בחקלאות קוראים להם חזירים.
חזיר הוא מן עלוקה שנטפלת לצמח מסויים.
גדלה עליו.
ניזונה ממנו.
לעיתים חזיר יכול להיות עוד גבעול שיוצא מהצמח עצמו אבל החזיר הזה לא יניב 'פרי'.
הוא יצמיח רק כמה עלים אבל ישתה את אותה כמות המים שדורש הצמח עצמו.
ולכן החקלאים נוטים להוריד את החזירים האלה.
על מנת שהצמח יקבל את כל כמות המים הנחוצה לו כדי להפיק את התוצרת שלו שיכולה במקרה הרע לגווע או במקרה הטוב להיות קטנה מכדי להימכר.
ממש כמו אותם עשבים שוטים שצורכים מים ללא כל הפקת תוצרת בתמורה.
יש אם כך להמשיך ולעקור את אותם חזירים.
בכל פעם מחדש.
מפני שהם נוטים לחזור ולשתות את המים. למנוע מהצמח לגדול ולהגיע לשיא תפארתו.
לפעמים יש חזירים כאלה גם בחיים.
הם נוטים להצמד אליך כשיש להם מים לקחת.
על הדרך הם מונעים ממך לצמוח.
לגדול.
להתפתח.
להגיע לשיאך.
בכך שהם שותים לך את המים (או את הדם במקרה הזה) הם מונעים ממך להפיק מעצמך את הכי טוב שאי פעם תוכל לדעת.
לפעמים זה קל לעקור חזירים.
דודים רחוקים שרואים בהלוויות וחתונות.
חברים נודניקים שאתה כבר לא יודע איך להיפטר מהם ואתה לא ממש זוכר מה הם מביאים לקשר שלכם.
במקרים יותר קשים הם יכולים להיות המשפחה הקרובה.
כאלה שקשה לנתק אבל זו בחירה שרק אתה תוכל לעשות.
לא אף אחד אחר.
במקרים מסויימים אותם חזירים הם השורשים שלך.
וכמו כל שורש, הם יתמידו לשמור אותך קרוב.
טפיל.
נצרך ונדרש.
שכיר.
כך שלפעמים זה הגרעין הקרוב.
זו המשפחה היחידה שאתה מכיר.
חוץ מהמשפחה של אשתך.
אני מודה לך על כל נשימה ראשונה שלי בבוקר
ועל כל הסנפה של הכרית בלילה.
אתה מלמד אותי יותר ממה שלימדו אותי הוריי ומחנכיי.
על שאיפותיי בחיים.
על איזה אדם אני רוצה להיות.
מה ללמוד מעברי
מה לקחת איתי הלאה
ומה להשאיר שם.
מה לשנות בדפוסי החינוך של אבא שלי.
ומה להעצים.
במה להתמקד.
ומה שווה להזניח.
אתה מלמד אותי על בחירות בחיים.
על סדרי עדיפויות.
אתה מלמד אותי על דוגמא טובה.
ומעניש אותי על דוגמא רעה.
אתה המראה מאסטר שלי.
של מה שהייתי,
ומה שאוכל להיות אי פעם להיות.
אני לא מקווה.
אני יודע.
אני בטוח.
שתוכל להתגאות בי.
כשם שאני מתגאה בך.
מתישהוא אתה פשוט מחליט ללכת עם זה צעד אחד קדימה. להסתער. וזה לוקח המון זמן.
השיטוטים בלילות. אתה מאמץ זווית ראייה של בלש. ניזון מכל הסרטים הנכונים.
מקפיד לרשום איפה בד"כ עומדות ניידות. באילו שכונות הן יותר מסתובבות.
מתי הם מחליפים משמרת. ולמקרים של טעויות...
אתה מכין את כל התירוצים האפשריים.
_____
אנחנו גדלים לתוך חברה, כמו בכל חברה, שבה יש אסור ומותר ; נכון ושגוי;
חטא ועונש; כי כך אומרים כל התמרורים שבראש, בדמותם של הורים, חוקים, חברה...
מה קורה כשאין עונש ?
מה קורה כשהמושג חטא הופך לפתע למשהו אחר ?
בתוך מערבולות של רגש-מחשבה, הכל נעלם ונדחק לכדי פינה אחת קטנה, מילה אחת קטנה : יצר.
מי יוצר את היצר ומהו טעמו כשהחטא נוזל בדמות רגשות אשמה ובלבול ?
_____
המשמעת העצמית שלו היתה ככלל ברזל. הוא הקפיד לא לעשן בחוץ כדי להימנע מבדלי סיגריות וכמובן סכנת הDNA שבהם.
זאת הסיבה שנהג גם לגלח את ראשו.
