סרטן הגדי

אנחנו בדרך לשם. לבד. את הילדים הורדנו אצל אמא שלי.
כבר לפני הירידה לכביש המהיר אני מורה לה לשים את כיסוי העיניים.
אני כל כך מכור לגורם ההפתעה. לאפקט חוסר הידיעה. לתחושת חוסר האונים שלה. נרקומן.
צורך את זה בכמויות.
כיסוי העיניים גורם לה לא להיות מודעת לסביבה. בדיוק כמו אותם ילדים שחושבים שלא רואים אותם כשהם מכסים את עיניהם. זה גורם לה להתמכר לחוויה. זה גורם לה לעבוד עם שאר החושים שנשארו לה. הרי שחוש הראיה גורר איתו במן עסקת חבילה הרבה שאלות. אנחנו רואים משמע יש לנו יותר שאלות. בעולם יותר פשוט כשרואים רק חושך. תחשבו על זה. כיסוי העיניים בנוסף להכל ויותר מכל גורם לה להעצמת תחושת חוסר האונים, חוסר הוודאות ואי הידיעה ובעיקר לקונרטול פריקית שלא חוסכת בשאלות שומרת על גורם ההפתעה. כיסוי העיניים גורם לה להתעסק בעולם הפנימי במקום בעולם החיצוני.
אני ממשיך לנסוע ועושה כמה מעקפים. סיבובים מיותרים. פרסות. בוחר בדרך הארוכה. הכלבה הזו מכירה את הארץ ואת כבישיה על בוריים. והלשון החצופה שלה עוד יכולה לנחש ולהרוס את ההפתעה.
בדרך מסמס ללקוח את מיקומנו. שיידע בדיוק מתי אנחנו מגיעים.
רמזים קטנים הושתלו כבר ערב קודם. המוח הקודח של הפולניה הג'ינג'ית הזאת כבר יעשה לרטיבות שלה 90% מהעבודה. 10% נוספים בעזרתם האדיבה של שני כדורים סיניים שהוריתי לה להטמין בתוכה כבר בשעות הבוקר המוקדמות.
היא היתה איתם בפנים כשהלבישה את הילדים בבוקר והביאה אותם לגנים.
היא היתה איתם בפנים כשהלכה לעבודה.
היא היתה איתם בפנים בכל הדרך הארוכה שעשינו מהבית ועד ללקוח.
היא הוציאה אותם רק בפארק אחרי 14 שעות בתוכה. וכל זאת מבלי ללבוש תחתונים.
אנחנו די מתקרבים ליעד הסופי.
אני מורה לה להניח את שתי רגליה על הדש-בורד. לפשק כמו הזונה הטובה שהיא. ולהתחיל לאונן.
אני נותן לה לאונן בידיעה שלמה שהיא לא הולכת להספיק. אני מתחיל לגעת. לדבר אליה. לסטור ולהפסיק. היא מנסה להמשיך ואני יודע בוודאות שאין מצב שאני נותן לה לגמור לפני שאנחנו מגיעים אליו.
אני מפסיק אותה כמה שניות לפני בדיוק בכניסה לעיר. היא עדיין מכוסת עיניים. עדיין עם הכדורים בתוכה. עדיין ללא תחתונים. ובעיקר...
עדיין לא גמרה. כבר חמישה ימים רצופים.
אני מסמס לו שאנחנו בכניסה לעיר. די קרובים. עניין של כמה דקות.
חמישה ימים אני והלקוח מתעללים בה. אנחנו משחקים איתה קצת יותר אבל בחמישה הימים שלפני המפגש אנחנו ממש מתעללים בה. מביאים אותה לגמירה ומפסיקים רגע לפני. פעם אחר פעם אחר פעם. עשרות פעמים במהלך החמישה ימים האחרונים. ועוד פעם אחת רגע לפני שמגיעים אליו.
עוצר את המכונית בצד ומסתכל במפה. בודק שוב לאן אני צריך להגיע. אני שונא ג'יפיאס. אני אוהב להגיע למקום בכוחות עצמי. ולא לתת למישהו אחר להדריך אותי. אוטו זבל נעצר לפנינו ומעמיס את הפחים. שני הזבלנים שעליו שמים לב לאשה המפושקת עם העיניים המכוסות וצוחקים. אני מחייך אליהם. עוד זוג זקנים בצד עוצר את הליכתו ומביט בתימהון. האשה כלל לא שמה לב.
מתקרב לבית. סמס נוסף. אני רואה אותו יוצא החוצה ומסמן לי איפה לחנות.
אני עוצר ומכבה את המכונית.
הגענו ללקוח.



