פוסט פרגון לכמה בלוגים ובלוגרים שמרתקים אותי.
בכל פעם מחדש.
התייחסתי כמובן לבלוגים פעילים ולתדירים.
לא בלוגים של רשימות מכולת וסטטוס מצבי רוח מהסגנון שמופיע מידי פעם בפייסבוק.
בלוגים שבפוסטים שלהם הושקעה מחשבה, רגש והרבה כישרון.
בלוגרים שכשפוסטים חדשים שלהם מופיעים אני עוזב הכל וקורא. אמנם לא מרבה להגיב אבל קורא.
כאלה שגורמים לי לחשוב.
להשאר עם משהו אחרי.
כאלה שנותנים השראה.
ולדעתי כל אחד מהם...גם לעיני רבים...הפך למותג.
פעם הייתי מיזנטרופ.
אני מחטט לה בטלפון בזמן שהיא נחנקת מתחתיי.
וזה לא רק שאהבתי לשנוא אנשים.
מהדק את רגליי סביב הראש שלה.
זה יותר כשאהבתי גם שהם שונאים אותי.
מוודא שלא תוכל לצאת.
אני אוהב את כל ההפרשות האלה.
העיסה הזאת עליה.
הדייסה הזו.
אין לי אפילו כח לזיין לה את הפה.
אז אני פשוט מוודא שהיא לא תצא החוצה.
היא לא שווה אפילו את המאמץ הזה.
והנה מספר הטלפון של אמא שלה.
לפעמים אני חושב שהפכתי לרכרוכי.
לפני הגיוס החלטתי לקצר את השיער הארוך.
לא לתת להוא מהבאקום להנות יותר מידי.
ואז סבתא שלי אמרה לי את המשפט
הכי מזעזע שיכלה להגיד לי
אם רק ידעה שהמשפט הזה
הדהד כל כך חזק שהחריב כל חלקה טובה שנשארה
ואולי אז הפכתי למיזנטרופ
ולמה באמת אני מוצא אצל כל אחד מה קודם אני שונא בו
אחר כך כל היתר
וזה סיבוב שלי של פיפי לתוך הגרון שלה
אבל ככה זה עם הרבה קפה
ואלכוהול
אם פעם היא התנגדה והעיזה להכות
היום היא רק מחבקת יותר
אולי כדי שאגיע למקום עמוק יותר
ולא רק עמוק בגרון שלה
שלום
ערב מצוין. מי אתה?
מצאתי את הטלפון הזה והתקשרתי ל'אמא' כדי אולי לעזור להחזיר את הפלאפון למי שאיבד אותו
והזו שלמטה מתחילה להשתולל
מזל שסיימתי להשתין
אבל ידיה לא יכולות לעשות הרבה
מה גם שאני אוהב שריטות
אוהב אותן נלחמות
זו בטח בר..היא מאבדת אותו כל הזמן
אני אוהב אותן פוערות עיניים
רק המבט הזה בלבד יכול להזקיר לי אימים
"עכשיו רק תוריד את העגיל ותחזור להיות ילד טוב".
בר זו הבת שלך??
כן. אז אתה מכיר אותה.
כמובן. ילדה נהדרת. היא פה ממש למטה.
למטה?!
וההיא למטה כבר לא משחקת
אבל לא מעיזה גם לנשוך לי אותו
איפה מפעילים פה את השיחת וידאו?
היא פה למטה מוצצת לי....
מה?!?!?!?!?!?!?!?!
סליחה. מוצצת לי זאת לא המילה. שותה לי את הפיפי. נחנקת עם הזין שלי בגרון שלה ונרגעת רק כשהיא נמצאת מתחת לביצים שלי.
ניתוק.
חבל שהיא ניתקה.
אני חושב שבר זה שם נפלא.
ורציתי להגיד לה
שמההכרות שלי
בנות עם שמות של שתי אותיות הן בד"כ א-מיניות כך שזה ממש נפלא
לפעמים זה גם לא עובד.
אני מחטט בחור שלה עם האצבעות של הרגליים שלי
ומגלה שהבת כלבה הזו רטובה מכל זה.
ואני אוהב לדעת את זה.
אולי הפכתי באמת לרכרוכי.
פעם באמת הייתי מיזנטרופ.
אתמול הוא קצת התפרק לי.
משהו שם היה יותר מידי.
אולי.
אולי דחקתי בו יותר מידי.
לבצע בעצמו דברים שהוא כבר יודע.
לנגב לבד. להתפשט לבד. ללבוש פיג`מה לבד.
וקצת כעסתי.
שהוא מוותר מהר.
שהוא מתייאש מוקדם.
