בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סרטן הגדי

כלבים מסתכלים עליך מלמטה
חתולים מסתכלים עליך מלמעלה
חזירים מסתכלים עליך בגובה העיניים

את הבלוג שלי קוראים קודם בלחיצת ]PLAY על הסאונד המצורף
לפני 15 שנים. יום שלישי, 9 באוגוסט 2011 בשעה 3:56
הוא ממשיך לסטור על ישבנה המתאדם אבל יודע ומעדן. זאת הפעם הראשונה. הוא נותן חלשות מכפי שאי פעם נתן ואחת חזקה מידי פעם כדי בכל זאת להבדיל את עצמו מאחד החברים שלה.
גופה הקטן מתחתיו. ועליו מנצח התחת העסיסי שלה. השלם שלה. נערה במידות גדולות עם טוסיק עגלגל ומלא. הפנטזיה האולטימטיבית.
היא גונחת כמו שצריכים לגנוח. למדה בטח בסרטי פורנו. אפילו את זה היא למדה.
האם זו היא באמת או שרק עושה את מה שמצפים ממנה.
הזין שלו עוד רגע כאילו קורע את בד תחתוניו ומשגל כל חור אפשרי בה. אפילו את האוזניים אם זה היה אפשרי.
מעולם לא היתה נדרשת כמות כזו של שליטה עצמית.
והיא עוד רוצה את זה יותר ממנו.
האם זה הזין הראשון שעליה 'לטעום'? ומי אתה שתחליט.
הוא משחרר אותה להתעוות מתחתיו. להסדיר נשימה. להתקפל ולהתמתח שוב. היא מתחת לרגליו. מסתכלת עליו מלמטה בעיניי הכלבלב שלה. מברכת לשלום נסתר את הזין הנחבא שלו.
זה נראה שיש להם קשר אפלטוני. היא מלפרטטת איתו במבטים וקריצות.
כמה היא רוצה. כמה היה רוצה.
היא מתקרבת והוא נותן לה.
מחככת את פניה בזין שלו. כמו חתולה שנצמדת לרגליים.
יודעת בדיוק מה היא עושה.
ואם זה לא היה נראה עוד שאפשר או שיש מקום הזין שלו מוסיף להתנפח.להשיב לה על הכנסת האורחים שלה.
הביצים שלו גם הם לא מוסיפות. כמו הסופרטנקר. יש להן הרבה כמות להיפטר ממנה.
"אני יכולה להסתכל?"
שולחת יד קטנה ומלטפת את העטרה מתחת לתחתונים. יודעת בדיוק מה היא עושה. מרימה מבט ומסתכלת עליו כאומרת לו 'אני יודעת שאתה אוהב את זה ורוצה את זה'.
"זה מספיק להיום קטנה".
הוא לרגע לא מאמין על עצמו שאמר את זה. כל גבר אחר היה זורק אותו מהחלון ותופס את מקומו.
זה לא שמוקדם מידי. אבל לא ככה הוא רוצה שיתנהלו פני הדברים.
"את הזין שלי לא מקבלים כל כך מהר. הזין שלי הוא מותרות. וכדי לקבל מותרות...."
הוא רוכן אליה ושולף אותו לרגע מהתחתון.
נשימתה נעתקת ממקומה. פיה נפער. עיניה נוצצות.
"...את צריכה לעבוד כדי להרויח."
ושוב מסתיר את הזין. מכניס אותו שוב לתוך תחתוניו.
"תתלבשי".
היא שוב מעקמת את הפרצוף שלה. אותו מבט כמו שהיתה פותחת לו מצלמה אי שם לפני שהחליטו להפגש.
קמה ומתלבשת. נשארת עם תאוותה בידיה ובתחתוניה.
"הסבלנות תשתלם ילדה."
תוך דקותיים היא כבר מוכנה לצאת מהדירה. 'תודה אדוני' קטן והיא כבר בדרך למטה. היא נעלמת והפנטזיה הנהדרת איתה. האם היא באמת תחזור?
זה מוזר אבל עם המנוסות הוא יותר החלטי. יותר מתעקש. יותר יודע את הדרך. דווקא עם הצעירה חסרת הניסיון הזו הוא מגשש את דרכו באפלה. ממש כמוה. ואולי אף יותר.
הוא רוצה ללכת לאונן. ולמה ללכת לאונן כשהקטנה הזו היתה יכולה להגמיר אותך במקום?!
הוא לא אוהב לשנות החלטות. הוא מוצא שתמיד איפשהוא זה יחזור אליו כבומברנג. אבל הוא חייב. פשוט חייב. אפילו לא כדי לשרת את הזין שלו. אלא כדי לשרת את עצמו.