[color=red]
להשלמת התמונה:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=283854&blog_id=9803[/color]

בימים הקרובים עומד להתקשר אליך הלקוח הראשון שלך.
הוא ירצה להפגש איתך.
אבל לפני זה
הוא יבדוק אותך.
אם את מספיק זונה.
מספיק כלבה.
מספיק מסורה וטוטאלית כדי להימסר לו.
הוא יתן לך משימות לבצע.
ואת תבצעי אותן על הצד הטוב ביותר.
מאחר והוא לקוח מאד חשוב,
את עושה הכל כדי לתת ללקוח את השירות הטוב ביותר.
וכדי להפוך אותי לבעלים גאה מאד,
את צריכה להפוך אותו ללקוח גאה מאד.
שלא יקרה חלילה מצב שבו אני מקבל ממנו הודעה
ובה הוא מבטל ומוותר על שירותייך.
שזה לא יקרה כלבה קטנה.
אני מאד אתאכזב.
מעבר להוראות שהוא יתן לך,
והמשימות שיטיל עליך לבצע,
את ממשיכה כמובן להיות השפחה שלי.
לא במקום. ביחד.
את תשלחי לי מכתב בכל ערב המפרט את תחושותייך
ואת המשימות שהיה עלייך לבצע.
אם וכאשר יהיה מרוצה ממך,
הוא יחליט לפגוש אותך.
הוא יבדוק אותך.
את הסחורה שבה הוא הולך להשתמש.
לשלם לי.
ולהשתמש בך.
כל שאלה שיש לך לשאול בנוגע ללקוח,
את שואלת את הלקוח.
כל אי הבנה. כל מידע שעליו לדעת.
כל בקשה.
הכל עובר דרכו.

כבר תקופה ארוכה אני רוצה להזנות אותך,
והנה אנחנו מתחילים.
שפחתי המסורה,
אשתי היקרה,
תהפכי אותי לגאה מאד.

בימים הקרובים זה מתחיל.
בהצלחה.



(נשלח כהודעה ב-17 לאוגוסט)

לפעמים אני לא יודע מי יותר מתרגש.
אני או הם.
הקטנה עוד מילא. מתייחסת לזה בנונ-שלנטיות. עוד יום עבודה. בגן או בבית. בבוקר היא עוד תנסה במאמץ אחרון לשכנע את אמה שהיא לא רוצה לגן. והיא הרי יודעת שזה מאבק לשווא. אבל מה אכפת לה לנסות.
אצל הגדול זה מורגש.
זה מופיע בסיטואציות קטנות.
הוא בהחלט שמח לגלות את הבת של החברים הטובים שלנו שנמצאת יחד איתו. הוא לא לגמרי זר שם בגן החדש. וכבר הצליח למצוא חבר ושותף למזימות הגורמיטים והאווטרים (לא הסרט-הסדרה) והמה שמם החדשים נכון לזמן כתיבת שורות אלה. אולי כבר היום בערב יהיו מותגים חדשים. אפילו ספיידרמן כבר משעמם.
הוא מתרגש מדברים קטנים. לוקח ללב. התיק החדש. של גורמיטים כמובן. ואם מישהו פה כמובן לא יודע מה זה- לא הפסדתם כלום. בהזדמנות תקבלו ממנו הסבר מפורט.
שלשום בערב הוא יצא מהמיטה. מגיע אלינו לסלון.
" ** כבר נרדמה ואני לא מצליח לישון."
"שאני אבין. ביום רגיל אתה לא מצליח לישון בגלל שהיא מפריעה לך. עכשיו אתה לא מצליח לישון בגלל שהיא לא מפריעה לך?"
אשתי צוחקת ואני ממשיך לקרוא אותו בין השורות.
"אתה כל כך רגיל לזה שהיא מפריעה לך לישון שאתה כבר לא יכול בלי זה"
חיבקנו אותו ונישקנו והשכבנו אותו לישון.
אחרי עוד כמה דקות הוא ביקש עוד לשתות ושנביא לו ספר אחר על מפלצות. ילד מוזר. מבקש להרדם דווקא עם ספר על מפלצות. מתמודד עם הפחדים.
חזרנו שוב ושוב לסלון ולחדרו עד שבסוף נפל האסימון והבנו.
הילד מתרגש. הוא מבין. הוא יודע.
גן חדש. גן חובה. שנה לפני כיתה א. ילדים חדשים. מקום חדש. גננת חדשה. כללים חדשים.
הוא מתרגש.
כשאמא נגשה אליו ואמרה לו שהרגשות שלו נורמלים ורגילים וזה בסדר להתרגש הוא נשפך עליה בבכי. התפרק.
האחרונה שנשארת באספות ההורים המקדימות. מבררת הכל עד לפרט האחרון. לא נותנת לשום דבר להתגלגל ליד הגורל. מוכנה להכל. מבררת מי הצוות. מחפשת ליקויים בגן. תמיד מוצאת. נרשמת לועד הורים. אוספת מידע על המזון המוגש בבוקר ובצהריים. מי מכין. מי מבשל. מה קורה אם אלף ואחד תרחישים אפשריים קורים.
הקטנה הרויחה את השקט היחסי שלה. היא נכנסת לגן שהגדול יצא ממנו. מכירה כבר את הצוות. את המשחקים. מכירה חלק מהילדים שעושים עוד שנה.
אנחנו הרווחנו את זה שהגננת מכירה כבר את הקטנה. ואת השטיקים שלה. היא כבר תדע איך להתמודד איתה.
אתמול אנחנו מקבלים מהגננת סמס: "ש** תביא איתה מגני בירכיים וקסדה".
ואנחנו מחזירים לה סמס: "** מוסרת שתעשי ביטוח חיים. כפול."
לילה לפני. אספת הורים עם הילדים. גיבושון קטן. הכרות קטנה עם כולם. ערב פעילות ויצירה.
אשתי מביאה איתה את ארסנל השאלות שעוד נותרו לא פתורות. כנראה שיש דברים שלא ישתנו מעולם. שומרת איתן על הלביאה שבה.
ערב שקט. ללא מריבות וויכוחים עם הילדים. מקלחות עם חידות. קינוח במכולת לפי בחירתם. איזה סיפור שהם רוצים לקרוא. הכל בנחת וברוגע.
וכשאנחנו הלכנו לישון כבר לא הייתי צריך לנחש.
מי יותר מתרגש.
אני או הילדים.
זה היה ברור.
כמו כל שנה.
תמיד זו תהיה.
האמא.