למרות שלא היה לו תיק פלילי אבל מספיק שערה אחת משערות ראשו יכולה לתת כיוון חקירה מיותר.
הבגדים שלבש תמיד מאיכות גבוהה. ללא חוטים נפרמים. כפתורים נחלצים. אותו הסט בכל אותו סיבוב.
בשלוש השנים האחרונות הקפיד לסגל לעצמו את אורח החיים הנכון כדי שיוכל לבצע את המעשה בצורה הכי חלקה.
הפשע המושלם. ללא עקבות. ללא ראיות. ללא רמזים.
בין אם זה במקום המגורים שלו. העבודה שלו. המכונית. המזון שהכין לעצמו. החנויות בהם קנה את הדברים. הכל היה מחושב.
מן הסתם שעות הפעילות תמיד היו שעות החושך. וכמה שיותר יותר טוב.
אף אחד לא רואה אותך בתוך המכונית. בטח לא מרחוק. בקושי מזהים לפעמים את סוג הרכב.
זו הסיבה שמבחינתו עונת החורף היתה עונת הציד.
_____
אני אוהבת חורף. אנשים תמיד מופתעים כשאני אומרת שאני אוהבת חורף.
''את?! עם המזג החם, הסוער, עם התקפי הספונטניות, הניצוץ בעיניים שממהר להידלק ולהיכבות כהרף עין ?
את, שסוערת כמו הגלים, אך אף פחות צפויה מהם ?''
אני אוהבת את החורף כי אני מסניפה ריח של גשם והוא לא דומה לשומדבר אחר. אפילו לא לגשם של לפני שנה. או עשר.
בעבודה חושבים שאני טיפוס של קיץ. ברצינות ! פעם עשו מבחן שכזה, טיפוסי קיץ וטיפוסי חורף.
אני הטיפוס המשלתהב בקלות, זו שיש לה תמיד את הרעיונות היצירתיים והבלתי צפויים, זו שאפשר תמיד לסמוך עליה בהברקה חדשה אבל לעולם לא במצב הרוח או שאגיע בזמן לעבודה.
ארון הבגדים שלי ניראה כשייך לעשרות נשים..ולפעמים אני חושבת שרובן קיימות בי..אלו שהמצאתי. או אספתי, ז''א. כי בטוח ישנן כאלו שאינני מכירה...
זו הסיבה שאני אוהבת את החורף. הוא מסתיר אותי בכנפיו ונותן לי את האפשרות לנשימה עמוקה וארוכה-ארוכה...
_____
אז בהתחלה אתה אוסף מידע. תחקירים. הרבה קריאה. במקצוע הזה זה מסוכן לראיין אנשים בתחום. שחטטנים לא ישאלו שאלות מיותרות. יש לך פרצוף שיזכרו.
מזל שהיום הכל נגיש באינטרנט. אתה לא צריך לצאת מהבית כדי להשיג מידע.
והמידע הכי טוב הוא זה באנגלית דווקא. אבל לא רק.
כתבות בעיתון בעיקר. ארכיונים. תיקי משטרה. תיקי חקירה. יש לא מעט שנגישים. צריך לדעת איך לחפש.
זה כמו בקולנוע. אתה לומד יותר מהסרטים הגרועים מאשר מהסרטים הטובים.
וגם פה. אתה לומד יותר מטעויות של אחרים. כל ה'בני סלע' למינהם.
להיות טוב יותר. חזק יותר. מצליח יותר. חמקמק יותר. אלמוני יותר.
וזה בדיוק כמו שאומרים על גנבים.
אנס הוא אנס רק כאשר הוא נתפס.
_____
קשה לומר מה קדם מה, באמת...
חיי הסקס שלי הפכו דלילים יותר ויותר, חיפשתי יותר ריגושים, פחות דברים טריווייאלים, אבל כמו רוב בנות מיני, נקקתי לאמפתיה ולסוג של רגש, חום אולי,מבט בעיניים שארגיש שרואים אותי.
מאסתי בסטוצים כי העיניים שלהם חדלו מלדבר. אליי. בתוכי.
ואף על פי שלא חשבתי על כך לעומק, העדפתי להתחפר בספרייה או בבית קפה, אחד מאלו הכה אופנתיים כיום, עם מדפי הספרים הרבים.
סדר יומי היה כזה שאיפשר לי לבלות שעתיים שלוש מדי בבוקר או מדי ערב בספרייה. מבלי שאשים לב, זה הפך לי להרגל.
סיימתי לעבוד בשעה שש -שבע בערב, ירדתי כמה תחנות לפני הבית , בדיוק היכן שהאוטובוס עוצר, מול בית קפה פינתי, שקט יחסית בעיר כה לא שקטה, מזמינה לי הפוך עם קוביית שוקולד ומתחפרת בספרים.