הוא מחייג אליה. מקווה שהיא תענה לפני שתיעלם חזרה לימי התום ושובבות הנעורים שלה.
היא עונה.
"תחזרי לפה".
לפני 15 שנים. יום שני, 8 באוגוסט 2011 בשעה 3:28
היא התחילה להתפשט. הסירה לא רק את בגדיה אלא גם את צניעותה. כאילו 14 שנה היא רק חכתה לרגע הזה וכשזה הגיע היא לא רצתה לאבד רגע.
"תעצרי".
היא שמעה אותו אבל לא הפסיקה. היא רק עשתה את זה יותר לאט.
"תשארי עם תחתונים וחזייה".
היא היתה להוטה מידי. בהחלט עדיין לא שם. ועדיין טרף קל לכל היתר. פרי בוסר שנקטף מהעץ. טרם הבשיל.
היא נשארה מולו עם סט תחתונים וחזיה שחורים. החזה שלה היה בהחלט גדול ביחס לגילה. בעניין הזה אין ספק שבורכה. התחת היה גדול. עסיסי. תפוחי.
אתה לא באמת הולך לעשות את זה.
ואולי זאת לא היא שלא שם. זה אתה שלא שם. האם זה מה שאתה מחפש?
"תתקרבי".
היא ירדה על בירכיה עוד לפני שאמר לה לעשות זאת. היא אולי היתה צעירה אבל הרוח שלה היתה מנוסה. הרצון שלה בהחלט היה משופשף. היא התכוננה לזה כבר שנים.
התקרבה אליו בזחילה. מזיזה את התחת מצד לצד באיטיות.
העיניים שלה כעיני נץ לא משו מהטרף שלה. הזין שלו שהלך ותפח. התפוצץ בתוך מכנסיו. הפנטזיה האולטימטיבית. מה אתה עושה?
ס"מ בודדים הפרידו בין הפה שלה לזין שלו. המכנס שלו והתחתונים היו הדבר היחיד באמצע.
היא נשפה אוויר חם לעבר הזין המתפוצץ במכנס. מאיים לפרוץ החוצה. לסטור לה על חוצפתה. ולזיין לה את הגרון עד חורמה.
האם זו היא הכנועה אליך או אולי אתה הכנוע למאוויה?
והיא מלטפת בלשונה את האוהל שלפניה. מנסה לנגוס בבשר דרך המכנס.
"זה לא הולך לקרות קטנה".
אך היא לא הפסיקה. ממשיכה להתעלס במבטים עם הזין הנסתר שלו.
אתה יודע שאתה רוצה את זה אבל נלחם בזה. האם זה באמת המוסר שעוצר אותך? אם לא אתה מישהו אחר יזכה במציצה מהקטנה החוצפנית הזו.
"אני יודעת שאתה רוצה את זה" לא מסירה עיניה מהזין.
"את זנזונת חוצפנית. ואת תשלמי על זה".
"אני לא דברתי אליך אדוני" מחייכת בטיזריות. "אני דברתי אליו".
הוא סוטר לך על לחיה ומחזיר אותה למקומה.
מרים אותה בשיערותיה ומשעין אותה עליו. ממש כמו סצינת המורה האנגלי והתלמידה הסוררת.
היא נאחזת בו ברגל.
הזין שלו עדיין מתחכך בה. הוא מרגיש את הרטיבות שלה. הוא מריח אותה. נהנה משכרונה.
הוא אוחז בתחת שלה בידו הגדולה. את כל התפוח מחזיק ביד. רוצה להוריד אבל נמנע.
היד מורמת.
"אההההה..." נאקה קטנה נשמעת מפיה. מוכנה ומזומנת.
והוא מתחיל לסטור לה על ישבנה.
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 14:09
היא עומדת שם נבוכה ונרגשת. קטנת קומה אך בורכה בדברים אחרים.
לא מעיזה להסתכל עליו בעיניים.
אך הנה הוא שם.
אחרי אין ספור שיחות בצטים ובמסנג'ר ואפילו שיחות טלפון לתוך הלילה הנה הוא.
אחרי הכל. למרות הכל. הוא הסכים.
לקחת את הסיכון הזה ולהיפגש.
ממש כמו בתמונות. אולי מוצק יותר.
"את יכולה להתקרב."
הוא יושב על כסא עץ פשוט שם בסלון.
היא מתקרבת בהססנות. השתיקה שלה לא אופיינית לה. היא מתחילה לתהות מתי הפה הגדול שלה יסבך אותך.