אני אוהב אותך קרן שמש שלי.

חוזרים במוצאי שבת מסופשבוע אצל פוני.
הילדים מרוחים מאחורה על המושבים שלהם. מותשים. שבעים ומרוצים.
גם אנחנו מקדימה. קורינה ואני. שרויים במן אופוריה.
כמה קסום זה היה. קצת מהכל ועדיין חבל שנגמר ומתי יהיה שוב.
"מה היא שלחה איתך?"
"כדורי בשר ברוטב".
"אלה שטעמתי בערב? לפני שיצאנו?"
"כן".
"אממ...ומה מתכוונת לעשות איתם?"
"נוסיף אורז למשל. ירקות".

והשיחה הסתמית הזאת כביכול התפתחה לכדי דיון ושיחה על דברים אחרים. לא רק על אוכל.
קורינה מכירה את ההעדפה שלי באוכל.
אני אוהב את זה חריף ופיקנטי. סמיך ועשיר. כמו בחיים כך גם באוכל, אני אוהב לטעום את הכל.
ישנם 3 סוגים של הסמכה. להסמיך רוטב.
1. אתה יכול להוסיף להרתיח אותו. לאדות את המים.
2. אתה יכול להוסיף עמילן. קמח או אורז למשל.
3. אתה יכול כמובן להוסיף ירקות ובשר.

עד הבית עוד דיסקסנו פה ושם מה נוסיף לכדורי הבשר האלה שפוני הביאה לנו.
נשכיב את הילדים. אני אקח את הגדול ואת את הקטנה.
אחרי זה נרד למטה ניקח את התיקים. אני אקח את התיקים את מתכוונת.
נשכיב אותם לישון. נארגן את הבית. נרוקן את התיקים. סל כביסה ונכין לעצמנו ארוחה.
אור נמוך. כוס יין בשבילי. קולה בשבילה. אבל יותר מהכל זה השקט מחדר הילדים שמשווה לארוחה את הפן הרומנטי.

קורינה תמיד אומרת לי לפחות את הביס הראשון תטעם בלי הרוטב. את האנטריקוט תטעם בלי הצ'ילי. את הציפס תטעם לפני הקטשופ.
זה לוקח זמן אבל אתה מפנים את זה.
ברגע שאתה טועם אוכל שמישהו אחר הכין אתה טועם את כולו. אתה לא מתערב. אתה לוקח את המזון כפי שהוא היה לפני שהגיע אליך. אתה לא רק טועם את האוכל. אתה טועם את זה שהכין אותו. בונה את דעתך עליו ועל טעמו הקולינרי. את מה שאתה חושב עליו. עליה.
כשאתה טועם אוכל של מישהו אחר, בחלק מהמקרים אתה משלם עליו, כמו במסעדה למשל.
בחלק אחר מהמקרים אתה אוכל את זה אצלו. אצלה. אצל החמות. המקסימום שאתה יכול לעשות זה להגיד לה לא לשים לך עגבניות כי אשתך אלרגית. אבל זהו.
אתה סומך עליה שתדע איך להאכיל אותך. הרי זה כל העניין. בחרת בה כמו שבחרת בטעמה המוזיקלי , הקולינרי והויזואלי.
"אצלי בבית" היא מפטירה "אני קובעת אילו סרטים רואים".
כשם שהנהג קובע בד"כ לאיזו תחנה מאזינים. איזה דיסק שמים.
אתה יכול להוסיף ירקות ובשר.
אתה יכול להוסיף עמילן.
אתה יכול לאדות את המים.
אבל את הביס הראשון,
לפחות אותו,
תטעם בדרך שבו הוא הוגש לך.