אלו היו בעיקר ספרי יד שנייה, כאלו שניתן לרכוש וגם למכור תמורת סכום פעוט, למען אירגון כזה או אחר.
בתחילה נהגתי לרכשם ולביאם הביתה. אני אוהבת ריח של ספרים ישנים. סוג של סטייה, אולי.
אני אוהבת להסניפם ולעצום עיניים, מדמיינת מה אקרא ואיך ארגיש לאח מכן...אך אף פעם לא באמת יכולתי לדעת ...
במהרה הבנתי שאני מסיימת את הספרים מהר מדי ושבעצם אני מתענגת על עצם האווירה בבית הקפה , גם אם המוסיקה לא קלעה תמיד לטעמי.
בקלות, תוך דפים ספורים, שכחתי מקיומם של האורחים האחרים בבית הקפה וצללתי פנימה.
רק שלוש פעמים בשבוע נעדרתי מבית הקפה.בשבתות,
ובימי שני ורביעי, או אז התמסרתי כולי לספינינג ולחדר הכושר.
לפעמים, אם ממש מיהרתי וקצת התעצלתי, עשיתי רק ארבעים וחמש דקות ספינינג, מקלחת ארוכה ומפנקת וחזרתי אל בית הקפה.
מבלי משים, אימצתי לעצמי הרגלים שכאלו, שהשכיחו ממני או שמא הרדימו את הצורך שיביטו בי מבפנים. או שאעשה זאת בעצמי...
_____
וכל זה באמת מלהיב. באמת שכן. הידיעה הברורה שאתה הולך לעשות את זה.
אתה מפנטז על זה כבר המון זמן.
הסשנים הוירטואלים לעיני המצלמה מתאימים יותר לבני 14-16.
האונס בהזמנה והמבויים ממש אבל ממש לא זה. זה לא הדבר האמיתי.
חסר את הריגוש. את האדרנלין שיש במעשה עצמו.
זה אפילו לא מתקרב לרמת הזקפה שיש לך כשאתה יוצא לציד.
מתי שהוא פשוט צריך להפסיק.
ולהתחיל.
אתה מגיע למסקנה שאתה די מוכן. עשית את כל ההכנות האפשרויות.
הכנת את עצמך לכל התרחישים האפשריים.
אם אתה מתכוון לעשות את זה לא רק פעם אחת,
אתה באמת צריך להיות מתוחכם הפעם.
זה לא מה שהיה פעם.
היום לכל אחד יש מצלמה בפלאפון. כל אחד יכול להרשיע אותך.
אז דברת מספיק למראה. עשית מספיק הכנות. התאמנת מספיק.
הלילה אני צד.
"הבהלת אותי". והיא די זהירה בדבריה כי היא לא אוהבת שמבהילים אותה.
"אני מתנצל כמובן..."
היא ניסתה להסתיר את העובדה שהיא עוד מסדירה את נשימתה.
"...אבל זה היה די מרתק מהצד שלי".
היא חיפשה משהו באמת שנון לסתום לו את הפה. לחלאה הזה. ודווקא יש לה את זה בשנינות. בהחלט גם בחוצפה.
הוא הקדים אותה.
"אבל תני לי לנחש...את כבר רגילה". וחייך את חיוך האבוש הכובש שלו. כזה מחבק. עוטף. ממיס.
היה לו חיוך עם שיניים. היא אהבה חיוכי שיניים. לדעתה חיוכים ללא שיניים מסתירים ניבים.
"זה באמת לא ענייני..." היא לא האמינה שהיא עוד מסתובבת להצצה אחרונה על המסך כשהבלחה של אכזבה הציף אותה לשניה כאשר גילתה שהמסך כבר כבוי.
כשסובבה את מבטה חזרה אליו זה רק היה נדמה שזה לקח דקה כי הוא כבר ספר כמה שטרות. מאיות.
"יש לך פה 700. זה הסכום לפנקסים האלה. בכל אחד. מאחר ואני מניח שכבר התרמת כמה עשרות...את רשאית לעשות בעודף כרצונך".
אבל היא כבר לא שמעה אותו.
בין הידהודי התמונות הקשות שנצרבו במוחה וטרם התפוגגו לבין האוהל התמיר שנברא לו בשניות בתוך המגבת שעטפה את זממו.
לשונה החלקה מחורים ליטפה את שפתיה כמנסות להרטיב את היובש.
הוא לעומתה לא הפסיק לחייך לשניה.
"על מה את מסתכלת ילדה?"
"אמממ...על כלום.."?!
