סרטן הגדי

בריכה טיפולית. שעת צהריים. אני ואשתי יושבים על כסאות של כתר וצופים בבן שלנו בבריכה. הוא והמטפלת שלו. מיכל. מתענגים. מתערגים. לרגע גם מקנאים.
הבכור שלי נולד עם היפוטוניה שזה בעיקר מתח שרירים נמוך. זה הפך אותו בעיקר לגמיש. אבל יותר מידי גמיש. שברירי לפעמים.
כדורגלן למשל סביר להניח כבר לא יהיה. שזה כבר יתרון.
חוסר היכולת או יותר נכון הקושי לבצע פעולות פשוטות חידדו לו יותר את העצמאות ואת חשיבותה של הבחירה. מה שאני לא יודע לעשות מעולה אני פשוט לא עושה.
לקפוץ על רגל אחת. לטפס. להחזיק נכון את העפרון. לשחק כדורגל. לרוץ.
אחד הדברים שעשינו מעבר לתפקיד שלנו כהורים מחזקים הוא לתת לו טיפולים של ריפוי בעיסוק. מישהי שיושבת איתו שעה בשבוע עם אחד מאיתנו כמשקיף ונותנת לו כלים להתמודד עם משימות פשוטות. למשל להחזיק נכון את העפרון ולבצע פעולות של מוטוריקה עדינה וללכת על קורה למשל בחדר ג'ימבורי גדול כמובן ולשכלל כמובן פעולות של מוטוריקה גסה.
אחרי שהטיפול הראשון בהחלט הוכיח את עצמו המליצו לנו במקביל על טיפול שני. הידרותראפיה. טיפול במים.
וכך כבר שנה וחצי אנחנו לוקחים אותו פעם בשבוע לשיעור הידרותראפיה עם מטפלת בשם מיכל. (שם בדוי כמובן).
בהתחלה הוא פחד וחשש. מאז ומעולם הוא לא אהב מים. לא בריכה ובטח לא ים. מקסימום רק את החול שבים. את הארמונות והצדפים.
הוא איבד סבלנות. הוא התרגז כשהכריחו אותו כיבכול לבצע פעולות שהוא לא יודע לבצע. בדרכו שלו הוא ניסה להתעמר.
אך הוא לא הילד הראשון של מיכל. ומיכל התעקשה. וכך הם התחילו לעבוד.
ברב הפעמים אשתי היא זו שנכחה. היתה עדה לשינוי המדהים שחל בו. משיעור לשיעור. משבוע לשבוע.
אני רק זה ששמעתי ממנה. ממנו היה קשה לדלות מידע מעבר ל'היה כיף'.
עד שרצה הגורל ו-3 חודשי אבטלה פתחו לי חלון לבוא לשיעורים בעצמי. להיות לראשונה המשקיף. הנוכח. העד.
כשבאנו לשם הוא התלהב מזה שלראשונה הוא מחליף בגדים במלתחות של הגברים.
התמקמתי בכסא הכתר בפינה עם המגבת והמצלמה כמובן וצפיתי בהם.
הוא קפץ למים כמו שלא ראיתי אותו מעולם עושה זאת.
בוטח בה לחלוטין. שהיא תהיה שם כדי לתפוס אותו.
לפקודתה התחיל לבצע תרגילים כאלה ואחרים. על טבעות ועל מן סירה צפה. על נדנדה ועל קורות. ואני צופה נדהם ונפעם. בקושי זוכר לצלם לעצמי תמונה או שתיים.
צופה בו מקשיב לה. משפר את ביצועיו כשהיא מתקנת אותו מתרגיל לתרגיל. שמח כשהיא שמחה בהצלחותיו ומעודדת אותו גם כשהוא לא מצליח.
הם כבר כמעט שנה וחצי ביחד שם. שעה בשבוע. מפתחים לעצמם איזו מן אינטימיות משלהם. שפה משלהם. כשבפעם אחת אשתי ניסתה להיות חלק יותר אינטגרלי מהטיפול היא ראתה שזה לא מצליח. זה לא אותו דבר. משהו מהאינטימיות שלהם קצת נפגם. הוא קצת שוכח את עצמו כשהוא איתנו. וזה לגמרי נורמאלי.
אני רואה אותו הופך איתה כמו לדג במים. מלא בטחון. גאה בהשגיו. מרגיש טבעי. מצפה לשיעור הבא.
הם נפרדים בחיבוק ונשיקה. לא משהו שקורה עם כל ילד שאיתה. אני אוסף אותו ועוטף אותו במגבת. בדרכנו למלתחות הגברים. כמה הייתי רוצה לרגע להיות הדג שבמים לידם. לרגע אחד. להיות חלק מהשעה הקסומה הזו שלהם. הם כל כך מצמצמים במילים לפעמים. אתה רוצה לשמוע הכל. איך היה? איך הוא מרגיש במים? האם הוא מרגיש בשינוי ועוד כמה עשרות שאלות שעוברות לי בראש. אתה לא תמיד מצליח אבל אתה בכל זאת מנסה. אולי הוא יספר. אולי ישתף. במה שעובר עליו.
איך היה? אני שואל אותו בזמן שהוא מתלבש שם במלתחה.
והוא עונה לי כמו שהוא תמיד עונה לי. משאיר אותי מחוץ למים. עם אותן השאלות. כמו תמיד.
אז איך היה?
ועם חיוך קטן על בדל שפתיו במעבר בין הגרב האחת לשניה הוא עונה לי.
היה כיף.

עוד לפני שסיימה לתלות את הכביסה הפסקתי אותה.
-תעמדי פה.
-איפה?
-פה מאחורי הכורסא.
היא נעמדת מאחורי הכורסא ושמה לב שאני מסתיר משהו מאחורי הגב.
אני משעין אותה קדימה לפנים. ידי השמאלית תומכת וחונקת את צווארה. מרים את הכותונת וחושף את התחת שלה.
היד הימנית מוציאה את הקיין מאחורי הגב.
-את מוכנה?
-לא אני לא מוכנה.
-יופי.
ומצליף חזק בקיין בתחת המלכותי שלה.
היא מתקפלת ונוהמת חרישית.
-האם זה עונש?
-אני לא רוצה להגיד לך.
-הרי ברור לך שאני לא אוהבת את הקיין.
-ידוע לי.
ואני ממשיך להצליף ולהותיר על ישבנה את חרכיי.
-וזה לא עונש?
-אני רוצה שתחשבי לבד. אני רוצה להצליף בך. ואני לא צריך סיבה.
אבל לזאת יש סיבה ואת תחשבי עליה לבד.
לאחר תריסר הצלפות אני מפסיק.
מוריד חזרה את הכותונת עליה.מנשק קלות לישבנה. מחבק אותה מאחוריה ושולח אותה לישון.



כשאלפרד היצ'קוק היה פעם בן 4 אביו לקח אותו יום אחד לתחנת המשטרה. הוא מסר פתק ליומנאי שקרא אותו ולאחר מכן הכניס את אלפרד הצעיר לתא המעצר. אביו יצא משם בלי לומר לו דבר. לא למה. לא מתי הוא חוזר. גם לא היומנאי.
אביו בא לאסוף אותו רק לאחר כמה שעות ולכל חייו השאיר לו את השאלה הזו. שאלה שנותרה בלתי פתורה עד ליום מותו. למה? מה עשיתי?
שאלה זו ותחושת האשמה עם חוסר הידיעה ליוותה את היצ'קוק למשך כל חייו ולמעשה היוו את הבסיס לכל אחת מהדמויות הראשיות של סרטיו.