ערב לפני מבחן ובמקום ללמוד היא באה אליו.
"שבי" הוא מחייך אליה. חיוך אבהי. חיוך מחבק. חיוך שממיס. חיוך שאומר 'אל תדאגי- את בבית'.
היא רואה את הכסא הריק אבל מתיישבת על הרצפה.
הוא מוחק את החיוך ומצביע על הכסא.
"לאט לך קטנה."
היא מעקמת פרצוף ומתיישבת.
"שלום לנו".
היא מציצה עליו. מרגישה שהיא נמצאת מאחורי פרגוד. עירומה. אבל זהו. שכן. חוץ מהבגדים היא מרגישה ערומה.
"למה את פה קטנה?"
"אממ...כאילו...אני רוצה להיות שפחה. אני קראתי המון. אני אפילו..."
היא פולטת צחוק מתגלגל.
"נרשמתי כבת 18 לאתר. עכשיו 5 שנים אני אשאר באותו גיל" ושוב צוחקת.
היא שמה לב שהוא לא משתתף בהומור הפרטי הזה שלה. מרצין פניו. עוד מהסס. האם עשה בחירה נבונה. האם לקחת אותה תחת חסותו או להשאיר אותה לזאבים האחרים. להשביע אותה הרי הוא לא יוכל.
הוא שותק. בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. זה צעד גדול. אולי אפילו גדול מבחינתו יותר משאר בשבילה.
"תראה. אם אתה לא תעשה את זה מישהו אחר יעשה את זה. לא חסרים סוטים בחוץ. אני מעדיפה לעשות את זה איתך כי אתה אמין. דברנו מלא זמן וזה חשוב. לשכנע אותי לרדת מזה הרי לא תוכל. זה או אתה או אחרים. עליך אני סומכת. עם אחרים אני..."
"תשתקי". הוא הרים את הקול עליה. חצי אוקטבה.
"...אז אל תתחיל לחנך אותי עכשיו. לא רוצה? לא צריך. אני בכלל כאילו...."
ואז הוא שולח יד אליה, כמעט מבלי לקום ומהדק את אצבעותיו כמו אטב כביסה, דרך חזייתה על הפטמה השמאלית שלה.
היא רוצה לצעוק 'חוצפן' אבל מתפתלת עם לשונה המשתובבת על זרועו. באופן אוטומטי ותמוה רגליה נפתחות. אולי כדי להכיל יותר את הכאב ההמום מאזור השד הלחוץ.
היא מתקפלת עליו. אוחזת בידיו.
"זה כואב...." היא מייבבת מולו.
והוא משחרר אותה.
בהתחלה הוא היה נשמע לה כמו איזה אוטיסט. ממעט לדבר. לא אוהב שיחות טלפון. מדבר בשקט. זה היה נראה שרב הזמן הוא באמת עסוק בעולם משלו.
היא בהחלט הבינה את המסר. היא ידעה הרי כל הזמן שהפה הגדול שלה יסבך אותה.
היא רוצה לשאול אותו כמה דברים. המון דברים. היא יודעת מהסיפורים מה לעשות והיא מוכנה לזה.
בזווית עיניה היא קולטת את הזקפה המחמיאה מתחתיו וכל כך רוצה לברך אותה לשלום.
"תתפשטי".
והנה זה קורה. שמעתי או לא שמעתי. אני שם או אני לא שם. אני מבצעת או לא. אני חוזרת להיות נערה או באה כדי להיות שפחה.
והיא מתחילה להתפשט.
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 3:24
'אבא'.
אבא זו המילה הראשונה שהם יגידו. המילה הראשונה בכל שפה. גם אם הם אינדיאנים או צ'רקסים הם יגידו 'אבא'. רק לנו היהודים המילה הזו תופסת. יש לה משמעות.
אנחנו תמיד צוחקים שהאשה בעצב סבלה 9 חודשים אבל המילה הראשונה שייכת לנו.
בהתחלה זה נשמע קצת מוזר. כבר הספקתי לשכוח. ולא יקירתי. זה לא רמז.
נשמע נהדר. הקושי הראשוני הזה לבטא את ההברה הזו. אבבבבבא!. זה עדיין במקרה.
מהר מאד הם מקשרים את הסיבה ותוצאה ומבינים שאתה מגיב להם בכל פעם שהם משתמשים במילה הזו. הם קנו אותך. כמה נפלא. אבא. חיות צומי שכמוכם.