היה טעים פוני.
ללא תוספות.
תודה.
רוצה עוד.

אני לא מאמין בעונשים. ותסלחו לי אבל נח לי להסביר את זה בגוף שני. וכשאני מדבר בגוף שני, אני מדבר אל עצמי.
ועדיין.
אני לא מאמין בעונשים.
לא לשפחות. גם לא לילדים.
גם לא כמנהל לעובדים.
ואני הרי לא מדבר על העונש של 'היית ילדה רעה, בואי תקבלי תריסר הצלפות'. כי זה לא עונש.
אבל אני באמת לא מאמין בעונשים.
אני לא חושב שזה עובד.
אצל בעלי חיים למשל המאלף לא מעניש את האריה אם הוא לא קפץ לתוך כדור האש. הוא פשוט לא נותן לו את הממתק שלו.
הוא לא מסביר לו למה אסור לו להמרות את פיו.
הוא מסביר לו למה כדאי לו לציית.
זאת לא חוכמה להשעות עובד. לקנוס אותו. להטיל עליו עבודה שאינה הולמת את כישוריו.
לפטר אותו. הרי אתה לא תהפוך אותו לעובד טוב יותר. אתה תהפוך אותו רק לממורמר יותר. למרדן יותר. לבעייתי יותר.
אתה ממשיך להדריך אותו וללמד אותו כי אתה מאמין בו. אתה משכנע אותו במשימה הקבוצתית. ואת חלקו הקטן במשימה של כולנו. אתה מלמד אותו שהוא לא בא לעבודה. הוא בא למשהו יותר גדול מזה. אתה לא מוותר לו ולא מוותר עליו.
גם להעניש ילדים זה לא עובד.
זאת לא חוכמה לסלק אותו לחדר. להשעות. להפסיק דמי כיס. למנוע טלוויזיה. לסטור לו.
גם לילד. אתה לא מסביר למה לא כדאי לו לא להקשיב לך.
אתה מסביר לו למה כן כדאי לו.
זאת לא ממש חוכמה לתפוס את השפחה בשיערותיה ולהפליא את הקיין על בשרה עד חרכים דקים של שתי וערב.
לצוות עליה לא לגמור חודש. להתעלם ממנה. לעשות בה משהו שהיא ממש אבל ממש לא אוהבת.
להוריד את הקילור שלה.
אלא כמובן אם העונש פה הוא 'עונש' ולא עונש. וזה כמובן חלק ממשחק התפקידים שלכם.
גם פה אתה לא נותן לה להבין למה לא כדאי לה להמרות את פיך.
אתה מלמד אותה למה כדאי לה לציית.
אז אתה מדבר שוב. ואם צריך שוב . ושוב פעם. יורד לרמת הפיקסלים אם צריך. שיחות של תיאום ציפיות. חוקר. יורד לעומק. צולל לתוכה. נובר ולא מתפשר. נוגע בפרטים הכי קטנים. נותן לה להבין.
שהיא חלק מדבר יותר גדול.
הרי שאם תמשיך להעניש אותה על טעויות ושוב עונשים כעונשים ולא עונשים כמחוות, אתה תקבל שפחה נרצעת וממושמעת אין ספק.
אבל אם תצליח ללמד אותה למה כדאי לה להמשיך לציית לך כך תרויח את השפחה האולטימטיבית.
שותפה לדרך. נאמנה יותר. טוטאלית יותר.
אחרי שתסיים אל תשכח דבר אחד. חשוב מאד.
לתת לה את הממתק.

אתם בטח מכירים את התחושה.
לחצתם על 'כתוב לבלוג'.
הדף הריק נפתח.
אתם יודעים על מה בדיוק אתם רוצים לכתוב,
אבל לא יודעים איך להתחיל.