אני לא מרגיש שאני חייב בהסברים. ולא לכל הצלפה יש סיבה. לפעמים זה רק בגלל שאני רוצה.
בגלל שאני חייב. מוכרח. אוהב את הסאדיזם הזה ללא שום קשר אם את נהנית מזה או לא.
וכמובן שברב המקרים יש מניעים נסתרים. לכל דבר שאני עושה.
לפעמים זה רק בדיוק הסיבה הזו. כדי לתת לך לחשוב למה. לנתח את זה. לשאול את השאלה ולענות בעצמך את התשובה. נכונה רק לעצמך.
אני רוצה שההתעסקות הזאת תעצב אותך. לאו דווקא בדוגמא הזוטרה הזו. אלא בכלל. בכל מה שקשור אלינו. כי לא לכל דבר יש סיבה בחיים.


ובסוף כל הזמנים אבוא לאסוף אותך מהתא.

מיוסרת בנפש ושלמה במבט.

והעיניים המלטפות ירמזו לך שאת בבית.

אך גם כשנלך שנינו לישון,

גם אז,

לא בטוח שתדעי את התשובה.

התיישבתי לשולחן העבודה ומיינתי את כל הדואר שהצטבר לי בימים האחרונים. מחלת מעבר העונות המסורתית שלי תקפה אותי בדיוק כשהתחלתי עבודה חדשה כך שנאלצתי לעבוד עם החום הגבוה והתשישות והלכתי לישון מייד אחרי שהשכבתי את הילדים.
הערב מצאתי זמן לעשות סדר בבלגן אחד וכמובן ליצור בלאגן במקום אחר.
התחלתי למיין את הדואר. מה צריך ומה לא. מה לתייק ומה לזרוק.
הוצאתי את קלסר החשבונות ושלשלתי לדפים השקופים האלה או איך שלא קוראים להם את החשבונות השונים.
כמה דפים הייתי צריך לתייק.
אני מוציא מהמגירה את השדכן ובא לתייק אבל אז מגלה שיש סיכה שתקועה שם בפנים. בטח קרה לכם כמה פעמים.
ניסיתי להוציא אותה כמו שישראלים יודעים הכי טוב לתקן דברים- לדפוק אותם. אז דפקתי את השדכן מספר פעמים על השולחן אבל הסיכה לא יצאה.
זה כבר עניין של גברים, נשים. אל תנסו להבין. יכולות אבל לצחוק לכן שם.
תעזבו את זה שיש לי עוד שדכן בארגז היצירות בחדר של הילדים.
תעזבו את זה שאני גם יכול פשוט להכניס את הדפים בלי לשדך אותם.
הסיכה הבת זונה הזו חייבת לצאת משם.
אני מתחיל לנסות להוציא אותה עם עט פיילוט. דוחף את החוד הארוכה של העט ואיכשהוא מנסה לדוג אותה משם.
אני לא יודע מה כל כל דחוף לי הפאקינג השידוך הזה אבל הסיכה הזו יוצאת הערב. בדיוק כמו אותו הג'וק שאתם חייבים להרוג כי אחרת האשה לא תוכל לישון. וגם אתם. פולש זר זה פולש זר.
הסיכה הזו מתחילה לדמם מהפיילוט בדיו כחול אבל ראבאק היא לא יוצאת.
מה אתה עושה שם?
אני שומע התעניינות רבתית מאחוריי כשהאשה נצמדת למאסטר שף.
כלום.
הרי מה תענה לה? שאתה מנסה להוציא סיכה משדכן?
היא בטח תבוא ותמצא איזה טריק קסמים ותוציא אולי את הסיכה אבל אותך היא תוציא אהבל. לא תודה. הכל בסדר.
זה כבר עניין אישי. הסיכה הזו חייבת לצאת. הפיילוט הלכה לדמם בתבוסה אי שם על השולחן ואתה שוב מנסה בכוחות עצמך להוציא את הסיכה שקצת יצאה מהבור שלה אבל עדיין עושה רושם שתקעה שורשים עמוק באדמה. התנחלה. יהודי לא מגרש סיכה.
אני פותח שוב את השדכן ומנסה גישה אחרת.
מכניס למסילה חבילת סיכות חדשה ונועל חזרה את השדכן. הסיכה ברגע יצאה החוצה. ללא מלחמה.
מדממת בדם כחול אבל יצאה. חבולה. עקומה. אבל יצאה.
סיימת זה עתה את סאגת השדכן והסיכה ובדיוק אז זה מכה בך.

זה כמו שאומרים שהטעויות שלך הם המורה הכי טוב שיכול להיות לך.
לפעמים אתה לומד דברים על עצמך דווקא ממקרים בנאלים כמו אלה.
ומה אם זה היה שיעור? האם לא כל דבר שיעור? בעיני המתבונן לא?
לא שאני מאמין מאד גדול במה שמו. אבל האם מישהו ניסה ללמד אותי משהו?
האם השדכן הוא אני? ואולי הדפים הלבנים הם האשה?
אם כך מה מייצג את הסיכה?
וזו לא היתה לגמרי שאלה כי הדברים היו הרי די ברורים.
אבל בהנחה שאני השדכן ויש סיכה שמפריעה לי לשדך.
וכמובן הסיכה מייצגת דבר מסויים בי ו/או באישיות שלי וחלילה לא מייצגת אדם מסויים.
מה אני צריך להכניס במקום כדי להוציא את הסיכה המפריעה למהלך התקין שלי?

ועדיין יש מצב שאני עדיין תחת השפעת הכדורים והחום. אני הולך לישון.

זה מוזר אבל אני כבר מתגעגע לזה.
אני יושב שם בסלון ושני הילדים שלי מטפסים עלי ומחליטים שאני חולה.
לוקחים את שתי הקשים שאיתם שתו את האקטימל שלהם והפכו אותם למכשירי בדיקה.
בודקים את העיניים. את הפה. את הראש ואת האף.
ואנחנו צוחקים ומשתוללים. הם מטפסים עלי כאילו אני מתקן בגן שעשועים ואני לא נותן להם לרדת.
מושך איתם עוד רבע שעה ועוד כמה דקות עד לשינה.
שבוע שעבר ישנו אצל חברה טובה בצפון ובעלה המדהים אמר לי משהו שלא אשכח.
אל תזניח את זה. זה לא יחזור. הם קוראים לך לשחק איתם? לך איתם. עזוב הכל ולך איתם.
זה לא יחזור.
וכמה שהוא צדק.
כמה דקות אחרי זה בחדר המשחקים שבניתי להם אנחנו משחקים 'מלחמה' עם הגורמיטים שהם מן מפלצות מיניאטוריות. אני חוזר לגיל שלו ונלחם איתו. כל אחד בוחר את המפלצות שלו. את השבט שלו. אני את שבט האש. הוא את שבט האדמה.
תוך כדי אני שותה את התה שהקטנה מזגה לי מערכת המטבח שיש לה. אוכל את עגבניית הפלסטיק ושותה את תה הלימון מהספל הורודה הקטנה. אחחח כמה טעים.
ואני יודע שמתי שהוא זה כבר לא יקרה.
הם יגדלו וכבר לא ישחקו איתי. אולי במשחקים אחרים. גדולים יותר.
אבל הם לא יטפסו עלי יותר. יעקמו אותי.
כשם קטנים הם שומרים עלי קטן. במידה מסויימת. מחזירים אותי אחורה. לילד שאני.
וכשם יגדלו הם ישאירו אותי גדול. עד אולי שיגיעו הנכדים.
הגדול שוב מטפס עלי ומתיישב לי על הכתפיים. בודק עלי את כישורי הסנפלינג שלו. הקטנה גם רוצה ומטפסת מקדימה. לא ששה לדרוך על מקומות צנועים כדי להגיע למעלה.
עוד כמה דקות. רק עוד כמה דקות.
וכשם למעלה. צוחקים ומשתוללים. אז זה עובר לי בראש.
וזה מוזר. אבל אני כבר מתגעגע לזה.