שהוא לא מסוגל להתמודד עם זה לפעמים.
הכל בסדר ילד.
אני פה.
רק תבקש.
שום דבר לא דחוף.
אני אעזור לך.
והוא התפרץ.
אולי זה היה יותר מידי.
ובעט בי עם הרגל.
וכמובן קצת כעסתי.
אבל יותר התעצבתי.
והענשנו אותו בזה שהוא לא יכול לקבל ספרים לפני השינה.
וכמובן כולנו חכמים בדיעבד.
ואולי גם זה היה מוגזם.
אבל אסור לנו לוותר ולסלוח על אלימות.
היינו חייבים להגיב.
אבל זה היה יותר מידי.
הילד לא היה מוכן לזה.
כשלקחתי לו את ספריו לקחתי לו את גאוותו.
והוא בכה.
וכאב לי עליו.
אז התרציתי ולא הייתי צריך לשבור את המילה של האמא
אבל הסכמתי לספר אחד.
וחיבקתי אותו.
ונישקתי אותו.
ואם למבוגרים מותר גם לו מותר ימים כאלה.
וזה בסדר.
לילה טוב ילד שלי.
הוא עוד בכה לי קצת בין הזרועות.
והידקתי אותו אלי.
הכל בסדר ילד.
מותר לך.
מחר יהיה יום יותר טוב.
לילה טוב גאון שלי.
נסיך ירוק עיניים שלי.
אני פה.
אני לא אוהב לקנות מתנות.
לא בגדים.
בטח לא תכשיטים.
אני הכי שונא לקנות פרחים.
המתנה הכי מיותרת שיש. פרחים הם מתנה בדיוק לשתי שניות. אחרי שחולפת הבעת ההפתעה וההוקרה הם מחכים וקמלים עד שימצאו את מקומם בזבל.
פרחים אף אחת לא זוכרת.
אחרי כמה שנים גם בגדים שוכחים.
ותכשיטים...
חלקם נשברים, חלקם נאבדים וחלקם פשוט נטמנים בקופסה מעץ ונשכחים בבוידעם.
אני מעדיף לקנות חוויה.
כשהייתי מנהל יותר צעיר ונתנו לי כ-300 שקל להעניק מידי חודש לעובד מצטיין העדפתי במקום להעביר לו את זה לברוטו, להזמין לו ארוחה זוגית לו ולאשתו.
הרי שסכום כזה ובעצם כל סכום שהיה מועבר אליו ישירות לחשבון בנק היה נשכח עם השנים. אחרי כמה זמן הוא לא היה זוכר. מה גם שסכומים כאלה נעלמים בעו"ש עד כדי כך שהם לא מורגשים.
אבל את המסעדה הוא יזכור.
וכל פעם שהוא יעבור דרכה או יאכל בה, הוא יזכור.
זו הסיבה שאני מעדיף להשקיע בחוויה ולא במתנה חומרית.
דווקא המתנה החומרית תתפוגג עם הזמן.
והחוויה הרוחנית תהדהד לנצח.
וחוויה יכולה להיות כל דבר.
רצוי כמובן שתתאים למקבלת החוויה.
וחוויה יכולה באמת להיות כל דבר.
טיול במקום מיוחד.
סיור פרטי במקום שאנשים רגילים בד"כ לא מגיעים אליו.
שף פרטי עד הבית.
נסיעה בעצימת עיניים למקום אקזוטי בארץ.
סשן מיוחד ומותאם לפרטים.
כיד הדימיון.
הרי הזכרון שלנו מורכב מחוויות.
אנחנו הרי לא זוכרים כל יום ויום בחיינו.
אנחנו גם לא זוכרים כל יום הולדת שחגגנו. אולי מעטים שהיו באמת יוצאי דופן. שהיו חוויה.
אנחנו זוכרים אירועים משמעותיים.
חלקם שליליים ודווקא הם אלה שמעצבים אותנו.
וחלקם הקטן טובים.
טיולים למקומות רחוקים.
זכיות בפרסים.
הופעה מיוחדת.
להכיר מישהו חד פעמי ומיוחד שהשפיע על חיינו. מורה, מרצה, שותף למעונות או כמובן מישהו שטיילנו איתו.
כמה מדהים זה ליצור אצל מישהו זכרון כזה.
כזה שיישאר.
ייחרט.
ייצרב.
ייזכר.
אז היה לי רעיון לסיפור.
על בחורה תחת השפעת קוקאין ומה שהגבר שאיתה עושה לה בזמן שהיא תחת השפעה ותחת הזיות קשות.
