סרטן הגדי

מוציא את הזין מהשקית החומה וממשיך במשימות בית. מתעלם מרעשי רקע . כל מיני גניחות לא מרוצות כאלה. לשון שמשתרבבת לה מחוץ לשקית חומה .מכין לעצמי קפה. זה קטע שבעבודה אני שותה את הבוץ הראשון בארבע וחצי בבוקר. את הבוץ השני בשש. ומשם אני כבר מאבד ספירה ואילו בבית אני שותה טסטר. ראבאק. חוזר לשקית החומה בעודי מתקשר לאמא שלי ונועץ שוב את הפלאג עמוק עמוק בטוסיק של השקית חומה. מדבר עם אמא ואני דוחס עוד פלאג אחד קטן לטוסיק של השקית יחד עם הפלאג שכבר נמצא שם. עוד קצת מאמץ ותצליחי. לא לא אמא. דברתי עם שקית. סיפור ארוך. עזבי. הנאקות שלה נשמעות היטב. ותירוצים יש למכביר.

סוגר את השיחה ומעניק כאפת השכמה לשקית שהעיזה להכניס את הלשון חזרה. חוזר לזיין לה את הגרון . הלשון המשורבבת מבייתת לי את הגרון שלה. מהרהר אם זה מאוחר להתייעץ עם המתווך של הדירה בעודי משפד לשקית את הגרון. השיחה ממתינה למענה ואני מועך את השקית על הזין וממשיך בסטירות רענון. השקית אוהבת את זה יותר ממני . הזין הזה מסנן אותי. בן של.

משחרר חבלים וגורר את השקית לשירותים עם לפיתת שיער קרקפת. מכניס את השקית לאסלה ומזיין אותה בכוס. לא מגיע לשקית שאזיין אותה בתחת. מוריד את המים והשקית הזו נשטפת ונרטבת. מסתכל על הקיר .וואלה. אתקין פה מדף פה למעלה .

גם את השואה הזאת אנחנו נשרוד אבא. 

כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו. 

אנחנו נתמוך. נעזור. ונהיה קשובים. 

לבני ביתנו. למשפחות שלנו. לאנשים שאנחנו אוהבים בחיינו. וקודם כל לעצמנו .

למענך אבא. אבל בעיקר למעננו. 

כדי שנזכור. 

על מה היה שווה להילחם פה .

תכנסו תכנסו...ואני פותח להם את הדלת לרווחה. הם תופסים אותי באמצע בינג' על הסדרה שאני רואה. שעת נעילה. 

הם נכנסים מהוססים. מעט ביישנים. שני בחורים צעירים ובחורה. אחד מהם חובש כיפה.

הסלון שלי מוקף בכוורות על כוורות. של אקאה. כולם באותו גוון. אלון מולבן. או איך שהם לא קוראים לזה. ועליהם ספרים על גבי ספרים. בחלקם בשתי שורות. אחורית וקדמית. אלפים מהם. ספרים על גבי ספרים. סדרות שלמות של ספרים כמו של סטפן קינג, משחקי הכס או הארי פוטר. חלקם של הוצאות. מדף שלם שמוקדש לפריטים נדירים. הם נכנסים ומתלהבים מהשפע הגדול.

מציע להם קפה או לפחות שתייה קרה. מתנצל שאין לי כיבוד. צריך לשפר את כישורי הכנסת האורחים שלי. הם מסרבים בנימוס.

לרגלי השולחן במרכז הסלון שוכבת צעצוע על בטנה. קשורה בידייה ורגלייה מאחורי גבה ותחתון שהקפדתי לא לכבס טחוב בתוך פיה. 

בקיר ממול כוורת מדפים של משחקי הלוח שלי. ר ק עוד אחד מהפטישים.הם באו להשאיל משחק לוח מאחר והספרייה שלהם די דלה. אני בדרך כלל לא משאיל דברים החוצה. אבל אני די סומך על הבחור ההוא עם הכיפה.