אנחנו לא אוהבים ביקורות.
אנחנו לא אוהבים שמבקרים אותנו.
שאומרים לנו שאנחנו טועים.
שדרך החיים שלנו מוטעית. לא נכונה.
שאנחנו אמורים לעשות ככה ולא אחרת.
שאנחנו אשמים.
שהפעם- הטעות היא שלנו.
ברב המקרים אנחנו עושים את מה שאנחנו יודעים הכי טוב.
הרי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
אז אנחנו תוקפים.
אינסטיקטיבית. מיידית.
ברב רעש והמולה. ובזעם. איך הם העיזו?
אנחנו ישר שולפים.
כי הרי כל ויכוח כזה נחשב לדו קרב. וכמו בדו קרב אמיתי,
אין מצב שנפסיד. אין מקום להפסדים. אין מקום למפסידים.
ברב המקרים אנחנו שולפים אסים.
עוקצים את המבקר באופן כזה שתותיר אותו חיוור.
להפוך אותו ממבקר למתגונן.
הוא כבר יחשוב פעמיים אם להגיד לי משהו. להבא. חוצפן.
אבל אולי זה בסדר.
כי זה בטח לא בעיה שלנו כאדם אינדיבידואלי.
זה בטח לא בעיה שלנו כקבוצה. כעם.
זה בעיה שלנו כבני אדם.
אולי לא של אחרוני השבטים אי שם בעומק האמזונס שמקדונלס טרם פתחו שם סניף.
אבל הבנתם את הרעיון.
זו בעיה שלנו כבני אדם כי אנחנו לא רק לא אוהבים להקשיב,
אנחנו לא אוהבים להקשיב.
אנחנו בהחלט אוהבים לדבר.
ומשום מה בתוך הידיעה שאנחנו לא אוהבים להקשיב אנחנו כן אוהבים שמקשיבים לנו. מן פרדוקס שכזה.
ואולי זה בגלל שבתוך תוכנו אנחנו נשארו לא רק גזעניים אלא יותר מכך.
נשארנו מיזנטרופיים.
אם את שתי הדורות שלפנינו גידלו כקבוצה וגידלו להתפתח כקבוצה.
אותנו גידלו כאדם אינדיבידואל עם מערכת שמש משלו.
אנחנו תמיד במרכז וכל היתר סביבנו.
ואולי זאת הסיבה שזה קורה.
מה קורה כשבמערכת כוכבים אחד יש עשרות ומאות ומיליונים של שמשות?
אנחנו לא יודעים לעצור ולהקשיב.
אנחנו לא יודעים פשוט להפנים את העובדה הפשוטה שבכל זאת יש סיכוי אחד למיליון אבל יש, שהאדם השוטח את דבריו מולנו הוא בכל זאת, אולי, צודק? הישנה אפשרות כזאת?
ואולי אנחנו לא אשמים.
אנחנו רגילים להפיל את האשמה על אחרים.
אנחנו עם חסר אחראיות שלא למד לקחת אחראיות.
ואולי בכלל אנחנו לא אשמים.
אף אחד לא לימד אותנו.
והנה שוב אנחנו מפילים את האשמה על אחרים.
אנחנו פשוט לא לומדים להקשיב.
עולם המושגים והתת מודע שלנו עוזר לנו ברב המקרים
ושולף לנו מן הארכיון את הקלפים המנצחים.
אנחנו מתחממים.
שולפים.
עוקצים.
לבסוף מתפוצצים.
ואחרי שאנחנו מתפוצצים, אנחנו כל כך דחוסים בזה עד כדי כך שאנחנו כולאים את האור שלנו עצמו.
ולזה קוראים:
חור שחור.

מוזר עכשיו שאני יושבת מול המחשב אני לא מצליחה לכתוב, כל השבוע דווקא הגיתי בזה והכל נכתב לי כ"כ בקלות בתוך הראש.

טוב סאמק.. אתה מבקש בלי רגשות... זין.