אבל עיניה כמסמרים שננעצו במגנט ענק עומד שניצב לו על תילו בתוך מגבת אשמה. זה היה ענק יותר מכפי שראתה אי פעם. אפילו מהסרטים.
ולמרות שהיא עדיין בתולה יש לה היסטוריה במציצות. בעיקר למבוגרים ממנה. ילדים בגיל שלה לא עשו לה את זה.
ועדיין.
כזה היא עדיין לא ראתה.
"את רוצה לראות?"
"ככןןןן".
האם אני הרגע אמרתי את זה?! זונה שכמוני. לא יאומנת שכמוך.
זה אולי היה 'כן' מהוסס כלפיו אבל 'כן' מאד החלטי בכוס שאך לפני כמה דקות היה כוס אכזב וכרגע הוא כוס איתן.
"תתקרבי".
אבל היא קפאה על מקומה. עד עוד שם? את מתה להיות תחתיו. להתחפר מתחת לשק הביצים הנפוח שלו ולמצוץ לו את הזין יותר טוב מכל הזונות האחרות שלו. הצעירות או המבוגרות.
"אל תדאגי...אני לא נושך..."
היא ישר ירדה על בירכיה. מרחק של כ-3 מטרים ספורים ממנו. התחילה לזחול על בירכיה כמו חתולה מיוחמת. אם לא תתאפס על האיתן שלה הלשון שלה עוד תסתובב בחוץ. ממש כמו החנווני שלו.
..."למרות שאני לא ממש בטוח לגביו".
ופשט את המגבת.
"שניה"!!
הוא יצא מהמקלחת בזריזות כדי להספיק.
משום מה הוא חשב שזאת גרושתו שהרגע יצאה מהדלת.
הוא פתח בנונשלנט את הדלת.
עדיין עטוף במגבת.
"כן, מה עכשיו?!"
אבל מה שראו עיניו ראו נערה שברירית שלמרות שכבר ארבע אחרי הצהריים טרם נפטרה מחולצת ה'אחידה' שלה.
היא השפילה מבט נבוך נוכח האוהל הרגיל שיש במכנסיו.
הוא הסתיר את מבושיו מאחורי הדלת. מזמן לא היה נבוך.
"אני מתנצל. חשבתי..."
"אני מתארת לעצמי. ראיתי אותה הרגע נוסעת מפה.".
הוא חייך.
היא היתה לא יותר מ-17.
וזאת לא תלבושת האחידה שלה אלא פשוט משהו בה לא היה מודע למראה החיצוני שלה.
לגמרי נכנסת למשבצת בת השכן הסוררת.
מבט עמוק ואפל בעיניים המאופרות בכבדות ועדיין זיק של רוח שטות נעורים הפציע לו בין דש שפתיה.
אי אפשר היה להסביר.
אי אפשר היה לראות את זה גם אחרת.
מצית בצבצה לה מהג'ינס.
קופסא של סיגריות עלומה הסתתרה במכנסיה. מוזר. למה היא לא שמה את בתיק כמו כל נערה אחרת?!
היה נראה שהיא לא סגורה על עצמה. השיער שלה כבר עבר כמה תהפוכות.
פה גוונים. פה צבע לא טבעי. שם חרוזים ובמקום אחר משהו שהוא אפילו לא ידע איך לכנות אפילו.
ניסיונו לימד אותו ששיער של אשה מלמד הרבה על המיניות שלה.
אסוף. פזור. צבוע. מוזנח. או למשל כזה שעובר הרבה הרבה מהפכים בזמן קצר מאד.
היא בהחלט בגיל הנכון.
"זה בסדר" היא הרגיעה אותו והעיזה להיישר מבט אי שם למעלה. לתוך עיניו. אני כבר רגילה".
האם זו היא שהרגע אמרה את זה?
זה מוזר אבל רק נשענה מרגל אל רגל. לא על שתי רגליים. לא עמידה יציבה. לא עמידה נוחה. עושה רושם שהעמידה את עצמה בכוונה במצבים לא נוחים.
אוהבת להכנס לצרות. לא בטוח שיודעת לצאת.
הם החליפו חיוך נסתר ועם זאת רב רזים.
"אממ..." וזה כלל לא שינה לו לאיזו מטרה היא תורמת. "כמה נשאר לך בפנקס?"
"האמת עוד הרבה לצערי". היא השיבה. "אם כבר אנשים תורמים היום הם מעדיפים בפלאפונים. יותר פשוט."
"אני מניח שלא סומכים על זרים היום מבעבר". הוא זרק לה להנחתה. שם הוא יידע את התשובה.
"אולי בגלל זה אני מהיחידות סגולה שעוד עושה את זה."