הם מתעלמים מהצעצוע ודי נזהרים שלא לדרוך עליה. ניגשים לקיר השני ומסתכלים. 

נהמה חלושה נשמעת. היה נדמה לי לרגע שזה מתוך הבית. מוזר. אני עומד איתם מול הכוורת של המשחקים ומסביר להם על כמה מהם. מה הם בדיוק רוצים ומנסה להתאים אחד בשבילם. משביע את הבחור הדתי להחזיר לי את זה לקראת הסופש. בכל זאת סופש ילדים והמשחק הספציפי ההוא רואה שולחן. אנחנו ממשיכים לדבר והרגל השמאלית שלי על הגב של הצעצוע. 

עוד נהמה נשמעת. 

תתעלמו. זה כלום. שום דבר. סתם צעצוע ששכחתי על הרצפה. למי זה לא קורה. והם צוחקים. 

. מביטים עוד מבט אחד לעבר הסלון והכוורות ספרים.  

הם פונים לדלת והצעצוע קצת מתחיל לזוז. פותח להם את הדלת ושם לב שלא הצעתי להם אפילו להשיל את מעיליהם. פותח את המקרר ושם לב שלא נשאר לי אפילו חלב למקרה שירצו.  שיט. אני בהחלט צריך לשפר את כישורי הכנסת האורחים שלי. 

טורק את הדלת ומסתכל על הצעצוע. הנהמה יותר חזקה. הצעצוע זז ימינה ושמאלה. אולי מנסה להוציא לבד את הפלאגים שתקועים שם. אמממ לוודא שהם שם או לא. אולי לא. מתיישב על הספה. קודם כל אסיים לראות את הפרק.

עוד ערב. הסתיו מתחיל לתת את אותותיו. רעש גדול מאיים להגיע ממול לבית ברחוב השקט. זה לא שבונים בניין אחד. בונים שם שכונה שלמה. 

דופק בדלת ושומע את הכלב הקטן שמח לקראתי מאחוריה . הדלת נפתחת. ראש קטן מציץ מאחורי הדלת. עינים חומות עגולות ובוחנות. שאין אף אחד שם איתי בחדר המדרגות .היא תופסת בג'קט ומכניסה אותי פנימה. דוחפת אותי מאחוריה לכיוון הספה ומפילה אותי עליה. אני עוד לא מספיק להסתובב וקטנה עירומה כביום היוולדה מתנפלת עלי ויושבת עלי ומנשקת אותי בכל מקום. 

אם הייתי בוחר רגע. מכל הרגעים. מכל החוויות והסיטואציות. המשחקים והסשנים. המסיבות הפרטיות וההמוניות. מכל הפומביות והפרטיות. מכל ספקטרום הסטיות שלי ושלה. הייתי בוחר את הרגע הזה . שוב. 

ושוב 

ושוב.

ידענו שזה יקרה. שמתישהוא נתקדם הלאה בחיים. אני אחפש מערכת יחסים בוגרת ואולי נושקת קצת יותר לגילי. ואת תחפשי להקים משפחה. ואם לרגע אחד זה היה על הפרק. זה לא היה הוגן. לשנינו. זה לא היה יכול להיות איתי. עם מישהו שחצי חיים כבר מאחוריו. 

על חלק מהסטיות כתבתי . על חלקם האחר עוד אכתוב. וחלק גדול אשאיר לעצמי. לנו. על הספה ההיא. על המיטה ההיא. ובהרבה מקומות נוספים. לא את כל הזכרונות אני רוצה לשתף. חלקם הגדול אשאיר לעצמי.

וכתבתי לא מעט. אבא מזיין קטנה בבוקר. אבא עושה אמבטיה  לקטנה. אבא משכיב קטנה לישון. ועכשיו . אבא נפרד מקטנה .

אני תמיד אוהב אותך קטנה. היית מיוחדת מהיום הראשון עוד בבית קפה ההוא עם רב המלצרים שתמיד שוכח מה הזמנו. עד לאמש ועד עולם. השארת חותם שאחרות לא השאירו. לימדת אותי דברים שבוגרות ממך לא לימדו . וקבעת חלקה קטנה בלב שלי. 