אני לא יודעת עדיין בדיוק מאיפה אני רוצה שיאספו, אם אתה או יואב, או בכלל מישהו זר, בכל מקרה, מישהו אוסף אותי, אני נכנסת לרכב.
בעצבנות שלי אני מתחילה לצחקק ולהעיר הערות סרקסטיות ודי מטומטמות כפי שאני מכירה את עצמי, בכל מקרה, אחרי שהוא מגניב לקראתי חיוך אנחנו מתחילים לנסוע, וברגע שאנחנו עוברים את המרחב בו אנו עלולים להתקל במישהו שאולי יזהה אותי מתוך חלון הרכב, הוא מסב את תשומת ליבי לכיסוי עיניים שנח על הדש-בורד, אני מניחה אותו על עיני בשתיקה.
אני מתכנסת בתוך עצמי בשתיקה, משכלת את רגלי לישיבה מזרחית ומתרכזת בנשימות שלי, מנסה להרגיע את העצבים הרופפים שלי (או שאולי הם מתוחים, מה היא המטאפורה המתאימה פה?)
מעתה והלאה הנסיעה עוברת בשתיקה למרות שאני עוצרת בעצמי מלהמשיך ולדבר ללא הרף, מוזיקה מתנגנת רקע, אבל זה לא רדיו, זה שם רק כדי להעביר את הזמן כדי שאני לא אאלץ לשאת את הנסיעה בשקט מוחלט, ועדיין זה לא רדיו, אני לא יכולה לדעת מה הזמן שעובר לפי מהדורת החדשות, זהו מרגע זה ואילך אני מאבדת כל תחושת זמן, אני לא יודעת כמה זמן עובר לפני שאני מרגישה את המכונית מאיטה לכדי עצירה, הוא יוצא (או אתה או יואב, כאמור זה נתון לבחירה) יוצא מהרכב ופותח את הדלת שלי.
בזהירות הוא אומר, ואני שכבר הספקתי לאבד מעט את תחושת האחיזה בקרקע בשל כיסוי העיניים מועדת מעט לתוך כף ידו המשוטת אני פוסעת מתוך הרכב ומובלת לתוך הבית.
אני שומעת נשימות ממספר כיוונים שונים סביבי ואני לא יודעת היכן אני ממוקמת בחדר, האם במרכזו או בקצהו או שבכלל לא עברתי את הכניסה, כף יד גדולה מלטפת לי את הפנים.
ולאחר מכן ידיים גדולות אוחזות בי ומפשיטות אותי מבגדיי, אני מתנשפת בבהלה מהולה בהתרגשות, זה אולי קורה מהר מדי ואולי זה קורה בדיוק בקצב הנכון.
לא יודעת אם ללבוש חצאית או מכנסיים, חצאית יותר קל להפשיט, במכנסים מרגישה יותר בנוח.
אותה כף יד שמוקדם ליטפה לי את הלחי מלטפת לי עכשיו את הכוס, אני מקווה שאני אהיה רטובה אני מקווה שלא אתייבש מאימה.
הנשימות סביבי מתקרבות ומתרחקות, אני מרגישה בחום גוף מקרין אלי ממספר כיוונים, הכל עדיין בשתיקה, עד שאותה יד מלטפת מודיעה, "רטובה זונה" אני שומעת חיוך קולקטיבי מתפשט באוויר ומיד לאחר מכן היד הזו פולשת לתוכי אני משמיעה יללות ומתפתלת.
שקט, קול אחר מדבר אלי כעת ואני מובלת לספה, מושענת על קצהה ואני מרגישה שני ידיים שונות חופרת בתוכי ויודעת שהן לא של אותו אדם זה ממלא אותי באימה והתרגשות ביחד.
אני מרגישה זין זקור מתחכך לי בכתף (ושוב הכל קורה מהר מדי ואולי בדיוק בקצב הנכון), כאילו רק כדי להכין אותי שהוא מתקרב ומיד לאחר מכן נבלע בתוך פי, אני משתנקת מעט בהפתעה, זהו, שכחתי איך למצוץ אני לא מסוגלת בכלל לאזור את הכוחות להיות אקטיבית, אני פסיבית לחלוטין והזין הזר זה מזיין לי את הגרון, אני משתנקת בקולניות ותוך כדי זה הידיים עוזבות אותי ואת מקומן ממלא זין שחודר עכשיו לתוך הכוס שלי, בעדינות, הזין מהפה שלי יוצא החוצה אני מתנשפת בהקלה, בעוד הזין בכוס שלי ממשיך לחדור בעדינות.
אתה ניגש אלי ושואל אם אני בסדר, אני מהנהנת שכן, ואתה אומר לי לשתות ומקרב אלי כוס מים עם קש, אני יונקת בשקיקה, כל הזמן הזה עדין יש זין בתוכי שחודר אותי לאט.
איך שאני מסיימת לשתות הוא משנה את הקצב ומזיין אותי בפראות, אני שומעת דיבורים מעלי ואני לא יודעת על מה מדברים ולמה, לא בטוחה שזה כל כך משנה..מצידי שידברו על הבורסה, אבל שידברו שלרגע לא יהיה לי ספק שיש פה קבוצה של אנשים נוכחים בחדר בזמן שאני נחדרת בדוגי שעונה על ספה בדירה זרה ע"י זין זר.
(נראה לי שאני רוצה אנאלי, אבל לא בטוחה באיזה שלב אני אהיה מספיק מגורה בשביל זה אם בכלל, בעצם, לא נראה לי, אני בטוחה שאני רוצה אנאלי, ובכל זאת רק לכתוב על זה כעת מעלה בי חששות בצורה כזו שאני מתקשה לתאר את הסיטואציה)
הוא גומר באנחה כבדה, נשלף ממני וספק מלטף ספק חובט בישבני, ואומר איזו אמירה שנועדה להעביר את העובדה שהוא נהנה ממני.
שוב מבררים אם אני בסדר ושוב מציעים לי שתיה.
אחר כך אני מושכבת על מיטה, על ישבני אני מרגישה שמישהו מורח חומר סיכה בזמן שמישהו אחר מלטף בשערי, לאט לאט אצבעות חודרות לישבני, מרגילות אותי להרגשה, בודקות את השטח ואז שוב לאט זין חודר אלי לאט, אך הפעם לישבני קצב החדירה עולה בהדרגה, אני תופסת בכף יד אקראית, שאני מקווה שהיא שלך או של יואב, ואוחזת בה לעידוד והרגעה, אני בטוחה שאילו היתי יכולה להיות קצת יותר מודעת לסביבתי כעת הייתי שומעת שוב את אותו חיוך קולקטיבי ממקודם לנוכח המראה הזה.
הוא עוצר מעט מלזיין לי את הישבן, אני מרגישה ידיים תופסות אותי ומשיבות אותי על זין אחר, אני מורכבת כמו בובת סמרטוטים על הזין הזה וזמן לא רב לאחר מכן אותו זין ממוקדם חודר לישבני, אני חושבת שבשלב הזה אני אתחיל לבכות (בעצם על מי אני עובדת, אני בטח אבכה כבר ממזמן, אבל זה בסדר, אני בכיינית, לא צריך להתרגש מכל דבר).
מישהו שם מלטף את שערי בעדינות.
האפיזורה של החדירה הכפולה לא נמשכת זמן רב הם גומרים מהר, אחד על גבי אחד על בטני, אני מתמלאת בזרע חם שנוטף ממני.
כעת אני כבר מותשת לחלוטין, אני מנסה לזכור כמה כבר הספיקו לזיין אותי,לנחש את כמות המשתתפים, לחשב את כמות האנשים שעוד נותרו בתור להשתמש, ואיך שהמחשבה הזו עולה בי אני מרגישה גלים של חום שוטפים אותי מחדש.
להשתמש בי, איזה כיף, זה מה שאני, אני כלי, אני חור, אני חפץ,משתמשים בי אני משומשת, אני הופכת בכך שוב ושוב, לא יודעת מדוע המחשבה הזו ממלאת אותי, מדוע היא מספקת אותי, אבל היא כך וזה מה שחשוב.
אתה שואל אם אני עייפה, אני משיבה בהנהון מותש, ואתה עונה שחבל, כי לא כולם הספיקו וזין נוסף נכנס לתוך פי, הפעם הוא מזיין אותי ביותר עדינות מהזין הקודם שביקר שם, מתחשב בעובדה שאני כבר מותשת שאני לא יכולה.
מישהו אחר מלטף את חזי צובט קצת את הפיטמות, מישהו אחר עושה את אותו הדבר לישבן שלי, אני מרגישה זרע חם נשפך על גבי לא ברור מהיכן זה הגיע, זה מפתיע אותי.
הוא יוצא מתוך גרוני גומר על החזה שלי, זהו, עכשיו אני כבר בטוחה שכולם הספיקו וגמרו ואני יכולה לנשום לרווחה, זה נגמר.
אני מרגישה כמו מישהי שצלחה עכשיו מסע ארוך ומפרך.
אני מתמוטטת על המיטה, הספה הרצפה הכיסא, איפה שלא הניחו אותי באותו רגע ספציפי, משתבללת בתוך עצמי ורועדת, מפרכסת לחלוטין, יודעת שמהצד זה נראה מפחיד אבל הנה כאן המקום להזהיר שאני נוטה לעשות זאת ברגעים שבהם התחושה גדולה עלי (בין אם היא רעה ובין אם היא טובה).

אחר כך אפטר קר.
ואת זה אני כבר לא יודעת לתאר, אני יודעת שאני ארצה מקלחת, אני יודעת שאני אהיה רעבה וצמאה ואני יודעת שאני ארצה לישון.
אבל אני לא יודעת באיזה סדר אני ארצה את הדברים, אני לא יודעת אם יכאב לי אני לא יודעת אם אפצע.
אני הרבה לא יודעת.
ואולי טוב שכך.

