir
You bite down on the sheet
But your teeth have been wired
You skid in the rain
You’re trying to shift
You’re grinding the gears
You’re trying to shift
And you’re the same kind of bad as me
They told me you were no good
I know you’ll take care of all my needs
You’re the same kind of bad as me
I’m the mattress in the back
I’m the old gunnysack
I’m the one with the gun
Most likely to run
I’m the car in the weeds
If you cut me I’ll bleed
You’re the same kind of bad as me
You’re the same kind of bad as me
את תראי.
החום לא ירד כבר יומיים.
הבוס מתחיל להיות קצת נודניק.
את מתנדנדת בין בחילות והקאות. בין צרבות לבין כאבי בטן/ראש/גב וכל חלק אפשרי בגוף.
מרגישה חלשה באופן כזה שצריך להמציא מילה חדשה כדי לתאר את ההרגשה.
ולא בא לך על אף אחד. בא לך להיות חולה לבד לשם שינוי.
להתבוסס בזה. הכי כיף.
וביום כזה אהיה אכזרי מתמיד.
עם חיוך אבהי ומלטף אתן לך מכה בעורף כדי לעודד אותך להקיא.
ורגע אחרי כשרק תרצי לצאת למרפסת ולנשום אוויר או אולי לספוג קצת שמש,
אז אזיין לך את הפרצוף ממש כמו שהייתי מזיין לפרגית שאין לי כל צורך אחר בה.
ואם גם ככה קשה לך לנשום, אולי בגלל האסטמה או אולי בגלל שאת פאקינג חולה,
אז תארי לך איך תנשמי כשהזין שלי יהיה קבור לך בתוך הגרון.
מחפש שורשים. תר אחרי ניסתרות. איתור קרובים.
ואת תבקשי לפחות רגע אחד להתאושש.
להתכונן לזה. לא להבין את מה שהולך לקרות. להבין את מה שקורה עכשיו.
אבל הדבר היחיד שתנשמי באותו רגע יהיה שער הערווה שלי.
אקבור אותו כל כך עמוק שתצטרכי לטעום אותו. לנשנש אותו. שמעתי שזה לפעמים עוזר.
ואחרי שאוציא אותו זה יעודד אותך להקיא בכל כך הרבה מובנים שלא תביני על מה אני מדבר.
למה שאני אדבר?!
זה הכל מאהבה. תאמיני לי.
את תפלי מהמיטה. אולי בגלל שאין לך כל כך שיווי משקל כשאת חולה ככה,
אבל האמת זה בגלל שהעפתי אותך משם בבעיטה רגע אחרי שגמרתי לך במעמקי הגרון.
שמעתי שזה עוזר.
ואת מרגישה כל כך רע. כל כך רע שאת הדבר הכי קרוב לנבלה כרגע.
ובדיוק אז כשיבוא לך שוב להוציא את זה החוצה על הרצפה,
אמשוך לך את השיער ואתקע לך אותו בתחת. עמוק עמוק בתחת.
הזין שלי יהיה משומן מספיק. בגלל הגרון שלך. אבל התחת שלך לא.
ובטח אז תתחילי למלמל משהו על תחינה.
אבל לא בדיוק הבנתי. ואין לי ממש זמן עכשיו לבדוק במילון בין התחת הכואב וכוס הבוער.
והכוס שלך כל כך בוער עכשיו שאני חושב שהתחלתי לשנוא את צמד המילים 'תרתי משמע'.
זה מתחיל להיות מעצבן.
אז פשוט אוציא את זה עלייך.
אבל הכל מאהבה.
ואז אתחיל להשתעשע איתך. כאילו אני ערס חסר השכלה שאונס אותך.
רגע...זה תחינה כמו הדבר הזה על הפנים שלך ובתוך הענבלים שלך שם בפנים?
וכשאת ביום הכי רע שלך בשנה,
כבר לא זוכרת מה כואב קודם,
וממה בדיוק.
מה בדיוק היה שם קודם. אני או מעברי העונות?
וכשהלכתי משם לראות אתלטיקה קלה,
דרכתי עלייך.
אני רק לא זוכר אם זה היה בטעות או לא.
אבל שמעתי שזה עוזר.