אני דוגל בחשיבה לפיה אופן כתיבת הטקסט צריך לשרת את הסיפור כמו כן אופן פרסום הטקסט.
ממש כמו במאי שבוחר צוות ושחקנים או עדשות מיוחדות ופילטרים מיוחדים.
צייר שבוחר את הצבעים עוד כשהרעיון מתבשל לו במוח.
ואז חשבתי מה יכול לשרת את הסיפור בצורה הכי טובה.
פרסום רגיל? צבע אחיד? מבנה אחיד? משפטים קצרים? סימני פישוק? פסקאות?
ואז הלכתי על זה עד הסוף.
צבעים פסיכדליים לפוסט שיתארו את מצבה הנפשי של הדמות.
אין היגיון בטקסט כמו שאין היגיון באופן הפרסום שלו.
אין סימני פישוק.
אין נקודות בסופי משפט.
משפטים לא מסתיימים.
פסקאות מסתיימות באמצע המילה.
אפילו הכותרת הזויה.
הדבר היחיד שנשאר קבוע אלה המשפטים הקצרים של המבצע.
צבע אחיד.
משפט תחבירי שלם.
ואז כשידעתי איך אני הולך לכתוב ואיך לפרסם התחלתי לכתוב.
הרעיון היה שלבחורה שעוברת דברים חריגים במסווה של סשן הוזה בהזיות לגבי דברים מסויימים שקורים לה. מאחר והיא תחת השפעה קשה, אין משמעות לכאב ולא להנאה מינית.
לכן כל דבר שהיא חווה או רואה מקבל אינטרפטציה פנימית.
ולכן ביזאר כבד נמשל לכדורי שוקולד.
צינור השקייה זה זין.
שיח זה שיער הערווה.
וגזע או עץ נמשלים פשוט לפיסטינג.
בד"כ בהזיות יש איזשהיא הנחת מוצא שמתחברת למין אינדקס שבו ההוזה ממציא את ההזיות.
ולכן אם הגניחות שלו נשמעו לה כמו גניחות של נמר, הוא הפך לנמר וחבורת הנמרים בסוף הם כמובן כל החברים שלו.
אז קבלתי תשובה שלילית ממקום עבודה שעליו בניתי עד הפנסיה.
התפקיד, התנאים, כל ההטבות מסביב, המיקום, השעות. הכל התאים. זה היה האידיאל.
והאידיאל שלי מבוסס על מקום העבודה של אבא שלי.
חברה גדולה. תנאים מצויינים. הטבות, חופשות, פינוקים. בעיקר למשפחה.
וקבלתי תשובה שלילית.
בתפקידים מהסוג שלי מתקבלים למקום עבודה רק אחרי כ-5 שלבים.
בהתחלה יש את הראיון עם המשאבי אנוש.
לפעמים יש שניים כאלה. אחד אצל חברת ההשמה לבכירים ועוד אחד במקום בעבודה.
לאחר מכן מבדקים.
יום שלם של מבדקים.
בדיקת פוליגרף.
שיחה עם פסיכולוג.
שיחה עם בודקת אמינות.
דינמיקה קבוצתית.
מבחנים פסיכוטכניים או פסיכו לא מעניין אותי איך הם נקראים. אלה שאמורים לבדוק את כישוריך. מבחני מחשב שמוגבלים בזמן ומתוכננים כך שאין אפשרות שבעולם לסיים את כל השאלות בזמן אלא אם אתה מנחש.
מבחנים שנועדים לגלות אם למועמד יש פוטנציאל לעבירות רכוש, עבירות על בסיס של הטרדה מינית, ריגול תעשייתי וכיו"ב.
אם עברת את המבדקים יש גם ראיון אצל מנכ"ל או סמנכ"ל החברה.
אחרי כל אלה אתה עובר. אולי.
אתה קודם כל צריך להיות מתאים יותר מהמתחרים האחרים. מספיק שמועמד אחר שעבר כמוך את המבחנים גר קרוב יותר ויחסוך לחברה יותר דלק ונסיעות, יכול להיות שהוא יתקבל.
מסכת עינויים. ומי שעבר יודע.
ועברתי את כל אלה.
בציפיה דרוכה לקבל את ההודעה המשמחת.
אז זהו שלא.
וזה מאכזב ברמות קשות.
כי זה לא היה עוד מקום עבודה.
זה היה ה-מקום עבודה.
ולא רק זה.
הזמן שכל הראיונות האלה דורשים.
על חשבון העבודה הנוכחית כמובן. על חשבון תירוצים שניסית למכור לבוסים הנוכחים. על חשבון המשכורת הנוכחית.
על חשבון הילדים שלא ראית.