פרנץ שוברט שוב מתנגן ברקע. זה בדרך כלל הוא. לפעמים הוא שם לי את בטהובן ואת שופן. אני לא זוכרת אותו שומע משהו אחר ביוזמתו. ובדרך כלל זה ביוזמתו. הוא מת על בטהובן אבל שומר אותו לסשנים מיוחדים. את שוברט הוא שם כמעט כל פעם. בעיקר את הנעימה ההיא מבארי לינדון והוא היה הורג אותי אם ידע שאני לא זוכרת את שם היצירה. אני רק יודעת שאת וגנר הוא שונא. הוא הסביר לי פעם למה אבל הוא הסביר לי תוך כדי סשן חשמל ודאג להרטיב אותי מאד לפני. אין סיכוי שהייתי זוכרת. הוא סישן אותי עם אותה שלוות נפש כאילו הוא מדבר עם השכן שלו.

טרקלין מהודר אי שם בדרום העיר אבל בצפון הארץ.
היא נשענת על המיטה. בירכיה מרופדות בכרית שעל הרצפה.ידיה קשורות עם חבלים לשתי קצוות המיטה הרחוקות. בירכיה הדוקות ורתומות אף הם לרגליי המיטה. שקית נייר חומה על ראשה. תחתוניו בתוך פיה. איזולירבנד עוטף את פיה. אין יכולת תזוזה. אין יכולת דיבור. זה רק היא והלקוח. ללא יכולת לזעוק לעזרה. התחת שלה מונף למעלה. במלוא הדרו. נקיה מהצלפות וחרכים הפעם.
היתה לו סיבה למה הוא רצה את התחת שלה נקי. לבנבן כפי שהכיר אותו לראשונה.

כמו בכל סופשבוע שני הוא מסיע אותה לצימר הקבוע בצפת כדי לקבל אורחים. הוא כמובן מקבל את הכסף. היא מקבלת את השפיך בתוך התחת. לפעמים סוכריה על מקל. ולא. לא הזין שלו.
רב הלקוחות הם דתיים. מכל הסוגים אבל לאחרונה באים אליו מהברסלבים.
בלובי שבחדר השני הוא עוד סוגר הוראות אחרונות עם הלקוח הבא. לוקח ממנו את הכסף וסופר.

המפגש הראשון שלהם היה די טראומטי והיא די היתה צריכה להתלונן עליו במשטרה אבל המשיכה בה לילד הרע ולאיש הממש לא נכון בערה בה. הוא גם מבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא כבר שיגל עשרות עוד בטרם נולדה. הוא רווק תמהוני. עובד בעבודה מפוקפקת אבל הבן זונה יודע לצייר.

לקח לה חצי שנה עד שמצאה אותו. וכשמצאה אותו הוא הצליח להריח את רטיבותה מרחוק. ואז ידעה שהיא שלו ולא משנה מה יהיה. שפחה נולדה. עיניה סמוקות. מבטה מושפל אך נשמתה גועשת וגאה. היא סופסוף חיה.

היא ידעה שזה לא יימשך לנצח. היא למדה ממנו דברים שמגזר שלם בחלון האחורי שלה לא יידע עוד כמה גלגולים של חיים. בסוף היא במילא תתחתן עם חנון אשכנזי מבית טוב. תשריץ ילדים כל שנה. ותתמסר לעבודת חייה. האמהות. לא פלא שרצתה לחיות קצת לפני שסאגת השידוכים נופלת עליה. ואילו חיים אלה היא בחרה.

אך זה לא הכאב שהיא התמסרה אליו. אלה בעיקר ההשפלות. הקשות והמזוויעות ביותר. אלה גם היו הגמירות הכי טובות שלה. אלה שלא יחזרו יותר בחיים האחרים שעוד צפויים לה. אם רצתה לאונן בבית היא היתה צריכה לעשות את זה בשירותים כשראשה בתוך האסלה ואם זה היה בחוץ הוא היה נכנס איתה לחדר אשפה, מרים אותה ומכניס אותה לתוך הפח הירוק. שם בחושך ובגועל היא היתה צריכה לבוא על פורקנה. והיא גמרה עשרות.

עיניה מכוסות אך פקוחות. החוש היחיד שהתיר לה הוא חוש הריח. הלקוח נכנס פנימה. היא הריחה את הזיעה הכל כך מוכרת למגזר שלה. לובשים על עצמם באוגוסט את אותו שטריימל ושכבות על שכבות על שכבות. איך אפשר?

הם בקושי היו מדברים. הוא גם הצהיר שהוא רק מתעניין בלרמוס אותה. את חוריה ואת נפשה. וזה לא מעניין אותו איך היא תחזור לעולמה אחריו. הוא השאיר לה את הבחירה החופשית. את רשאית ללכת מתי שתרצי גם מבלי לטלפן. אחת כמוך תחליף אותך. יש עשרות. מאות. רק צריך לחפש.

פעם עוד ניסתה לחשוב איך היא הגיעה למצב הזה. מנסה לפשפש בזכרונה הדהוי. היא אפילו לא זוכרת את אבא שלה מתעצבן. מכה. משפיל. רודה. כמו הרבה אבות של חברותיה שהיא מכירה.
אבא שלה הוא האדם הכי שקט שהיא מכירה. מעולם לא הרים את הקול או את ידו בבית. ועדיין. הכל נעשה בדברו. בשקט. בהיגיון. מצד שני היא גם מעולם לא זכרה אותו מחבק. מנשק. לוחש לה שמות אהבה. מעודד אותה. גאה בה על ציוניה. מספר לה סיפור. מלווה טיול. שום דבר. רק פעם אחת היא זוכרת אותו מאבד את כליו. לפני יותר מעשר שנים עוד כשגרו במושב חמד. שם ליד אור יהודה. היתה לו גינת סלעים שהוא ניסה לטפח. כתחביב. לצאת משגרת החיים הכל כך נוקשים ומחמירים של הדת. כמה מתאים לו לגדל קקטוסים. צמחים שלא דורשים כמעט מים. לא דורשים טיפול כמו צמחים אחרים. כמה מתאים לו לגדל אבנים. הפעם היחידה שזכרה אותו יוצא מכליו זה היה כאשר מצא עשב פרא שהצליח לחדור דרך שכבת הברזנט שעטפה את האדמה.
הוא השתולל. הוא רצה גינת סלעים לתפארת וקנה סלעים ואבנים יותר משקנה מתנות לילדיו.
זה היה בהחלט אקט מאד מוזר לכולם. לראות אותו ככה מאבד את הצפון. אז אולי באמת זה הטריגר. אולי באמת משם התחלתי. היא שונאת אותו. את אביה. ותמיד ביומניה קראה לו ג'וק. חסר חשיבות בחייה. הלוואי וימות.

הלקוח מאחוריה התחיל להתפשט והיא ניסתה להתמכר לחוויה. עם הלקוחות הראשונים עוד חששה שאחד מהם יבתק את בתוליה. האדון האכזר שלה היה הגון אליה רק בעניין הזה. חור בתוליה נשאר שלם. הוא לא נגע בו ולו באצבע. רק בתחת.