בשלב יותר מאוחר הם כבר משדרגים את ה'אבא' שלהם לכדי משפט שלם. זה בהחלט משהו שלא ניתן לכתוב אך כל מי שעבר את זה יודע. זה מן 'אבא' של בכי. 'אבא' של אני צריך משהו. 'אבא של תבוא , אוכל, משחק, משעמם לי, ציצי.
ואז שוב סיבה ותוצאה. הם מבינים שציצי אתה לא יכול הרי לספק ולגבי כל השאר- ובכן, הם נתקלו באבא שדוגל בעצמאות מגיל צעיר מאד. הם מבינים שאבא לא מנהל משא ומתן עם בכיינים. הם מחליפים את ה'אבא' באמא. ברב המקרים זה פשוט עובד. ומה שעובד לא מחליפים. לפעמים גם חיים שלמים.

אחרי זה מגיע השלב של הRECORD. אתה שם לב שהשם שלך כאילו מפעיל אצלהם סוג של יומן פנימי. הם מקשרים אותך לפעולות יומיומיות שהם עושים. מדווחים לך גם כשאתה שם. זה בהחלט משעשע לעיתים. לפעמים סתם מרגיז. קטונת מלהתלונן הרי. 'אבא אני הולך לעשות קקי'. 'אבא אני רואה טלוויזיה'. 'אבא אני הורס ל** את הרובוט'. 'אבא אני שובר לך את האייפון'.
אתה מסביר להם. אתם לא צריכים לדווח לי. פשוט תלכו ותעשו. רגע. לא את האייפון.

ואם אז התלהבת מזה. אחרי זה כבר לקחת את זה כמובן מאליו. שקוראים לך אבא. לפעמים שוכחים את משקל המילה עבורם. עכשיו, כשהם קטנים, הם חושבים שאתה אלוהים. יודע הכל. עושה הכל. פותר כל בעיה. כל כאב. כל חידה.

לאט לאט הם יפנימו. שאבא הוא בסך הכל בנאדם. עם טעויות בדיוק כמוהם. ועם שטויות בדיוק כמוהם. כשהם יתבגרו ובאמת יכעסו על אבא, הרי לא יהיה חסר על מה, אבא יסביר להם, שזה בסדר, גם אבא פעם כעס על אבא.



בהשראת פוסט של Mזל אריה.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=282045&blog_id=56528



פורסם במקור ב-3/8
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 3:23
היא עוצמת את עיניה.
מכינה את עצמה להכלה.
זאת הפעם הראשונה.
שפתיה עוטפות את איברו ולשונה מצרפתת את העטרה בתוך פיה, משדלת את השלפוחית.
"הדרך היחידה שבה תוכלי לפתוח את הברז היא רק כאשר עינייך יהיו פקוחות עלי."
היא משחררת מעט את אחיזתה. מופתעת כמעה. זה לא מספיק?
"אני לא יכולה"
מה היא עושה?
הוא לא רק אדונה.
הוא הים ואני הנחל.
הוא השמש ואני החמניה.
"אני רוצה שתסתכלי עלי כשאני משתין לתוכך".
"אני...."
"אני לא רוצה שתחסירי דבר."
"זה קשה לי"
"הברז ייפתח רק כאשר עינייך יהיו מופנות אלי".
היא חוזרת לחבק את הזין בשפתיה ומוסיפה יניקה קטנה שמתבטאת בלחייה.
עיניה נפתחות.
גלגלי העיניים מתרוממות.
פוגשות את עיניו המרוות.
וברגע שעיניה פגשו בעיניו הברז נפתח.
זרם של שתן עשיר וסמיך כמו שרק שתן של בוקר יכול להיות זורם לגרונה.
היא עוצמת את עיניה בעיוות קל. מכילה. מנסה לא לעקם פרצוף.
הברז נסגר.
חדוות הפעם הראשונה.
שוקלת את מילותיה.
בוחרת בקפידה את טעמה.
האם זה טעים?
האם אני רוצה שימשיך? אולי רק נמשיך להכיל את איברו בפה ובגרון פתוח אך בעיניים עצומות.
אך סבלנות יש.
תחושת ההשפלה מרטיבה אותה.
הפיפי הזה עלה לה כסף.
הוא אינו משתין כך בחינם לכל אחת.
והפיפי הזה מחלחל עמוק.
צובע בגרפיטי כל פינה בגרון העמוק שלה.
מביע עמדתו.
צובע את העדפותיו בכל חושיה.
פוגש את הבלוטות שלה.
היא מנסה להתעלם מהטעם ולהתמכר לתחושה.
הטעם אינו משנה.
כמו השפיך.
האם זה משנה מה אכל לפני?
האובססיה לשפיך הייתה קיימת גם בלי קשר להעדפות הקולינריות שלו.
השתן כעת כבר לא רק צבע את גרונה אלא גם את עולמה.
ההכלה היתה עצומה.
כמעט.
משהו בה נברא שם.
חדש.
כמעט.
היא רק צריכה לפקוח את עיניה.
שלא להחסיר דבר.
שלא להחסיר טיפה.
היא כבר לא צריכה.
היא רוצה.
היא הוציאה את הזין שלו מהפה שלה לרגע.
לא נפרדת.
משאירה את הכיפה הזהובה נחה על לשונה.
משרבבת.
"אני רוצה שתשתין לי בפה בבקשה אדוני".
ושוב צועדת קדימה ופוגשת את הביצים שלו על דש חוטמה.
פוקחת עיניים החלטיות לתוך האוקיינוס של עיניו.
הברז שוב נפתח.
שארית זרם השתן חוזר אליה.
עשיר בטעמים וצבעים.
זהוב כמו הסערה שמתחוללת בה.
היא כעת הים והוא הנחל.
בולעת וגומעת בשקיקה את טיפות השתן האחרונות.
מלקקת את שפתיה.
היא רוותה.
"תודה אדוני".
עכשיו אדוני , היא לעולם לא תגיד לו,
אתה יכול לחזור להיות הים.