אבל זו קשקשת שהוא לא רצה לנהל ככה שם מחוץ לבית הפרטי שלו. שכונה שהשכנים בה מתעסקים יותר בדשא של השכן יותר מאשר בדשא של עצמם.
"הארנק שלי בפנים. בואי תכנסי."
"אתה לא יכול להביא לי לכאן?"
"את רוצה שאשלם לך על יתרת הפנקס?"
ונעלם לתוך הבית. החיוך האבהי שלו עוד נשאר באוויר גם עשרים שניות אחרי שכבר נכנס.
היא נכנסה אחריו הביתה.
הוא נכנס למסדרון כשאר המגבת עדיין כרוכה מסביב לאגן שלו.
הדלת נסגרה מאחוריה כאילו מאליה.
משהו בחיוך הקרין בטחון מסויים. אוחח האבושים החמודים והחתיכים האלה.
"אפשר לעשן פה?"
"מותר. המאפרה על השולחן בסלון." הוא הרים את הקול אי שם ממעמקי הדירה.
היא הדליקה לה סיגריית נקסט עלובה והציצה בשעון.
יש לה עוד כמה שעות משמרת במקדונלדס.
היא הסתכלה מסביבה.
הצבע השחור היה הדומיננטי בעיצוב. החל מהספות העור בסלון ועד למזנון ופינת האוכל. תמונות של שפע מוסגרו במסגרת אדומה.
ואז היא ראתה את זה.
אביזרי מין היו פזורים בכל מקום. דילדו פה. אזיקים שם. סימני שעווה על הרצפה. אי אפשר היה לטעות.
חבלים קשורים בפינה אחרת בסלון. היא היתה צופיפניקית וזיהתה את הקשירות. גם הוא היה כנראה בעברו.
סרט פורנו קשה עוד הוקרן על המסך. היא נעצה מבט ולא יכלה להסירו. המראות הקשים מגנטו את הנפש הריקה מצלקות. את המוח המיותם מחוויות.
היא הסתובבה בבהלה כשהוא כבר עמד שם.
וחייך.
יצא לכם פעם להתחיל לכתוב פוסט וכל פעם הוא נתקע לכם? נמחק לכם? לא נשמר לכם?
כבר כתבתם כמה שורות ואתם מתבאסים לכתוב את הכל מחדש.
בעיקר בגלל שהפעם הראשונה היא הכי טובה.
שם זה זורם הכי טוב.
וזה שוב נמחק.
ושוב.
קרה לכם?
חשבתי אולי שאני לא אמור לפרסם את הפוסט ההוא. כאילו שיש יד מכוונת שכל פעם פוסלת לי אותו רגע לפני פרסום. מוחקת לגמרי. פוסט שלם.
זו הפעם השלישית.
_________
אני אולי לא התמדתי במערכות יחסים.
זה לא שהחלפתי אותן כמו גרביים
אבל לא היו לי ארוכות.
לא התמדתי גם באהבה הראשונה שלי. הקולנוע.
ואולי כל התירוצים נכונים.
אין משכורת קבועה.
צריך לרוץ כל הזמן אחרי עבודות.
אני אפילו לא מתמיד בשירים ברדיו.
אני מעביר תחנה כבר אחרי דקה.
ממצה את זה די מהר.
גם בבלוג הזה אני לא מתמיד.
יש חודשים עמוסים ואילו אפריל ריק.
וזה לא שאין רעיונות.
יש לי רשימת רעיונות לטור יומי לפחות לחצי שנה.
אני לא מתמיד בפרוייקטים אחרים שלי.
דווקא באלה של העבודה אני מתמיד משום מה.
אבל אלה האישיים לא.
ספר. דיאטה. ואחרים צנועים יותר.
דווקא בפרוייקט של חיי די התמדתי. הייעוד שלי בחיים. מילה אחת שמגדירה אותי.
אבא.
בזה הצלחתי להתמיד.
להקנות ערכים. (זהירות מילה גסה מתקרבת...) ללמד ציונות.
אם יש עוד משהו שדי התמדתי בו זה הרס עצמי. או הזנחה עצמית. או שניהם.
אני די בטוח למה. אבל זה עניין לפוסט אחר.
שאלו פעם את פרינס אחרי אחד הקאמבקים שלו,
"מה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים"?
"מודעות עצמית גבוהה".
"ומה הדבר הכי רע שקרה לך בחיים?"
"מודעות עצמית גבוהה."
ואשתי אומרת לי שאין לי בכלל.
אז למה אני עסוק כל הזמן רק בניתוחים ועומקים?!
אם יש משהו שאני צריך להתמיד בו,
דבר אחד ויחיד,
שבו אני חייב להתמיד.
ויהי מה.
זו את קורינה.
כל ההתמדות האחרות יצטרפו גם הם.