לא פעם ולא פעמיים שמעתי ביקורת (כולל שפחתי/אשתי) על מהות הכתיבה שלי.
למה אני כותב? למה אני מפרסם? למה כך או אחרת? ולמה לא במקומות אחרים?
ואלה שמושכים בקולמוס מכירים גם הם את ההרגשה.
הם לא כותבים כי יש להם ברירה. כי הם חייבים.
הם כותבים כי הם לא מכירים דרך אחרת.
הם כותבים כי זה בוער בתוכם.
והם חייבים להוציא את זה החוצה. לשחרר. לשתף.
והדבר הכי פשוט. והכי נכון.
הם כותבים כי פשוט,
הם אוהבים לכתוב.
אך כמו שאומרים שגנב הוא גנב רק כשהוא נתפס,
האם צייר הוא צייר כשהוא מחביא את ציוריו במעלה הגג?
האם סופר הוא סופר כשהוא טומן את כתביו אי שם עמוק במגירה?
הרי מה הטעם בליצור אם לא להראות למישהו?
ולאו דווקא כדי לקבל פידבק. חיובי או שלילי.
החיים הם לפעמים כאלה שמפעם לפעם אתה נמצא תחת זכוכית המגדלת.
רואים אותך.
בוחנים אותך.
קוראים אותך.
החיים הם לפעמים כאלה שהם יותר נועזים מאלה של אחרים.
שונים. הרפתקניים. הזויים במידת מה. מדהימים.
ואז אתה מרגיש צורך לחלוק.
אתה נמצא על רכבת הרים מסחררת ואתה רק רוצה לחלוק.
לשתף. לטוב ולרע.
לתת הצצה לאלה שאינם יכולים להיות במערכת כזו. מהרבה סיבות.
לתת צוהר לכאלה שאינם בנויים למערכת כזו.
לאלה שבני או בנות זוגם מעולם לא יהיו מסוגלים לזה. וזה בסדר.
כי לא באתי להשוויץ ולא להתנפח. ולא לצאת עם האגו שלי לסיבוב טקילות בפאב השכונתי.
אני מתאר לעצמי שתמיד יהיו צרי עין וקנאים וסתם רעי לב. כך בני האדם.
תמיד יהיו אלה שייחלו לדברים הרי גרועים.
שנתגרש. שנפרד. שזה ייגמר ברע. שזה ייגמר באסון.
כדי שיוכלו אולי לשאוג בשער העיר את מנטרת הניצחון: 'אמרתי לכם'.
אבל אם בחרתי לראות בחיים רק את חצי הכוס המלאה,
אז אתה בוחר לאהוב את אלה ששמחים בשמחתך. ללא רגשי נחיתות.
את אלה שקוראים בשקיקה ומפזרים פנינות חוכמה כי בכל זאת, יש דברים שרק השנים מלמדים אותך. ואתה חייב להיות מספיק זריז כדי ללקט אותם.
וצרות עין וקנאה ימשיכו להיות כנראה בכל מקום. בכל אתר. בכל קהילה. בכל מקום בו מתקבצים בני אדם בעלי תכונה משותפת.
ואי אפשר פשוט לרצות את כולם. תמיד יהיו אלה שיחכו שתיפול. יסתירו חיוך וימטירו את ה'אמרתי לך' הנצחי.
אתה בוחר להיות שייך לאלה שאין בהם שנאה וקנאה וצרות עין.
מעולם לא חשבתי שאני טוב יותר מאף אחד.
ואתה יודע שגם מאחרון השולטים, גם מאלה בני ה-19 שבקושי זכו לטעום את טעמה של אשה ועדיין קוראים לעצמם מאסטרים, גם מאלה , אולי יש לך מה ללמוד.
כי במקום שאנשים אחרים כנראה צרים וסגורים אתה נשארת פתוח.
אתה לומד מכולם. ולא בוחר את מוריך.
אתה מגיע למקום שבו,
בשקט בשקט,
אתה יכול להניח את השוטים בצד,
להתיר את החבלים,
לכבות את הנרות,
להדליק את האור,
וללמוד דבר מה,
גם משפחותיך.