פעם סיפרה לו על שכן שמציק לה ומציע לה הצעות מגונות. מן קשיש תמהוני וזקן שחי בגפו וכולם שונאים אך לא יכולים להעיף משם. היא זוכרת את הצקותיו עוד מילדותה. משיכות שמלה. מילים גסות. לא פעם אחת הוא חשף בפניה את הכלי שלו. כשסיפרה את זה פעם לאדון שלה הוא ציווה עליה לגשת לאותו זקן ולמצוץ לו עד שיגמור בתוך פיה. עם שנאה יוקדת ורוח נפולה אך עם רטיבות מציפה הלכה לזקן ההוא ומצצה אותו עד שגמר בתוך הגרון שלה.

אחרי שהאדון קשר אותה הוא הכניס את הדיסק של שוברט למערכת והתחיל לנגן. ובזמן ששוברט ניגן, האדון דיבר אליה.
"עומד להגיע לקוח מאד חשוב. כמו כולם הוא הולך לדפוק אותך בתחת ולהשפיך בתוכו. נא להתנהג יפה זונה."

הלקוח התקרב אליה.
"אחחחח איזה תחת לתפארת".
היא זיהתה את הקול העומד מאחוריה והשתנקה. לא ידעה אם להשתולל או להעמיד פני מתה.
היא יודעת מי הוא אך האם אביה יודע שזו הקשורה והיקודה שם היא ביתו?
האם עלי להשתולל ולהחלץ? ומה אומר לו? מה אספר? איך אני יכולה לעשות משהו כאשר אני לא יכולה לזוז ולא לדבר?
רק שלא יזהה את כתם הלידה שלי על הירך.
ואביה חודר בה בישבנה על יבש. אוחז במותניה והולם בה.
היא זועקת ונושכת את תחתוניו של האדון.
רק שלא ישמע. רק שלא יידע. רק שלא יזהה.
היא בוערת בתוכה ובוכה בעוד שאביה משפד אותה בכלי מנוסה ובידיים איתניות. האם הוא יודע ושותק? האם הוא יודע שהזונה היא ביתו?
האם האדון ידע שהלקוח הוא אבי? חשוב מאד הוא אמר. בוודאי שיידע.
והיא ממררת בבכי בעודה צווחת כשאביה מחלל אותה ללא ידיעתו או שכן?!

היא נשארה שם בוכיה גם אחרי שאביה הלך. ידע או לא. לרגע לא שמה לב. לא הרגישה שאי שם הפסיקו לבעול אותה ואת תמימותה.
האדון שלה נכנס והתחיל להתיר את קשריה. בעדינות. ברכות.
כמה היא צריכה את מגע ידיו המלטף הכל כך נדיר.
כמה היא צריכה את מבט ההבנה שעוטף את פניו בתדירות נדירה עוד יותר.
כמה היא צריכה אותו שם שירים אותה. מהמקום הכי נמוך.
הוא הוריד אותה מהמיטה והניח אותה על הרצפה. המומה. יבשה מדמעות שחירבו את נשיותה.
לשניה אחת רצתה למות. להיבלע. לא להיות שם.
הוא עמד מעליה והסתכל על ריקנותה. זורק לה את בגדיה.
היא מתלבשת ועוד דמעה ועוד אחת נאספות אל חברותיהן.
מתלבשת ואינה יודעת את מעשיה. לא ברגע זה ולא ברגע שיצאו מהטרקלין.
הוא עומד מעליה ומחייך אליה. מושפלת. מוכאבת. מובסת.
ואז הוא משתין עליה.
מרוקן את מימיו על מיטב מחלצותיה. יודע שאין לה אחרים להחליף.
האם אפשר להיות עוד יותר מושפלת? האם אפשר לרדת עוד יותר?
מושפלת עד לשד עצמותיה ורטובה עד לנבכי נפשה.
במשפט אחד פתר אותה משאלותיה.
לנגד עיניה ספר את הכסף.
"את תדעי איפה למצוא אותי. כמו תמיד."
תוך דקה נעלם מהחדר.
הותיר אותה ריקה ומרוקנת. הותיר אותה ללא כלום. בבגדיה המסריחים. בנפשה הפצועה. בפניה העלובים. חסרה ושלמה.

ואיכשהוא היא תחלץ מזה.
ותחזור לשגרת חייה העלובים.
ותמשיך לשאול את עצמה שאלות.
תמשך לקלל ולגדף ולהשמיץ.
ותנבור בעצמה.
למה היא צריכה את זה
אבל למה היא לא רוצה להפסיק.
והיא יודעת.
שמה שהיא לא תעשה.
זה יספיק.
עד לפעם הבאה.

פרנץ שוברט שוב מתנגן ברקע. זה בדרך כלל הוא. לפעמים הוא שם לי את בטהובן ואת שופן. אני לא זוכרת אותו שומע משהו אחר ביוזמתו. ובדרך כלל זה ביוזמתו. הוא מת על בטהובן אבל שומר אותו לסשנים מיוחדים. את שוברט הוא שם כמעט כל פעם. בעיקר את הנעימה ההיא מבארי לינדון והוא היה הורג אותי אם ידע שאני לא זוכרת את שם היצירה. אני רק יודעת שאת וגנר הוא שונא. הוא הסביר לי פעם למה אבל הוא הסביר לי תוך כדי סשן חשמל ודאג להרטיב אותי מאד לפני. אין סיכוי שהייתי זוכרת. הוא סישן אותי עם אותה שלוות נפש כאילו הוא מדבר עם הנחש שלו. זה שהצליח להבריח מהודו.

טרקלין מהודר אי שם בדרום העיר אבל בצפון הארץ.
היא נשענת על המיטה. בירכיה מרופדות על כרית שעל הרצפה. ידיה קשורות עם חבלים לשתי קצוות המיטה הרחוקות. בירכיה הדוקות ורתומות אף הם לרגליי המיטה. שקית נייר חומה על ראשה. תחתוניו בתוך פיה. איזולירבנד עוטף את פיה. אין יכולת תזוזה. אין יכולת דיבור. זה רק היא והלקוח. ללא יכולת לזעוק לעזרה. התחת שלה מונף למעלה. במלוא הדרו. נקיה מהצלפות וחרכים הפעם.
היתה לו סיבה למה הוא רצה את התחת שלה נקי. לבנבן כפי שהכיר אותו לראשונה.

כמו בכל סופשבוע שני הוא מסיע אותה לצימר הקבוע בצפת כדי לקבל אורחים. הוא כמובן מקבל את הכסף. היא מקבלת את השפיך בתוך התחת. לפעמים סוכריה על מקל. ולא. לא הזין שלו.
רב הלקוחות הם דתיים. מכל הסוגים אבל לאחרונה באים אליו מהברסלבים.
בלובי שבחדר השני הוא עוד סוגר הוראות אחרונות עם הלקוח הבא. לוקח ממנו את הכסף וסופר.

המפגש הראשון שלהם היה די טראומטי והיא די היתה צריכה להתלונן עליו במשטרה אבל המשיכה בה לילד הרע ולאיש הממש לא נכון בערה בה. הוא גם מבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא כבר שיגל עשרות עוד בטרם נולדה. הוא רווק תמהוני. עובד בעבודה מפוקפקת אבל הבן זונה יודע לצייר.

לקח לה חצי שנה עד שמצאה אותו. וכשמצאה אותו הוא הצליח להריח את רטיבותה מרחוק. ואז ידעה שהיא שלו ולא משנה מה יהיה. שפחה נולדה. עיניה סמוקות. מבטה מושפל אך נשמתה גועשת וגאה. היא סופסוף חיה.