--------
וכשהפוסט הזה נמחק לי בפעם השלישית,
בהתחלה שאלתי אם אני צריך לוותר עליו,
ואז האסימון נפל.
ואין שום דבר שיכול להרוס יום שכזה.
אוסף את הילדים כבר בצהריים מהגן
ואת האשה מהעבודה.
הגדול כמובן רוצה לשמוע שוב את עידן רייכל
ואני חושב שאת 'רב השעות' אני שמעתי יותר מרייכל עצמו.
בוא תתמסר למוזיקה אחרת.
ושם לו ולה מוזיקת קאנטרי של קני רוג'רס.
נוסע באיטיות. יש זמן. לא ממהרים לשום מקום.
הקאנטרי משתלב נפלא עם הנוף המדברי של הנגב והפורח של תחילת האביב.
אפילו מחיר הדלק לא יכול להרוס יום נפלא שכזה.
בוחר בכבישים הארוכים והמפותלים של יישובי אשכול.
ומסופק מזה שהילדים צמודים לחלונות ולמראות הירוקים.
קופץ לראיון עבודה באחד היישובים שבדרך.
האשה והקידס מחכים לי בחוץ ומטיילים בגינת קקטוס נדירה ופרטית.
גם הראיון עובר בנינוחות ומתובל באספרסו מעשה ידי הבעל בית בעצמו.
כנראה שהיו מרוצים.
בדרך עוצרים בנחל גרר לעשות פיקניק שארגנתי מבעוד מועד מהבית.
איזה כיף לעשות פיקניק ביער כשרק אנחנו שם.
ולא ילד. אי אפשר להחליף לעידן רייכל. כמה אפשר לשמוע את עידן רייכל??
יצא לי כבר מכל ה...סליחה. לא אמרתי כלום. אולי אחר כך טוב?
אחרי זה עוד המשכנו לפסטיבל רחוב באחת הערים הסמוכות.
עשיתי איתם יצירה בגואש ובדבק והרבה הרבה נצנצים וקרטונים.
אפילו הדוחק והחוסר סולבנות של המקומיים לא הצליחו להרוס יום נפלא שכזה.
כאילו לא יישאר דבק פלסטי וצבע סגול.
חבורת סטודנטים על במה מאלתרת ג'אז וקצת מכל דבר אחר.
ולא ילד. הם לא ינגנו את עידן רייכל. אני מאד מקווה שלא.
וכן. גם אני אוהב אותו אבל אני לא אוהב רק אותו. אני אוהב הרבה דברים.
ואז התחילו המופעי רחוב כיבכול.
במקום אחד היה מופע של איש אחד עם בלוני סבון ענקיים.
הקטנה שלי היתה מהופנטת.
אני מצטער קטנה אבל אי אפשר אחד כזה הביתה.
במקום אחר התחילו מופעי אש ולהטוטי אש.
ואני מצטער ילד. גם את זה, אי אפשר אחד כזה בבית.
חבורה של 4-5 אתלטיות עשו תרגילים על קורה גבוהה עם נדנדה וגם בד ארוך.
תרגילי גמישות כאלה שאני חושב שהרשימו יותר את האבות ופחות את הילדים.
אבא, אני מצטער אבל אי אפשר גם אחת כזאת בבית.
הוא ניסה לברוח באמצע כדי לראות מופע אחר ובשלב מסוים פשוט שחררתי אותו.
אם אתה הולך לאיבוד אנחנו נפגש ליד הסוכר סבתא או שערות סבתא או איך שלא קוראים לזה.
אבל אין מצב שאני הולך באמצע. שפגט באוויר ראבאק.
יותר מאוחר אני נאלץ לשלם על הפליטת פה שלי.
וקניתי לשניהם שיערות סבתא.
או איך שלא קוראים לזה.
בין לבין גם היה מן מופע ליצנים די משעשע.
בכל מה שנוגע לילדים הסלפסטיק של צ'פלין וכל המחקים שאחריו,
עדיין עושה את שלו.
האמת גם לכמה מהמבוגרים.
אני והאשה מתרגלים בין לבין בדיחות של מתחת לחגורה.
כמו שאנחנו אוהבים לעשות.
מעצבן שהוראות בטיחות של של לשמור מרחק ממופע מסוים מתקבלות פה באדישות.
המקומיים חושבים שלשבת מתחת לרגליו של המופיע זה מספיק מרווח.
ולא אכפת להם לעמוד. גם אם זה אומר שהם מסתירים לכל מי שמאחוריהם.
אבל אפילו זה לא הצליח להרוס מהיום הנפלא הזה.
כשהתקפלנו התעכבנו עוד להגיד תודה באופן אישי למציגים שהשקיעו במקום שאיש לא יודע להעריך.