ואני מכיר את כל המנטרות...'דלת נסגרת חלון נפתח', תקבל הצעה יותר טובה, אתה תראה זה יסתדר וכל שאר משפחת ה'יהיה בסדר' הכל כך ישראלית.
וראבאק. אלה לא רחמים עצמיים אבל תנו כמה דקות להיות מאוכזב. מדוכא. בדאון. עצוב.
כמובן שזה יעבור. אין ברירה.
כמובן שאמשיך לחפש. אין ברירה.
וסליחה על הציניות. באמת.
ותודה מראש לכל הדואגים והמנחמים. באמת שתודה.
אבל דירבאלאק- בלי מנטרות ופתגמים סיניים.
נו ו...
אני מפרסם את החרא הזה בחג פורים?
אולי עוד יום יומיים. מיד אשלח לטיוטא.
נו באמת.
FUCK IT.
חג שמח.
לאן אתה חושב שאתה הולך?
שרועה על המיטה. רק לפני רגע נחלצה מקשריה.
עיניה זגוגות אך מבטה תקיף לגבר מאחוריה שכבר מכפתר את חולצתו.
רטובה מתמיד.
הוא לא טורח לסובב את גבו אליה.
יש עוד לא מעט סידורים בבית.
ועל ההיא שם אי אפשר לסמוך כרגע.
שאלתי לאן אתה חושב שאתה הולך?
הוא מוציא את האייפון ובודק אדומות.
מסיים לשתות את האייס קפה שחור שלו.
היא מתקפלת לעבר הקצה של המיטה.
זה תמיד היה טוב.
עדיין יודע לעשות את העבודה.
מצליח לפעמים ללהטט בין שתיים. היתה תקופה של שלישית.
אבל מתמיד לעשות את העבודה על הראשונה.
ותמיד היא היתה החוף בשבילו.
הוא היה הים שהקפיד לשבור עליה את הגלים.
זה מה שאתה מסוגל? זה הכי כואב וחזק שאתה יכול?!
ואז הוא מסובב אליה חצי מבט עם שליש חיוך.
אף אחד לא היה מבחין בחיוך. חוץ ממנה.
שוקל את צעדיו. מהסס.
הוא כבר כמעט לבוש.
פחחח....לכי לישון כלבה חצופה.
והסתובב שוב לשלו.
אבל תמיד הוא היה הים והיא החוף.
והלילה משום מה,
היא לא רצתה שיהיה הים.
הלילה היא רצתה שיהיה אוקיינוס.
אני רוצה שתפרק אותי במכות!!
הוא מחזיר אליה את עיניו הכחולות.
ניצוץ אוקיינוס זהר בעיניו.
את נפלת על כל השכל. לכי לישון כלבה טפשה.
אבל ממשיך לעמוד ולבחון אותה.
אתה לא מסוגל. אתה באמת לא מסוגל.
אין לה מושג איך אבל תוך מאית השניה הוא השיג את המרחק עד אליה והעיף לה כזאת סטירה שהעיפה אותה מהמיטה.
חזר לענייניו. לקרוא אדומות בכלוב.
הלחי שלה נפוח ושוקע וחיוך מתחיל לזרוח לה על הפרצוף.
יש לו יד אימתנית ביותר.
זהו?? זה הכל?? זה מה שאתה יכול??
הוא ממשיך לחייך אבל היא רואה איך הזעם הירוק שלו מתחיל להתפשט.
הוא מתקרב אליה ובועט לה בבטן.
כלבה שיכורה. לא שווה כלום.
היא מתקפלת. מחבקת את הבטן.
מטפסת לאיטה חזרה על המיטה.
מארגנת את עצמה לעוד מכה.
לא הרגשתי כלום. שולט בלאי.
הוא מרים אותך רק בשיערה.
היא צווחת כשהוא מאגרף אותה חזרה לרצפה.
זה האוקיינוס שהיא חיכתה לו.
הספיק לך? חסרת תועלת . כלבה זולה.
היא עולה עם חיוך סמיילי ודם סמיך בין שיניה.
את חולה על כל הראש.
זה לא מספיק לי.
מוסיפה להתגרות בו.
אני צריך לשטוף ממך את הזוהמה הזו.
הוא גורר אותה בשיער לעבר השירותים.
היא זועקת ולא בטוחה שזה רק מכאב.
הוא דוחף לה את הראש עמוק לתוך האסלה.
עם המגף הוא דואג שהראש שלה יהיה עד כמה שאפשר מתחת למים.
היא מנסה להרים את היד אבל הוא רומז לה שעדיף שלא בבעיטה בראשה.