היא ידעה שזה לא יימשך לנצח. היא למדה ממנו דברים שמגזר שלם בחלון האחורי שלה לא יידע עוד כמה גלגולים של חיים. בסוף היא במילא תתחתן עם חנון אשכנזי מבית טוב. תשריץ ילדים כל שנה. ותתמסר לעבודת חייה. האמהות. לא פלא שרצתה לחיות קצת לפני שסאגת השידוכים נופלת עליה. ואילו חיים אלה היא בחרה.

אך זה לא הכאב שהיא התמסרה אליו. אלה בעיקר ההשפלות. הקשות והמזוויעות ביותר. אלה גם היו הגמירות הכי טובות שלה. אלה שלא יחזרו יותר בחיים האחרים שעוד צפויים לה. אם רצתה לאונן בבית היא היתה צריכה לעשות את זה בשירותים כשראשה בתוך האסלה ואם זה היה בחוץ הוא היה נכנס איתה לחדר אשפה, מרים אותה ומכניס אותה לתוך הפח הירוק. שם בחושך ובגועל היא היתה צריכה לבוא על פורקנה. והיא גמרה עשרות.

עיניה מכוסות אך פקוחות. החוש היחיד שהתיר לה הוא חוש הריח. הלקוח נכנס פנימה. היא הריחה את הזיעה הכל כך מוכרת למגזר שלה. לובשים על עצמם באוגוסט את אותו שטריימל ושכבות על שכבות על שכבות. איך אפשר?

הם בקושי היו מדברים. הוא גם הצהיר שהוא רק מתעניין בלרמוס אותה. את חוריה ואת נפשה. וזה לא מעניין אותו איך היא תחזור לעולמה אחריו. הוא השאיר לה את הבחירה החופשית. את רשאית ללכת מתי שתרצי גם מבלי לטלפן. אחת כמוך תחליף אותך. יש עשרות. מאות. רק צריך לחפש.

פעם עוד ניסתה לחשוב איך היא הגיעה למצב הזה. מנסה לפשפש בזכרונה הדהוי. היא אפילו לא זוכרת את אבא שלה מתעצבן. מכה. משפיל. רודה. כמו הרבה אבות של חברותיה שהיא מכירה.
אבא שלה הוא האדם הכי שקט שהיא מכירה. מעולם לא הרים את הקול או את ידו בבית. ועדיין. הכל נעשה בדברו. בשקט. בהיגיון. מצד שני היא גם מעולם לא זכרה אותו מחבק. מנשק. לוחש לה שמות אהבה. מעודד אותה. גאה בה על ציוניה. מספר לה סיפור. מלווה טיול. שום דבר. רק פעם אחת היא זוכרת אותו מאבד את כליו. לפני יותר מעשר שנים עוד כשגרו במושב חמד. שם ליד אור יהודה. היתה לו גינת סלעים שהוא ניסה לטפח. כתחביב. לצאת משגרת החיים הכל כך נוקשים ומחמירים של הדת. כמה מתאים לו לגדל קקטוסים. צמחים שלא דורשים כמעט מים. לא דורשים טיפול כמו צמחים אחרים. כמה מתאים לו לגדל אבנים. הפעם היחידה שזכרה אותו יוצא מכליו זה היה כאשר מצא עשב פרא שהצליח לחדור דרך שכבת הברזנט שעטפה את האדמה.
הוא השתולל. הוא רצה גינת סלעים לתפארת וקנה סלעים ואבנים יותר משקנה מתנות לילדיו.
זה היה בהחלט אקט מאד מוזר לכולם. לראות אותו ככה מאבד את הצפון. אז אולי באמת זה הטריגר. אולי באמת משם התחלתי. היא שונאת אותו. את אביה. ותמיד ביומניה קראה לו ג'וק. חסר חשיבות בחייה. הלוואי וימות.

הלקוח מאחוריה התחיל להתפשט והיא ניסתה להתמכר לחוויה. עם הלקוחות הראשונים עוד חששה שאחד מהם יבתק את בתוליה. האדון האכזר שלה היה הגון אליה רק בעניין הזה. חור בתוליה נשאר שלם. הוא לא נגע בו ולו באצבע. רק בתחת.

פעם סיפרה לו על שכן שמציק לה ומציע לה הצעות מגונות. מן קשיש תמהוני וזקן שחי בגפו וכולם שונאים אך לא יכולים להעיף משם. היא זוכרת את הצקותיו עוד מילדותה. משיכות שמלה. מילים גסות. לא פעם אחת הוא חשף בפניה את הכלי שלו. כשסיפרה את זה פעם לאדון שלה הוא ציווה עליה לגשת לאותו זקן ולמצוץ לו עד שיגמור בתוך פיה. עם שנאה יוקדת ורוח נפולה אך עם רטיבות מציפה הלכה לזקן ההוא ומצצה אותו עד שגמר בתוך הגרון שלה.

אחרי שהאדון קשר אותה הוא הכניס את הדיסק של שוברט למערכת והתחיל לנגן. ובזמן ששוברט ניגן, האדון דיבר אליה.
"עומד להגיע לקוח מאד חשוב. כמו כולם הוא הולך לדפוק אותך בתחת ולהשפיך בתוכו. נא להתנהג יפה זונה."

הלקוח התקרב אליה.
"אחחחח איזה תחת לתפארת".
היא זיהתה את הקול העומד מאחוריה והשתנקה. לא ידעה אם להשתולל או להעמיד פני מתה.
היא יודעת מי הוא אך האם אביה יודע שזו הקשורה והיקודה שם היא ביתו?
האם עלי להשתולל ולהחלץ? ומה אומר לו? מה אספר? איך אני יכולה לעשות משהו כאשר אני לא יכולה לזוז ולא לדבר?
רק שלא יזהה את כתם הלידה שלי על הירך.
ואביה חודר בה בישבנה על יבש. אוחז במותניה והולם בה.
היא זועקת ונושכת את תחתוניו של האדון.
רק שלא ישמע. רק שלא יידע. רק שלא יזהה.
היא בוערת בתוכה ובוכה בעוד שאביה משפד אותה בכלי מנוסה ובידיים איתניות. האם הוא יודע ושותק? האם הוא יודע שהזונה היא ביתו?
האם האדון ידע שהלקוח הוא אבי? חשוב מאד הוא אמר. בוודאי שיידע.
והיא ממררת בבכי בעודה צווחת כשאביה מחלל אותה ללא ידיעתו או שכן?!

היא נשארה שם בוכיה גם אחרי שאביה הלך. ידע או לא. לרגע לא שמה לב. לא הרגישה שאי שם הפסיקו לבעול אותה ואת תמימותה.
האדון שלה נכנס והתחיל להתיר את קשריה. בעדינות. ברכות.
כמה היא צריכה את מגע ידיו המלטף הכל כך נדיר.
כמה היא צריכה את מבט ההבנה שעוטף את פניו בתדירות נדירה עוד יותר.
כמה היא צריכה אותו שם שירים אותה. מהמקום הכי נמוך.
הוא הוריד אותה מהמיטה והניח אותה על הרצפה. המומה. יבשה מדמעות שחירבו את נשיותה.
לשניה אחת רצתה למות. להיבלע. לא להיות שם.
הוא עמד מעליה והסתכל על ריקנותה. זורק לה את בגדיה.
היא מתלבשת ועוד דמעה ועוד אחת נאספות אל חברותיהן.
מתלבשת ואינה יודעת את מעשיה. לא ברגע זה ולא ברגע שיצאו מהטרקלין.
הוא עומד מעליה ומחייך אליה. מושפלת. מוכאבת. מובסת.
ואז הוא משתין עליה.
מרוקן את מימיו על מיטב מחלצותיה. יודע שאין לה אחרים להחליף.
האם אפשר להיות עוד יותר מושפלת? האם אפשר לרדת עוד יותר?
מושפלת עד לשד עצמותיה ורטובה עד לנבכי נפשה.
במשפט אחד פתר אותה משאלותיה.
"אבא שלך שילם עלייך ח"י שקלים.