לאקרובטיות. לליצנים. גם לאיש הסבון.
הרוח נהייתה קרה ואספנו את הילדים בדרך החוצה.
פקק קטן נוצר בעיר המנומנמת אבל אפילו זה לא הצליח להרוס מהיום הנפלא הזה.
מעביר לחדש של ברוס ספרינגסטין כשאני שומע פתאום מאחורה...
אפשר עכשיו עידן רייכל?
כן ילד. חיכית בסבלנות. ואני שם לו בלית ברירה את 'רב השעות'.
זה לא הוגן. דווקא עכשיו אחרי אלפי השמעות הדיסק ממאן להיסדק.
רגע. הוא נרדם.
אפשר לעשות מחטף.
מוציא בשקט בשקט את הדיסק של רייכל.
בדיוק כמו אינדיאנה ג'ונס בהתחלת הסרט עם האבן.
מעביר לאט לאט לרדיו.
אבא. אני ראיתי את זה. שים מהתחלה.
אני מעקם פרצוף.
אבל אפילו זה לא יכול להרוס מהיום הזה.
טוב.
אולי טיפה.
בוקר טוב.
בוקר מצוין. כנסו.
תודה.
רוצות משהו לשתות? חם? קר?
אממ לא תודה.
יש לי מכונת אספרסו. אמא? אולי רוצה?
לא. ניגש לעניינים?
בסדר גמור.
כמה כללים.
רגע...בת כמה היא? בת כמה את?
אני בת 18.
ולמה אמא שלך שולחת אותך?
לא עניינך. אנחנו בעניין?
כן. אני מקשיב.
כלל אחד.
כן...
שהזין לא יהיה קטן מעשרים ס"מ. אני רוצה שיפתחו אותה חזק.
אוקיי. די הוגן. למה את מחייכת?
אל תעני. אמא מדברת עכשיו.
ממשיכים?
כן.
כלל שני. ללא סטירות. ללא מכות. לא בעורף. ולא באיזור הפנים בכלל.
ללא סטירות?!?!
נכון. ללא. וזה אומר גם לא בתחת.
גם לא בתחת?! אני מבטיח לך שלא ישארו סימנים.
לא רוצה. לא בפנים. לא בתחת. לא בשום מקום. היא דוגמנית ואין מצב שנשארים סימנים.
אני מבטיח לך שלא יהיו.
זה כלל ברזל. כן או לא?
טוב. הלאה.
ללא חניקות. מאותה סיבה. ללא שעווה. ללא קיין והצלפות. אסור שיישארו סימנים.
רגע. היא בת 18. אין לה מילה בדבר?
לא. אני האמא שלה והסוכנת שלה. אין לה מילה.
מה כבר נשאר לעשות?!
אתה יכול לחנוק אותה עם הזין. משחקי שפיך.
אלוהים. את מדברת על הבת שלך נכון?
כן אני יודעת.מאחר והיא תהיה מפורסמת הדגש שלי איתך היה בעיקר על דיסקרטיות.
נכון. תמשיכי.
אתה יכול לקשור אותה. אתה יכול להתעלל בכל חור שלה. ותורידי את החיוך שלך!!
אני לא יכולה ולא רוצה.
גם אנאלי כן?
בעיקר. כמה שאתה רוצה.
מצוין.
אמרתי לך להפסיק לחייך. זה עסקים עכשיו.
אני לא מסוגלת.
מה עוד?
קללות. העלבות. מה שבא לך. השפלות כיד הדימיון.
מעניין. מה לגבי ביזאר?
פיפי. לא יותר מזה.
שותה והכל?
כן. היא תשתה. ותפסיקי לחייך כל הזמן! את יודעת שזה מעצבן אותי!
מה עוד?
זחילות. משיכות שיער. אין בעיה.
בסדר. עוד משהו?
אמרתי לך להפסיק נכון?! חצופה.
יש עוד משהו?
מיותר לציין ואני סומכת עליך פה שאתה לא מתעד את זה. אין מצב שעוד כמה חודשים אחרי הקפיצה הגדולה שאתה מוציא צילומים שלה. הקריירה שלה תיגמר.
ברור שלא. אפילו לא בצחוק.
אין מצלמות בכלל. לא שום תיעוד שהוא.
כמובן. מיותר לשאול.
את ממשיכה לעצבן אותי מה?! ואגב..אני רוצה להישאר לצפות.
כדי להשגיח עלי?
אמממ....לא.
מעניין. עוד משהו?
כן.
מה?
שיניתי את דעתי. תן לה סטירות.
ואחרי עוד לוויה אתה רואה אותם שוב.
כי כבר אין חתונות. כולם כבר התחתנו.