פורסם במקור ב-2/8
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 3:22
לפעמים אני לא מוצא את מקומי.

אני מחפש משהו ולא ברור מה.

אני מתחיל משהו ויודע שלא אסיים.

במקום להרגיש אני נבהל.

אני צריך להשקיע. במקום זה אני שוקע.

אני כל הזמן רק שואל. בתוכי אני הרי יודע את התשובה.

אני אוהב אותך קורינה שלי.

אין אמת יותר פשוטה מזו.

את ואני קורינה, נועדנו זה לזו.

ואם זה כל כך ברור שאנחנו הסיר והמכסה,

כל שנותר הוא לעשות,

לעיתים קרובות,

שוב ושוב,

לנצח,

זה להדליק את האש.


פורסם במקור ב-1/8
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 3:21
שיטת מצליח.
שיטה זו היא האבולוציה של 'אני רק שאלה' ו-'אני הייתי כבר פה, פשוט...." ודומיהם.
כבר לפני עשור או שניים עוד ניסינו לשכנע את נהג האוטובוס שאנחנו עדיין בני נוער כדי שינקב לנו בכרטיסיית הנוער הזולה.
בפארק השעשועים אנחנו מנסים לשכנע את המוכרת שלמרות שהפעוט יודע כבר לדבר והולך יפה על שתיים הוא עדיין מתחת לגיל שנתיים. כרטיס חינם לא?
לפקידה בבנק אנו אומרים שאנחנו סטודנטים.
לעיריה אנחנו אומרים שהמשכורות שלנו מינימום. לא מספיק?? סליחה. אמרתי משכורות מינימום? התכוונתי משכורת אחת מינימום. האשה לא עובדת. אז כמה הנחה בגנים זה?
אפילו למורה בבית ספר כבר אמרנו שהדודה קלרה נפטרה ואיכשהוא זה קשור לזה שאיחרתי ולא הכנתי שיעורים.אחרי 12 שנות לימוד הרגנו כך כל קרובת משפחה אפשרית.
למפקד בצבא אמרנו שאנחנו עלובי החיים עם סיפור חיים כזה שלא היה מאכזב את פסטיבל שירי דכאון של הגשש רק כדי שיתן לנו לצאת השבת.
וזה לא שהתפלאנו שהמדינה עושה לנו את אותו הדבר,
זאת העובדה שלמדנו את שיטת מצליח בעיקר מהמדינה.
המוכר בקיוסק מחזיר לנו 21 ש"ח מעודף חמישים על משהו שעלה 19 ש"ח.
נותנת השירות שואלת אותנו 'אבל חתמתם על תיבת דואר בחינם למשל 3 חודשים ואחרי 3 חודשים רק 7.46 לחודש. מה לא חתמתם?
בתחנת הדלק מנסים למכור לנו תוספי דלק שישמרו לנו על הבנזין. ואנחנו בכלל על דיזל.
גם הם למדו מהמדינה.
המדינה המציאה את שיטת מצליח.
בואו נעלה להם את הדלק.
בואו נעלה להם את הקוטג'.
בואו נעלה להם את הדירות.
בואו נעלה להם את הדלק.
בואו נעלה להם את הדירות.
בואו נעלה להם את הפירות.
בואו נעלה להם שוב את הדלק.
בואו נעלה להם שוב פעם את הדלק.
שוב ושוב ושוב.
המדינה שלא היתה שבעה משיטת מצליח רק שכללה את שיטותיה. עד לקצה ניקח אותם. עוד קצת. עוד קצת דלק. עוד על הדירות. עוד על המזון. פחות על העבודה.
המשיכו והמשיכו.

עד עכשיו. עד פה.

עד כאן.