בהצלחה ילדה שלי. את מיוחדת במינה. אני עדיין פה. אני לא הולך לשום מקום. אולי לא אהיה האבוש שלך יותר. אבל את תמיד תהיי הקטנה שלי. 

להתראות קטנה.

הגיע הזמן לאגד את כל הסטיות. הסיפורים. הסיטואציות. האקטים. הפנטזיות. החולות והבריאות. ובעיקר החולניות. 

אלה שכתבתי. אלה שנפסלו. אלה  שנמצאים עמוק במגירה. ואלה שעוד לא נכתבו. 

תודה.

הכח הראשון תמיד יהיו סדירניקים . אלה שבני 18 ו20. וזה נכון שהם יותר מאומנים מאיתנו. בטח מאזרחים שמתאמנים פעם בשנה. יותר בכושר מאיתנו. ודווקא אלה בשר התותחים.

והייתי רוצה לפעמים  להיות שם במקומם. במקום  אלה שלא זיינו. אלה שלא התרגשו מנשיקה. לא התעלסו מאחורי הגב של ההורים. לא החזיקו חזק את היד שלה כי אחרת הלב יורד לתחתונים. במקום אלה שלא זיינו הרבה וקצת חקרו מה הם אוהבים ומה לא. אלה שלא טיילו בעולם. בקושי טיילו בארץ.  אלה שלא התחתנו והתגרשו. אלה שלא חוו אובדן. מכל סוג שהוא. של קרוב. של קשר. של הורה. אלה שכל החיים עוד לפניהם. 

כשחפשתי באפטר האחרון את הדיסקיות שלי מצאתי את אותות המלחמה שקבלתי. יותר מידי לאדם בגילי. אני מרשה לעצמי לקוות. שהאות הנוכחי יהיה גם האחרון.

Of mind

מחכים להכנס.

אני מביט בה לרגע אחד. דקה ארוכה. 

הפנים המאושרות שלה עיסה של נוזלים. 

בעיקר של זרע עשיר סמיך ומריר מתוק.

פותח את המהדורת קצפת של מילקי שקניתי במיוחד ומוציא את הכפית שוקולד מהאריזה הקטנה. 

רק סוטים יבינו. מחייך אליה והריר כבר ניגר משפתיה. 

עושה את זה באיטיות. מקצין ומדגיש כל תנועה מוטורית זעירה עם האצבעות והיד.

מוציא את כפית השוקולד ומתחיל לאסוף את גוש הזרע שעל לחייה. 

פה גדול קטנה. 

והפה שלה נפער והעיניים נוצצות. היא בולעת בשקיקה ותאווה את כל הכפית. מתאפקת שלא לנגוס בשוקולד. משאירה את הכפית בשלמותה .

אוסף עוד זרע מהלחי השניה. קצת מעל השפתיים שלה ושוב מגיש לפה.

ושוב בולעת את הכל ומייד פוערת את הפה בציפיה לעוד. כמעט נוגסת בכפית ומצחקקת כמו ילדה קטנה. 

אני לוקח את קצה הסינר שרתום לצווארה ומנגב את הריר שעל דש שפתייה. 

אוסף עוד זרע מכל מיני קפלולים קטנים על הפנים ומגיש לה לפה. 

כל הכבוד ילדה טובה. לבלוע הכל. כן.  יופי .

ומשאיר את הכפית בפה שלה כדי שתאכל הכל. מגיע לך. את ילדה טובה. 

והיא נוגסת בכפית השוקולד של מילקי. 

אבל אבל...יש עוד זרע.... יש עודדדדד

אני מחייך. ופותח את הכפית שוקולד השניה באריזה. 

ממשיך לאסוף עוד כמות זרע והיא מייד פוערת את הפה. 

אמממ לא קטנה...זה לא לפה הפעם. 

ומקרב את הכפית לנחיריים שלה.