לא כל הסשנים שמחים.
לא כולם מסתיימים באורגזמות וריחופים.
לא כולם מסתיימים בספייס.
ספייס הוא לא תמיד ערובה.
ולפעמים קצת מגזימים. מפריזים.
לפעמים אתה צריך לדעת לעצור.
כשהלכת רחוק מידי.
אולי ידעת שזה עלול לקרות.
אבל בחרת ללכת.
לפעמים סשנים הם כמו שדה מוקשים.
כדי להגיע ליעד מסוים אתה צריך לבחור.
אם לעבור בשדה מוקשים.
או להישאר מאחוריו.
ואם בחרת לעבור,
יש כמה אפשרויות.
או שכמובן תצליח.
או שתיפגע בדרך.
ויש עוד אפשרות.
שלא תצליח כלל לעבור.
אתמול הגיעה פוני בהפתעה לביקור.
הפתעה לקורינה.
ביקור מתוכנן מראש שלי.ושלה.
בחרתי כמו תמיד ללכת בשדה המוקשים.
בידיעה מוקדמת ומודעת על האפשרויות.
רציתי לקחת אותן רחוק.
למעבר.
למחוזות שלא הכרנו.
צדק מי שאמר,
שהעולם הוא ספר
ומה הטעם
להישאר בדף הראשון.
ומתי שהוא צריך לדעת
מתי לעצור
לפני שהשפחה משתמשת במילה.
רגע אחרי שהיא נכנעת
ונשברת
ומבינה שלא יהיה מנוס.
אז אתה עוצר ומשהה.
נותן לה להרגע.
להתאושש.
לעכל.
להחזיר חזרה.
ולתת.
אתה עוצר עם אחת
וממשיך עם השניה.
כל אחת אחרת.
בדרכה שלה.
לכל אחת יש את הדרך ששבה היא אוהבת שנוגעים בה.
לכל אחת יש את הפגיעות שלה.
את הטראומות שלה.
את עקב האכילס שלה.
אתה מסשן אחת לא כמו שאתה מסשן את השניה.
האחת מנוסה בדברים מסוימים ופוחדת מדברים אחרים.
השניה בדיוק להפך.
ולא הכל אפשר לתסרט ולכתוב ולתכנן מראש.
אתה צריך ללמוד לנגן.
על שני כלי נגינה.
לתופף על אחת
ולהקליד על השניה.
לפרוט על אחת
ולנשוף על השניה.
וסשנים
כמו כל דבר בחיים
הוא ניסוי וטעייה.
אתה לומד תוך כדי עשייה
ולפעמים זה לא מצליח
אבל אורגזמות וספייס
לא היו מעולם נחלתם של סשנים מוצלחים.
וגם כשלעיתים קורה
כשסשן נעצר
ומדברים
וממשיכים אבל אחרת
את האחת משאירים בצד כדי להתאושש
ועם השניה ממשיכים
וכשמפסיקים מתחילים לדבר
ומבינים
שאנחנו לא ביחד פה רק כדי להסתשן
זה לא רק הכלבה או רק הפוני
זה כל המשולש שאנחנו
אנחנו לא צריכים את הסשנים
כדי להצדיק את המפגשים שלנו
ומינימום
מה שתמיד אפשר לעשות
כמו תמיד
באופן הכי גלוי ובוטה
זה פשוט
להמשיך
ולהזדיין.