פורסם במקור ב-31/7
לפני 15 שנים. יום ראשון, 7 באוגוסט 2011 בשעה 3:17
אבא שלי נולד חמישה ימים לפניי. אותו המזל. אותו האופי. אותם החולשות. אנחנו מאד דומים. אולי זאת הסיבה לכל הויכוחים עד היום שיש לנו. ועוד יהיו כנראה.
הוא שונא מתנות כמוני. לא אוהב להיות מסמר הערב. ולא הבוקר. לא להיות במרכז העניינים. גם אני כמוהו. יש שיגידו כמובן שזו פלצנות. שאין אחד שלא אוהב את זה. כדי להימנע מטעויות בקשתי באשתי שלא לפרסם גם השנה בפורום ברכות. באמת שאין צורך.
קשה באמת לרצות את האיש הזה. לפני כמעט 16 שנה קראה נועה רוטמן לסבא שלה 'עמוד האש ' שלי. זה בדיוק גם מה שאני חושב על אבא שלי. אבל זה עניין לסיפור אחר.
כל דבר שאי פעם הבאתי לו הוא החזיר לי וסירב לקבל. מכונת גילוח חדשה או כל סכין גילוח חדשה של ג'ילט. סירב לקבל כפכפי הקרוקס שכולנו עוד תקועים איתם לפעמים. סירב שנה אחר שנה לקבל דיוידי עד שפשוט זרקתי לו את הוידאו ולא הותרתי לו ברירה.
הדבר היחיד שלא יכל לסרב לו הוא תמונות של הנכדים. מצולמים איתו בדרך כלל.
השנה מצאתי את המתנה מהבודדות שאיכשהוא הוא עוד ישמח לקבל.
כשהוא פתח את החבילה וראה את המתנה עיניו זרחו באור שאיני זוכר שראיתי. זה כמובן היה שווה כל שקל. קניתי לו את המהדורה החדשה של צ'ארלי צ'פלין.
בעוד שבני גילי גדלו אולי על סרטי שנות השמונים של שפילברג אני גדלתי גם על צ'פלין וסרג'יו ליאונה.
את כל הסרטים ראיתי. אלה היו הסרטים של שבת אצלנו פעם. אלה והמערבוני ספגטי.
הוא כמובן שמח אבל בדרכו שלו. שמר על אותה הבעה רצינית וקודרת. המשפט הזה של 'לא הייתם צריכים' כבר התגלגל לו בלשון. אבל את הפלצנות הזאת הוא יכול לדחוף. הוא לא יעבוד עלי.
מייד ניסינו אחד אחד הסרטים. 'אורות הכרך' לצורך הענין. לידע כללי זה הסרט שבו צ'פלין עוזר לעיוורת שחושבת שהוא עשיר, להשיג כסף לניתוח עיניה. עד שהיא מגלה את האמת עליו. שהוא נווד.
התחלנו לראות את הסרט וכמובן הושבנו את הבכור שלי לידינו. 3 דורות. צ'פלין הוא סוג של מסורת שמעבירים הלאה. כמו אותה השרשרת שמעבירה הסבתא מדור לדור. צ'פלין היה בשבילנו התכשיט הזה. הפריט יקר הערך הזה. קשה להסביר את זה אחרת.
היה שם רגע מיוחד באוויר. משהו בין אבא שלי לנכדו-הילד שלי ובכורו-אני שקשה להסביר.הרגע הזה קרה כשהילד שלי גם התחיל לצחוק מבדיחות הסלפסטיק הקורעות של צ'פלין. לא בכאילו. לצחוק לצחוק. להיקרע. כשצ'פלין היה שוב ושוב נופל ומועד או כמעט נופל לתהומות שנפערים מאחוריו. או נלחם בזירת איגרוף בדרכו המיוחדת. היה משהו ברגע הזה או ברגעים האלה. הסרט האילם הזה שנוצר עוד לפני שאבא שלי אפילו נולד הנציח רגע קסום אחד בין שלושתנו. משהו מאותה מסורת נשמרה ועברה הלאה. האהבה האדירה לגדול הקומיקאים ולגאון הקולנועי החד פעמי הזה נשמרה והועברה הלאה.
לא היינו צריכים להגיד אבל ידעתי גם בלי לומר לו, שאת הסרטים האחרים במהדורה נמשיך לראות ביחד. עד האחרון שהם. זה יהיה הזמן שלנו. של שלותינו.
לפחות כבר ידעתי מה אני הולך לקנות לו בשנה הבאה. אולי כבר בחגים הקרובים. הרי למהדורה הזו יש שני חלקים.
אני כמובן התמלאתי בגאווה גם אחרת. הילד שלי ראה את צ'ארלי צ'פלין ונהנה.הוא בטח לא קלט מה היה שם מעבר לסרט ההוא ולצ'פלין ההוא אבל הוא יידע. יש זמן.וחוץ מזה...
תנסו אתם להראות סרט אילם בשחור לבן לילד בן חמש.