ועכשיו קטנה....תסניפי.

תכף נכנסים. תכף נכנסים. 

עוד לא אומרים כלום. ואנחנו רק מתכוננים. מחכים לאישור. מחכים לאקשן. רעל בעיניים. שנאה יוקדת למר שבאוייבנו. 

יש את ניק. ניצול ממסיבת הדמים. שאיבד את חבריו ואת ההתפרקות הוא עושה פה איתנו. על מדים אמריקאיים ונשק מאובזר. חותם על כל כלי הרג אפשרי. 

ויש אחד אחר. ניצול אחד הקיבוצים. שהחליט להצטרף אלינו. כמה ימים אחרי שהקיבוץ שלו קיבל באיחור רב את ההגנה לה היה צריך. אחרי אבדות רבות. זו מלחמה על הבית.

אני חוזר ממטווחים. בחדר אוכל מגישים המבורגר. ליד הש.ג. קייטרינג הביא ציוד לעל האש ופתח שולחנות וכמובן שהכין לכולם...המבורגרים. ובצד המרוחק הגיע פוד טראק שמכין לנו...איך לא המבורגרים.  ואני רק צריך לבחור איזה המבורגר אני רוצה לאכול.

אחרי כמה דקות נכנס גזלנד לבסיס עם המנגינה המעצבנת של הגלידה. אני מתרחק ממנו כמו מאש ואז אחד החיילים אומר...זה בחינם. גזלנד שמחלק חינם גלידות. 

וכשהאוכל בבסיס לא מספק מצאנו איש קשר בעיר הקרובה. ובמקום להביא את מה שיש הוא שואל אותנו מה בא לנו. 

יש פה קרטונים על קרטונים מהכל. ביגוד וציוד . מתחתונים וגרביים ועד לכל מוצר טואלטיקה. בשמים ודאודורנטים. לא צריך להביא מהבית כלום. שירותי כביסה ומה לא. 

המוראל בשמיים. מחכים לכל רגע שההוראה תגיע ונכנס. אפשר לחתוך את הדריכות. משמנים את הכלי נשק. משפצרים. מוודאים שהכל עובד. הכל תקין. בכל זאת היעילות הצבאית ידועה לשמצה. 

אנחנו מגובשים כבר שנים. כל מילואים הוא כמו מפגש מחזור. אנשים שפרשו לפני שנים הפציעו ובאו לתרום. תכף נכנסים. תכף נכנסים. נלחמים על הבית. במלחמה הקודמת עוד התחיילנו בחורשה חשוכה כשרק אור פנסים עלינו ושתינו קפה מפחיות בוטנים ריקות של מנות קרב. הבית דאג לנו לקפה קצת יותר טוב. ואנחנו מסתפקים בפינג'אן הישן של הרס"פ. את זה לא מחליפים. 

בערב מקבל אפטר לבקר חברה יקרה במושב לא רחוק והחיבוק הזה היה שווה הכל. גם הקפה. גם המקלחת. על האמבטיה ויתרתי. אידיוט. אם רק הייתי מקבל אפטר לזיין את הקטנה שלי ולהביא לה את החלב שלה ולחזור זה היה בכלל מצוין. 

תחזיקו מעמד.  כן כן. אתם. נמצא זמן שקט לאבל. לשכול . ליגון. לעצב. לבכי.  לעכל כחברה את השואה שעברנו. עכשיו הזמן למלחמה. לעשות כל מה שאפשר. כל אחד בחלקת ה"אלוהים" הקטנה שלו . מה שרק אפשר. 

הוריד  בולט על המצח מרב כעס ושנאה. המבט חדור נקמה. האצבע כמעט כל ההדק. תכף נכנסים. תכף נכנסים. אנחנו ננצח את המפלצת הזאת. כך או אחרת. ושום דבר לא יעצור. לא החלטה של ראש כזה או אחר. לא מצב פוליטי. אנחנו באנו לסיים עם השיט הזה. פעם אחת. ומקווים גם לתמיד.