ויעברו עוד שנים עד לבר מצוות.
מקומטים יותר. חולים יותר. עריריים יותר.
ההוא כבר עם חצי רגל בפנים.
ההוא גם עם רגל וחצי.
וההיא שעוד תקבור את כולנו.
יש את הדודים האלה שאתה זוכה לראות רק בחתונות ולוויות.
זה לא שהייתם הופכים לחברים הכי טובים.
אבל לפעמים באירועים כאלה אתה מגלה שהם אנשי שיחה יוצאי דופן.
בעלי סיפור חיים מרתק. ניסיון חיים עשיר.
ויודעים לספר לך מבלי שתחשוב שהם הפולנים שדוחפים את הפתגמים בשנקל.
שתבין לבד בין השורות.
אצלהם הסיפור הוא החשוב. לאו דווקא מוסר ההשכל.
שאם לא ידעת מקודם,
אז גם אם הם לא אמרו לך מפורשות,
אל תדאג,
זה מחלחל כבר עמוק פנימה.
אני משמש בתור הנהג לאבא שלי, אחיו ואשתו.
יש עוד קברת דרך ארוכה.
הנסיעה עוברת בנינוחות יחסית.
טובה משחשבתי. כבר הכנתי את עצמי נפשית לרעות.
דיון בשישים שניות על האיום האיראני.
ועוד דיונון בשני שניות על הבחירה של מופז למה שזה לא יהיה.
אנחנו מגיעים לבית האבלים רק כמה שעות אחרי מה שקרה.
ואולי אתה חושב שאתה מכין את עצמך למה שאתה מגיע,
עד שאתה רואה את זה במו עיניך.
וזה לא פשוט לראות אדם בן 80+ ממרר בבכי.
מתפרק. נקרע. בוכה את נשמתו.
אדם שעבר את מה שעבר. כמו כל השבט של אבא.
אדם שאיבד את אשתו לאחר 57 שנות נישואים.
איך מעכלים?
איך אפשר להמשיך הלאה?
איך ממשיכים אחרי שמתרגלים לחיים שלמים עם בן זוג אחד?
אילו חיים יהיו אחר כך?
וזה משהו מאד ממכר.
להיות כמה שיותר קרוב ליגון הזה. לאבל הזה. לצער הזה.
ממכר מידי.
אתה לא רוצה ורוצה להיות שם.
וכל הקלישאות חוזרות על עצמן.
ובלוויה עצמה זה ממשיך.
הוא מדבר אליה בגוף הווה.
תפסיקי עם המשחקים האלה ותחזרי הביתה.
לחיים כאלה. עם אדם כזה. חיים שלמים.
שבנו משפחה. בית. ילדים. נכדים. נינים.
שבנו מסורת. ערכים.
ואולי זה פער הדורות. פער הגילים.
אולי זה גם קשיי השפה.
אולי זה גם אתה.
אם הייתי רוצה הייתי יכול להיות יותר בקשר.
תמיד אפשר יותר.
ואי אפשר לעכל את זה.
זה רק הופך להיות קשה מנשוא.
ואתה לא יכול להפסיק להסתכל. להיות קרוב לזה.
זהו?? זה הכל? הוא צועק מעל הקבר הטרי.
אבא שלי מוצא זמן ומתעניין בחלקה החדשה שמוסיפים לבית הקברות הקיים.
בוחן את השטח. על האפשרויות הקיימות.
סוג המצבה. סוג האבן. יש גם אפשרות לדשא. חוזר לתמוך באחיו.
גם כשיוצאים משם הוא עדיין בודק אם היא מאחוריו.
אני מסתכל עליו ועל הנוכחים האחרים.
משפחה מצומצמת. שכנים. חברים.
אני בוחן את אחד האבלים שם. את תווי פניו ה'פליניים'.
ונזכר בחיקוי של ירון ברלד לדובי גל.
ומתאפק לא להתפוצץ מצחוק.
מאוחר יותר חוזרים עוד לבית האבלים.
לאכול טיפה. לשתות. כמנהגם.
מדבר קצת עם כולם.
בעיקר שיחות עדכונים. מה עם זה ומה עם ההוא.
ומה איתך.
שומע מכל אחד את ארסנל העצות שלו.
מקשיב בשלווה גמורה.
זה לא יום להיות צודק.
נפרד מכל אחד מהם בנפרד.
אם פעם היינו אומרים 'נתראה בשמחות',
היום כבר לא.
מעתיק את תווי הפנים של כל אחד מהם.
חיוך מנומס.
לובש את המעיל.
ניגש לבדוק את אבא.
אוסף את השיירה שלי.
ויוצא החוצה.
עד ללוויה הבאה.