פורסם במקור ב-30/7
לפני 15 שנים. יום שבת, 6 באוגוסט 2011 בשעה 19:39
עוד הצצה לחור המנעול. מגלגל את המבט פנימה. לראות איפה היא. לוודא שהיא לא שם קרוב לדלת. הנה היא. עדיין מבועתת שם בפינה. מוציא את הפנקס הקטן והעט פיילוט V5 כחול ורושם בו: 36.לצבוע רק את הקיר הצפוני בצבע בהיר. פותח מנעול אחד. מנעול שני ומנעול שלישי. מסיר עוד שני בריחים. פותח את דלת המרתף לרווחה. מבט אחד לאחורה על המדף. 37. צריך לתקן פה את הציר. לוחץ על PLAY.
סוגר את הדלת מאחור. הוא יורד במדרגות העץ החורקות. חמש מדרגות.
הנערה מתחילה שוב לבכות. מנסה להכנס עוד יותר לתוך פינת המרתף.
הראש שוב כואב. בתנועה פתאומית נותן מכה חדה לעצמי על המצח. כאילו מנסה לסדר מכונה מקולקלת. הראש עדיין כואב. מיישר את הצוואר למעלה. קליק. מחזיר את המבט אל הנערה הבוכיה.
"בבקשה....אל תהרוג אותי" ממשיכה לייבב הקטנה. מבועתת עד עמקי נשמתה.
"שששש....." הולך לקצה השני של החדר. מוציא את הפנקס. 38. לקנות מנעול חדש לארון. 39. לחבר לולאות ברזל לקיר המזרחי. 40. שתיים למעלה. שתיים למטה. תיקון. שלוש למטה. 41. עוד כמה לולאות בפינות שונות בתקרה. פותח את מנעול ארון המתכת שעל הקיר המזרחי.
"תשחרר אותי בבקשה....אני לא אגיד כלום....בבקשה...אל תעשה לי כלום". ממשיכה ליילל הקטנה. מקפלת עוד ועוד את רגליה העדינות אל תוך תוכה. מתכנסת לתנוחה העוברית. בקושי מעיזה להציץ.
עוד מכה חדה על המצח. הראש כואב. מוציא מהמדף איזולירבנד חבלה בצבע כסף. מתקרב במהירות לעבר הקטנה הכמעט מעולפת ומסובב את הסרט סביב ראשה מספר פעמים. מעיף סטירה עזה ללחייה הימני. הקטנה נופלת מרותקת ושותקת מאימה על רצפת האבן הקרה.
"אמרתי שקט".
42.לקנות סרט חבלה בצבע שחור. רוחב 2 אינצ'. 43. לקנות גם סרט חבלה שחור 3 אינצ'. חוזר לארון המתכת והשולחן הנפתח מהקיר שלצידו. מדליק פלורסנט מהבהב מעליו. 44.לקנות פלורסנט אורך 50. שניים. מבט אחד לאחור. עדיין כואב בראש. ניגש לקיר ונוגח בקיר בעוצמה רבה.
הקטנה מאחור משתוללת מאימה מבעד לסרט החבלה. עיניה פעורות כמבקשות למות. ורידיה נפוחים. לבנבנה וחיוורת.
לובש כפפות עבודה כבדות. אפורות עם פס צהוב. 45. לקנות עוד כמה זוגות מאלה. מוציא חבילה של גדר תיל מלופף. מתחיל למשוך מהמערום את חוט התיל עד לאורך של מטר. מוציא קטר מארגז כלים במדף נמוך וחותך את החוט. מחזיק את החוט ביד הימנית. ניגש לקטנה שזועקת את נפשה מתוך הסרט האטום. מתחילה לבעוט ברגליה. תופס בשיערה הזהוב ומרים אותה על רגליה. הקטנה מייללת באימה וכמעט אינה מסוגלת לעמוד. מושך את ידיה לאחורי גבה וקושר את מפרקיה בחוט התיל. הקטנה מתחילה לזעוק ולצווח את גרונה. דמעות חדשות מציפות את אלה שיבשו. 46. לקנות מגבונים לחים. מוליך אותה מדממת אל השולחן.
"עכשיו את רק מסתכלת".
מוציא מהארון את ציוד הרתכות ומניח על הפינה השמאלית של השולחן. לא מסיר את המבט מעיניה הסותתות. מוציא את השוטים ומסדר אותם על השולחן לפי אורך. מוציא את המחבטים. מאזין לצווחות השקטות שנבלעות בתוך סרט החבלה.מוציא שוקר חשמלי. ערכת חשמל. מלחציים. גלגלי כאב. תניני מתכת. מצבטים. אזיקים. חבלים. נרות. את החומר הכבד הוא משאיר בפנים. בינתיים.
"תחזרי לפינה".
הקטנה עטה לה אל פינת המרתף המוכרת לה. ממשיכה לדמם ממפרקיה. ממשיכה לייצר דמעות חדשות על הקודמות שיבשו.
47. לא לקנות מגבונים לחים. הראש עדיין כואב. עוד מכה חדה על המצח. מתקפל . מתמתח. מציץ בשעון. עוד מעט הוא מגיע.
עומד מולה ובוהה.
דפיקה חלושה בדלת.
צעדים כבדים על רצפת העץ.
ניגש לפתוח את דלת המרתף.
הקטנה מותשת מאימה. חסרת הבעה. חלושה. משלימה. כנועה.
אדם חדש ניצב בפתח. מבט מקפיא דם ועיניים מתות מברכות את בואו.
חיוך ערפילי לכיוונה של הקטנה.
"היא מוכנה?"
"כן".
"בוא נתחיל".