ישבן לצד ישבן. גוף לצד גוף.
המחזה כל כך אבל כל כך יפה שלדקה אני ממען להתחיל.
אני ממשיך להצליף את הצלפות החימום.
שתי שפחות. כלבה ופוני.
כל אחת עם עונג שונה. עם טעם שונה. העדפות שונות. רמת כאב שונה. דרגת גירוי משתנה.
מתגרה מכל אחת מהן באופן שונה.
מעלה את חוזק ההצלפות אצל האחת ונשאר בקצב אחיד אצל שניה.
עובר מעכוז לעכוז. לא מפספס אף אזור.
הגניחות של כל אחת מהן מטריפות אותי.
קורינה גונחת ונאנקת. זה מגיע מהמקום הכי רטוב שם למטה. אני מת על זה.
פוני נוהמת כמו החיה שהיא. בהתחלה לאט לאט. מתעוררת. וזה עולה בהדרגה. החיה שבה מתעוררת.
הן מחזיקות ידיים. האחת מחזקת את השניה ואני שוב מתמוגג. אין דבר יותר יפה מזה.
תוך כדי אני מוסיף שעווה. מטפטף על קורינה. ממרחק קרוב. כדי שתרגיש את הכוויה. את הכאב. שהטיפה לא תספיק להתקרר בדרכה אל העכוז.
מצליף בהן יותר חזק.
מלטף אותן. מנשק את פצעיהן. את הכויות. את החרכים. וממשיך.
מחליף את שוט עתיר הזנבות לשוט זנבות אחר. קלוע. יפהפה.
הולם בשתיהן בערגה. מכאיב לשתיהן באהבה גדולה. מצליף בהן בעונג גדול.
מחדיר לפוני את פלג הזכוכית המדהים שלה לתוך חור התחת המזמין שלה. מדביק לבסיסו נשיקה גדולה.
אני שוב מאכיל את הפוני שלי בפלח תפוח. אני גאה בך פוני שלי. מתנהגת למופת. מסורה שאין כמוה.
אני מוציא את ערכת החשמל בעלת שני ערוצים.
מחבר ערוץ אחד עם שני אלקטרודות לתחת של קורינה וערוץ נוסף לתחת של פוני.
מחבר את החוטים. בודק אזורי הדבקה. מוסיף דבק משלי כדי שלא יברח במהלך ההצלפות.
את האלקטרודות של קורינה המנוסה אני מחבר קרוב לכוס. את אלה של פוני אני מדביק על התחת. לאט לאט.
בהרבה מובנים אני מבצע את מה שאמר עלי חבר אחד טוב שישב שם מאחורה. חיברתי מטען.
החזרתי את שוט הזנבות ליד והפעלתי את המתגים. עוצמה נמוכה לפוני ועוצמה יותר גבוהה לקורינה. המנוסה יותר.
הדריכות וההתרגשות של פוני הלא מנוסה מרגשות אותי.
אוחז את שוט הזנבות וממשיך להצליף בשתיהן. החשמל נותן את אותותיו. מחשמל את שתיהן ואת האוירה. והן ממשיכות להחזיק ידיים. מחזקות אחת את השניה ומתמודדת אחת אחת עם הכאב והעונג שלה.
אחרי כמה דקות אני נותן להן להרגע. מלטף. מחבק את שתי האהובות שלי. מנשק את הפצעים הפתוחים. מוסיף עוד פלח תפוח לפוני שלי. היית נהדרת. היית גיבורה. אני גאה בך.
יוצא לסבב הכרות לא לפני שאני משאיר אדם יקר (רבי מפוסט אחר) לדאוג לשתיהן. שלא יפריעו להן. פוני רוכנת על קורינה שאוספת אותה. כמה אהבה. דואג להן לשתיה ויוצא לסבב מזל טוב.
לאן נעלמה האתנה הזו.
אני חוזר אל שתיהן במהרה וממשיך לדאוג שירחפו ולא ינחתו לי.
מצליף ומנשק. מחשמל ומחבק. מטפטף ומלקק.
אני כל כך נהנה משתי המדהימות שלי שאני לא רוצה להפריע להרמוניה בינהן ולהגיד להן את זה.
עוד הפסקה אחת. דואג שהן שותות. מדליק להן סיגריה. עוד פלח לפוני.
הן מבקשות לצאת החוצה 'לעשן' ואני מתיר להן.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=281769&blog_id=9803
אחרי כמה דקות ממושכות אנחנו מתאחדים.
אני מושך את שתיהן לעבר השירותים ומרווה את צמאונה של פוני שלי.
מסתכלת עלי קטנה מלמטה. תוך כדי. היא לא צריכה להגיד תודה. אני רואה את זה בעיניה.
קורינה מבקשת ממני רשות לצפות בי מסשן את פוני. אני נעתר לה.
ממתין בסבלנות שהמיטה תתפנה וחוזר לסשן אותה. קורינה שוכבת לידה על המיטה. מנחמת. דואגת. מלטפת. מנשקת.
בדרך החוצה עוד מספיק להכיר ג'ינג'ית מדהימה שאין לי מושג איך הרשיתי לעצמי לפספס במשך כל השנים שאני פה.
מחליף רעיונות עם מדהימה אחרת בחדר האחורי. מוצא סוף סוף את אתנה ומחבק גם אותה.
יוצאים החוצה ונוסעים חזרה.
בדרך עוד עוצר באמצע הכביש המהיר וממשיך להרוות את פוני היקרה שלי.
מלווה אותה לביתה. דואג שהקטנה הגיעה. לילה טוב פוני. מחבק ומנשק לפני שנפרד ממנה לבינתיים.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=281691&blog_id=46542
רק שתדעי לך.
האחת והשניה.
שזה לא היה סתם סשן.
זה לא היה סתם משולש.
אני רוצה שתדעי,
שזה היה ערב,
שייזכר,
לדורי דורות.
תודה לך קורינה שלי.
תודה לך פוני.