לפני שהיא בכלל מתחילה לעכל שהוא מוריד עליה את המים,
האגרוף המפלצתית שלו חודרת באבחה אחת את הכוס שלה.
היא גונחת לתוך המים
והוא מכניס את האגרוף כל כך עמוק שהיא מרגישה אותו בשחלות שלה.
הוא מוריד שוב את המים ודופק אותה רק בעזרת היד.
היא מייללת רטובה בתוך האסלה.
הוא סוגר מעליה את המכסה. עד כמה שאפשר.
שמעתי אותך מספיק היום.
וממשיך לדפוק אותה במרץ רק עם היד.
הפיסטינג שלו כל כך אגרסיבי שהיא מוציאה קולות שטרם שמע.
היא לא יודעת בעצמה איך לקרוא לזה.
אחרי עשר דקות שלמות הוא יוצא ממנה באותה המהירות בה נכנס.
היא נשמטת על הרצפה.
הוא דואג עוד לנקות על שיערה את הבוץ שעל המגף שלו.
נפרד ממנה בבעיטה בתחת והולך.
חצי מעולפת.
מדממת ורטובה.
מפורקת לגורמים.
ומסופקת עד כלות.
אפילו הדם לא הצליח למחוק את החיוך הקטן שלה.
וזה כל האוקיינוס שהיא היתה צריכה.
הם הולכים ונכחדים מסרט לסרט.
מבזים את עצמם ואת המורשת שלהם.
לפעמים זה נראה שהם עובדים רק כדי לפרנס משפחה.
וכנראה שזה באמת כך.
פעם הכל היה יותר פשוט.
הטוב היה הטוב המוחלט.
הרע היה הרע המוחלט.
העולם היה עולם של שחור ולבן.
אין אפור.
אין באמצע.
אז עוד הסתפקנו בסרטים האלה ובכוכבים האלה.
אלה היו זמנים עוד הרבה לפני עידן האינטרנט והעידן הרב ערוצי.
העידן של הקאטים המהירים.
הפיצוצים.
העלילות הבלתי אפשריות.
אם לא מאיימים על העולם או על היקום אז זה לא סיבה מספיק טובה לראות את הסרט.
היום גם זה לא מספיק.
אז היו כוכבי פעולה.
אז העלילה היתה פשוטה.
האמת היתה פשוטה.
אז גם האמנו בדו קרב.
מוסר הצדק שלהם היה גבוה.
וכזה שנתן להם את הזכות לעקם את החוק.
ואנחנו גדלנו עם השנים.
ויש דברים שאז היו נראים אמינים והיום מגוחכים.
ויש דברים וסרטים ובכל זאת ניצחו את הזמן.
איסטווד של סרג'יו וסיגל.
ברונסון של משאלת מוות.
ברוס לי והדרקונים שלו.
נוריס והסרטי השריף או הויאטנאם שלו.
אפילו סטאלון של תקופת רמבו של לפני ההמשכים הבזויים.
והיום כמו עוד להקת רוק מזדקנת שמנסה לעשות כמה ג'ובות בסיבוב הופעות פלייבקי,
סטאלון אסף את חבורת הזקנים שלו ושלנו כדי להראות לנו שהם עדיין שם
למרות שהתקופה שלהם כבר לא.
והסגנון שלהם כבר מזמן לא.
והז'אנר הזה ואולי אף אחד לא אמר להם, מת מזמן.
כשהיינו ילדים,
עוד בתקופת חנויות הוידאו
ותסמונת הצוואר הנתפס (ורק מי שמספיק זקן יכול להבין),
וסרט שפספסנו בקולנוע,
היינו צריכים לחכות לו באמת חצי שנה עד לוידאו.
ללא אפשרות הורדה והעתקה. עוד לפני שהוא מגיע לארץ בכלל.
ולכל אחד היה את הסגנון שלו.
אם זה לבד.
או עם חברים.
אצלי זה היה בעיקר עם אחי הגדול והקטן.
אז לסרטים האלה היתה הילה מסויימת.
קשה היום להסביר מדוע.
ואולי לא צריך להסביר כל דבר.
וכמו עוד משפט מסרט פעולה ישן,
יש דברים שבכל זאת,
ראוי להשאיר בשטח.
וזה אחד מהגילטי פלז'ר שלי. סרט פעולה עם נוריס וקאראדין (ההוא מקיל ביל) עם נעימת מוריקונה נפלאה אבל של פרנצ'סקו דה מסי. אבל זה משהו שאתם לא צריכים לדעת. אחד מהסרטים האלה שניצחו את הזמן.
אבל איפשהוא גם נשארו שם.