פורסם במקור ב-27/7
לפני 15 שנים. יום שבת, 6 באוגוסט 2011 בשעה 19:27
כבר דברנו על זה בעבר ב"אובייקטיפיקציה".
כנראה שכל עוד אנחנו יחד נמשיך לדבר על זה. לדראון.
עשינו את הבחירות שלנו. לכאן או לכאן.
בזמן שאחרים רואים את ההורות כעול , אנחנו בראש אחד רואים את ההורות שלנו כשליחות.
עשינו, עושים ונעשה את המיטב שאנחנו יכולים בשבילם.
אך בזמן שהשקענו את כל כולנו בשבילם, זנחנו בדרך את עצמנו.
שכחנו את מה שהיינו.
בהתחלה.
בפתיחת המצלמה הראשונה.
אי שם מאחורי השיחים בפגישה הראשונה בפארק רעננה.
מאוחר יותר בלילה אצלך ביחידת הדיור כשמאחורי הקיר אמך המזועזעת מהקולות.
מידי פעם יוצא לנו להבליח למסיבות ולהזכיר נשכחות.
אלה לא האלמנטים. הציוד. האביזרים.
זה אפילו לא ערכת החשמל החדשה.
זה החשמל בעצמו שהיה שם.
ריתק את הסובבים.
כישף את הטריים.
ריגש את המכירים.
רק שם יוצא לנו להיות נטולי מחוייבויות ושגרות.
רק שם יוצא לנו להיות מי שאנחנו באמת.
לפני הכל.
בבראשית.
עוד בזמנים של המועדון ההוא ביפו.
וטיולי הסאדו עם עוד זוג זוגאיים לסיני.
אורגיות שליטה עם אנשים מדהימים שנשכחו.
בבראשית.
היינו אדון ושפחה.
אדון שנישא לשפחתו.
הכרנו כזוג בסדמים.
הסקס הראשון בלילה הראשון היה בכלל סשן.
זאת השגרה שהפכה אותנו לואנילים.
האמהות חטפה אותך למחוזותיה.
האבהות הדחיקה גם היא את אדונותי.
מידי פעם כשהאמהות והאבהות היו יוצאים לפגרה, אז היינו נזכרים איפה התחלנו.
ובחשמל שיצרנו מסביב.
לא יכולנו לתת את ה-100% בכל דבר בחיים.
אז בחרנו בהורות.
וזנחנו אותנו.
ואת.
הכלבה המושלמת שהיית.
הנרצעת. האולטימטיבית. הטוטאלית.
הפכת לאט לאט.
לבת אדם.
ליצור אנושי.
אני תוהה ביני לבין עצמי מה היתה האבן הראשונה בקבר של אותה כלבה.
האם זאת טבעת הנישואין?
ההצעה עצמה?
האם זה אותו סימן פלוס בבדיקת ההריון?
כמה כיף זה לחיות במערכת יחסים כזאת.
כזאת של פעם בשבוע במקרה הטוב.
שהסשנים הם כמו יציאה לנשף תחפושות.
בד"כ אתה בוחר להתחפש לאלטר אגו שלך.
האם באמת תוכל לשלוט על החברה הכי טובה שהיתה ותהיה לך?
על אשת סודך. הכומר. התליין.
על זאת שראתה אותך במצבים הכי פגיעים שלך.
הרימה אותך למקומות שלא ידעת שתגיע.
האם זה כמו אצל הסוויצ'רים?
כמו ששר פעם שלמה ארצי.
"פעם תורי לאהוב ופעם תורך".
אך בחרתי ביודעין. ללא כוונה.
האם יכולתי לדעת את אשר יקרה?
נתתי לכלבה להרים את הראש.
לצאת מהמלונה.
להתקרב.
לבדוק גבולות.
להתרומם.
לראשונה על שתי רגליה.
להתמרד.
במקום להעניש מה שעשיתי בעוכריי זה להאניש.
אבל.
אבל יש משהו בתאריך הזה שכל פעם מעיר אותי מחדש.
מראה לי את כברת דרכי.
ומה שיש עלי עוד לעשות.
ואם לאחרונה זה נראה שהאנשתי יותר מידי...
הפעם אני מתכוון להעניש.
לתת לך להמשיך לישון,
ולקום בשבת בבוקר.


פורסם במקור ב-19/7