מספרים על גבר שמזיין את אשתו הפולניה ובזמן שהוא מפמפם בה היא שואלת אותו:
"תגיד לי, מה אתה אוהב בי?"
והוא בשלו ממשיך לזיין אותה למעט הפעמים שהיא עוד מרשה לו.
"לא באמת אני רצינית." מסתכלת אליו מלמטה עמוק לתוך עיניו.
"תגיד לי דבר אחד טוב שיש בי".
והגבר משולהב ומזיע, מזיין אותה כאילו יצא הרגע מהכלא, כמה דקות לפני הסוף אומר לה:
"יש דבר אחד טוב שיש בך... אבל הוא תכף יוצא".

ולי יש כמה משפטים שאני שונא אבל ממש שונא שקורינה משתמשת בהם.
הם יכולים להביא לי את הסעיף בעצבים הרדומים שלי.
הם מעצבנים ומביכים אותי.
עוד אעשה לה סשן אכזרי מאין כמוהו רק כדי שתקיא את השימוש בהם.
' א ב ציגלה מ' ואני בכלל לא בטוח שכתבתי את זה נכון.
מילא העובדה שאת פולניה ואמא שלך האב טיפוס לדעתי אז גם להנציח? גם להוכיח? גם להפגין פטריוטיות?
מה זה אומר? הייתי חייב לברר. טרם מצאתי (חוץ מחמותי כמובן) מי עוד משתמשת במשפט הזה.
'א ב ציגלה מ'. מן משפט סלנג משנות החמישים שביטא מילים ריקות מתוכן. דברי הבל. סתם מלמול ושרבוט ביצים.
או למשל: 'קש מני מזומני' שאולי כמה מכם קצת מכירים.
מתי יוצא לכן הפולניות להשתמש בזה? ב-600 שקל שסגרת עם המוסכניק?
אין מצב. אני חייב לשחרר אותה מהזוועה הזאת. על הדרך גם אותי.
תגידי את זה בטלפון לאמא שלך. אבל למה אני חייב לשמוע את זה?!
"כרמלה- אורחים נוספים הגיעו".
איום ונורא.
מי באמת משתמש בזה היום? מי אומר את זה? מי זו כרמלה?? ולא! אל תענו לי.
וכמובן....
"פתוח! טם טם טם טם".
אפילו חנה מרון שכחה שהיא פעם אמרה את זה.
מילא פתוח אבל למה להתחיל לזמזם את נעימת הפתיחה?

רגע, מה אמרת?
אם אלה הדברים שאתה שונא אצלי, מהם הדברים שאתה אוהב?
ובכן, אני אוהב את הביצים הסיניות רוקדות עמוק בכוס שלך ואת הזין שלי עמוק בתחת שלך.

הוא מוביל אותה לתוך הבית שלו. מושך אותה איתו. יד ביד. הוא מדבר אליה ואני מרגיש את הלב שלה גם חמש מטר מאחוריה. מחליפים שלום מנומס בזווית העין. ללא מילה. אני הולך מאחורה. לוקח עימי את מה שצריך. השלמת ציוד. לא מזיק. סוגר אחרי את הדלת.
בכל פעם שהיה משבר בזוגיות שלנו, תמיד זה היה הבדסמ שהציל אותנו.
גם כשהיו זמנים שבהם חודשים לא היה כל מגע מיני ביננו והיינו כשותפים לדירה, זה היה הבדסמ שהחזיר אותנו לחיים.
פעם אחר פעם הוא לא אכזב. הבדסמ גילה את המיניות שלנו מחדש. הבדסמ הקפיד שנוסיף לחקור האחד את השני. גם כשהכל לכאורה היה גלוי לעין וכל אחד חושב שהוא באמת מכיר את השני.
בעולם של ריגושים קצרים ואהבות שנמשכות כשמך הפסקת פרסומות, זה היה הבדסמ שהעמיק את עולם הפור-פליי שלנו. נתן לזה ולנו משמעות. הרי בסופו של דבר משם התחלנו ואין סיבה שבעולם ששם גם ביום מן הימים לא נסיים. ניסינו דווקא תקופות בלי אבל זה לא עבד. זה אולי עבד אבל לא עבד כמו שזה עבד עם. בסופו של דבר אי אפשר היה להוציא אותנו מזה. אנחנו לא יכולים בלי. בדיעבד חבל שבכלל ניסינו.
הוא מוביל אותה אל הסלון ואני בשתיקה ובצעדים חרישיים בודק את הבית. את הריהוט המיוחד. את אוסף הספרים. את התמונות המעטרות את טעמו האומנותי.
הוא מדבר אליה. רק גוון קולו ללא אפילו אחיזתו האיתנה עושה בה שמות. היא מרוגשת ומפוחדת. הוא אמנם לא האדון הנוסף הראשון שלנו אבל משהו בו היה אחר. אני מחייך אליה והיא אם רק היתה רואה איך אני בעניין. בטח שואלת את עצמה אינספור שאלות. האם זה בסדר? האם הוא פה? האם זה נכון? האם זה מותר?
הוא משעין אותה על הספה ובלחישות שואל איזה קפה אני שותה. שיחה קצרה במטבח. הכל בסדר. אנחנו יכולים להמשיך.
תוך דקה אני מתיישב מולם בסלון וצופה בהם בערגה ובשלווה גמורה. אף לרגע לא מופתע מעצמי. זה מה שרציתי בשבילה. זה מה שרציתי בשבילי.
אולי לא היתה פה באמת התאהבות של נער ונערה חסרי מעצורים ושטופי הורמונים. אך זו אהבה בוגרת שעברה כבר כמה מכשולים ומשברים והתגברה. אהבה שנכונה להציב לעצמה ביודעין עוד מכשול לא קטן וביודעין גם לעבור אותו. ביחד.
אנחנו לא נעשים צעירים יותר, אנחנו אומרים לעצמנו לא פעם. יש דברים שהיום נעשה ולא נוכל לעשות אולי עוד כמה עשורים. ואני בכלל לא מדבר על תאונות שגם הם לצערי גם חלק לא נפרד מהחיים. אז למה לא באמת לחיות את הרגע? למה לא לחלוק את האהבה שלנו לחיי סקס עשירים מתובלים ופיקנטיים. למה באמת להישאר מונוגניים כל החיים כשאפשר להיות ביחד אבל גם עם אחרים?
אני ממשיך ללגום מולם את הקפה המעולה שהוא הכין לי. נוגס בקוראסון גבינה שממש התיישב לי טוב הרגע. לרגע לא מקנא ולא מוציא עשן מהאוזניים. מכור לחוויה. החוויה שהיא עוברת. גאה על זה.
על זה שהצלחתי. להחזיר לה את חדוות הפעם הראשונה.