וכך עם פוני בקולר וכלבה עם קולר ויברטור אנחנו נכנסים למועדון.
הגענו יחסית מוקדם. המקום מלא אבל לא מפוצץ.
אני נכנס למועדון עם שתי מושכות בידיי. הכלבה מאחורי ופוני מאחוריה.
מוביל את שתיהן למיטה הקבועה מאחורי עמדת הדיג'י.
את פוני אני שולח ארצה. היא מתמקמת בבסיס. צמוד לרגליי.
את הכלבה אני מוביל למיטה. על ארבע.
מוביל ביד. עיניה עדיין מכוסות.
היד האיתנה מלטפת מצד אחד אך מונעת תזוזה מיותרת מצד שני.אני מנייד אותה בידיים למיקום הנכון. אני יודע בדיוק איך אני רוצה שהיא תכרע על ארבע במיטה. פוני מתחתיי ממתינה להוראות.
מסדר בפינת המיטה את התיק עם הציוד. מוציא את מה שאני צריך כדי שיהיה נגיש. מכין את כלי העבודה. מכין את אזור העבודה. מתחיל גם להכין את הכלבה שלי.
מוציא את שוט עתיר הזנבות סגול-שחור שלי ומגלגל אותו בידיי. מלטף את השוט. מעביר את היד על הזנבות. כמו מתיר את הקשרים מצמה. שיהיה ישר. מסודר. אין כמו בעל מקצוע שאוהב את עבודתו ולא פחות אוהב את כלי העבודה שלו.
מתחיל להצליף בקורינה. בקול חלושות. השוט רק מלטף את התחת שלה. מכין אותו לבאות.
אני מכין את התחת כמו שאני מכין את היד ומכין את השוט. מחמם את גזרתו. כמו צבעי שצובע את הקיר בצבע בסיס לפני הצבע המוגמר.
מלטף את פוני. חיית מחמד טובה. אין נאמנה ממנה ומסורה ממנה. מרוגשת. מביטה בדריכות וציפיה. יודעת שלא אתעלם ממנה.
מוציא מהתיק שלי את האריזה של פלחי התפוחים. מגיש לה לפה פלח תפוח. פוני טובה. היא מחייכת מלמטה ואוכלת בשקיקה.
אני מוציא מהכוס הנוטף של הכלבה שלי את הויברטור. פולש אליה עם היד. מכניס אצבעות. חופר. בודק. לש בתוכה את החום שלה.
במבט עיניים אני ממקם את פוני מאחורי הכלבה שלי. רכונה על בירכיה. על הרצפה.
מצביע עם האצבע. היא הבינה כבר קודם מה מצופה ממנה. כמו פוני טובה.
היא דוחפת את פרצופה לתוך ערוותה של קורינה. פולשת בלשונה הארוכה והחודרת.
קורינה מתחילה להתפתל ולגנוח בדציבלים גבוהים.
החדר מסביב מתחיל להתמלא.
אני תופס לה את השיער ורק דוחף אותו עוד יותר פנימה.
היד השמאלית מחזיקה את התחת של קורינה.
היד הימנית את הראש של פוני וכך אני מנסה לקרב אותן.
מקרב את הראש שלי אל פוני. כדי שתשמע.
"אני רוצה שתקברי את הראש שלך בתוכה כך שלא אוכל לראות אותך פוני".
והיא מתמסרת כשקול האנחות של קורינה רק מדרבן אותה יותר. נדחפת יותר עד כדי חוסר חמצן.
ואני לא מרפה. קורינה ממשיכה לגנוח ולהתפתל ואני ממשיך. אוחז בחוזקה בשערה של הפוני ודוחף אותה קדימה. מדרבן אותה בכאב. מדרבן אותה במילים.
נהנה לראות את שתיהן מתמסרות. אחת מכל צד. כל אחת בדרכה שלה.
מושך את פוני מהשיער החוצה. נוטפת. מריירת. נוהמת. הלשון עדיין בחוץ. עיניה בוערות. חרמנותה גועשת. ואז אני טורף אותה ומנשק אותה. מצרפת את הלשון שלה. חודר בלשוני אל גרונה. מוצץ ממנה את המיצים של קורינה.
שולף מהשקית עוד פלח תפוח ומאכיל אותה מהיד. ממש כמו מאלף חיות בר. פוני טובה.
מרים אותה למעלה. וממקם אותה במיטה משמאלה של קורינה. עם היד. בדיוק איך שאני אוהב ורוצה.
ושוב. מכין את אזור העבודה. את כלי העבודה.
מרים שוב את שוט הזנבות האהוב , מביט בהערצה לשני העכוזים הנהדרים שמולי וחוזר לעבוד.
חוזר להצליף בכלבה ובפוני.

ישנם שני סוגים של מנהיגים.
מנהיגים של יחידה קרבית רגילה כמו זו של גולני למשל.
ומנהיגים של יחידה קרבית מובחרת.

מנהיגים של יחידה קרבית רגילה עובדים קשה.
הם צריכים להנהיג את אלה שלא תמיד רוצים להיות שם.
את אלה הלא בטוחים במקומם.
את אלה שלפעמים רוצים לצאת החוצה.
את אלה שצריכים את החיזוקים האינסופיים כדי למשוך אותם למעלה.
ואת אלה שלא חושבים שהם שייכים ליחידה קרבית.

ואני בורכתי בלהיות מנהיג של יחידה מובחרת.
להיות מנהיג לאלה שרוצות להיות שם.