סרטן הגדי

זה חסר לי. החיות שלהם. התרוצצויות. הריצות בבית. הריבים בינהם. ההתלהבות מיום טוב בגן. מצבי הרוח הנהדרים שלהם. לפעמים גם הרעים. את זה שאני יכול לנחם אותם כשצריך. וגם להעמיד אותם במקומם כשצריך. אבל אני לא שם.
לראות אותם אוכלים ביחד ארוחת ערב ומציקים אחד לשני. לשמוע אותו קורא לי כי אחותו הקטנה מציקה לו אבל רגע אחרי זה להזהיר אותה שלא לגעת כי זה חשמל. לסבול אותה ולדאוג לה.
לקחת אותם לגן. לקחת אותם מהגן. להיות שם לפעמים במסיבות הקטנות האולי לא משמעותיות לנו אבל כל כך חשובות שלהם. לשמוע אותם כשהם מספרים לך דברים חדשים שהם שמעו עליו מאחרים או גילו בעצמם. על החברים החדשים שלהם. על מי מציק להם. לשמוע את זה מהם. לא מאמא.
לראות אותם משחקים ביחד בחדר המשחקים שלהם. לראות אותם משחקים גם לחוד. כל אחד לעצמו. לראות אותם גם רובצים עם קרטיב מול הטלוויזיה. לראות אותו משתלט לבד על המחשב. לראות אותו סוחב כיסא מפינת האוכל כדי שאחותו תוכל גם לראות. אבל אני לא שם.
להיות איתם שם בפרוייקט שינה. לקלח אותם ולעשות איתם שטויות. חיקויים של כוכבי ערוץ הופ שהם מכירים. חידוני חיות. חידות על אנשים שמוכרים להם. למי יש קרחת והוא מבולבל.
להקפיד איתם על השיניים בערב. לנגב. למרות שהם יודעים לבד. להסתכל עליהם כשהם יודעים כבר בעצמם שאת הבגדים המלוכלכים שהם לבשו לשים בסל הכביסה. להיות שם כשהם מסדרים לבד את חדר המשחקים. להקריא להם סיפור. להשכיב אותם לישון. לשמוע עוד שעה אחר כך את ה- "אבא אני צמא / משעמם לי/ לא עייף / עוד סיפור/ עוד לשתות. "
אבל אני לא שם.
למצוא זמן ללכת איתם לספריה. סתם להסתובב בגן המשחקים הקרוב. לקפוץ לחנות המשחקים הקרובה לראות אם כבר הגיעה העונה החדשה של ה'גורמיטי'. לעשות איתם אומנות בבית. יצירות מכלום. לקשקש. לצבוע בכל חומר שקיים. לפסל. ללכלך. לדאוג שכולנו גם מנקים אחרי זה. אבל אני לא שם.
אני רואה אותם ביום שישי בצהריים. זה קצת מתעתע אבל הוא נראה יותר גדול. והיא נראית יותר ורבלית ממקודם. כאילו פספסתי משהו. זה מוזר לי. חדש לי. לפעמים הוא מעיף לי מבט של 'מה אתה עושה פה'? והיא מביאה לי חיבוק כאילו חזרתי מחודש מילואים.
יום העבודה שלי מתחיל לפני שהם מתעוררים ומסתיים אחרי שהם כבר הולכים לישון. אני מגיע מאוחר הביתה. לפעמים גם האשה כבר ישנה. נכנס בשקט לחדר שלהם. מסתכל עליהם. מנסה לנחש איך עבר עליהם היום. על מה הם חולמים. אם הם מתגעגעים אלי. מלטף אותם. חלילה שלא יתעוררו. ואולי בכל זאת להעיר. מנשק אותם נשיקה קטנה על המצח. עוד אחת על הלחי. עוד אחת על הרגליים שלהם. לא בטוח איזו תחושה מתערבלת לי בפנים. לוחש להם באוזן שאני אוהב אותם. לא מבין איך אבל איכשהוא מרגיש שהם שומעים. מבינים. משיבים לי חזרה.
בימים הראשונים זה עוד לא עוכל כהלכה. עד שאשתי באחת היציאות המדוייקות שלה זרקה את הפצצה ואת האסימון.
'אתה כמו אבא גרוש. רואה אותם רק סופי שבוע.'.
בהחלט בימים הראשונים זה עוד לא עוכל. בימים לאחר הפצצה זה עוכל וחצי. אתה קובע פגישה עם הבוס ואתה מצהיר בפניו על השעות החדשות שלך. אלה שמתחשבות בו אבל גם מתחשבות בך. ובעיקר בהם. גם מתחשבות בה.
אתה מקווה שהוא יבין. שהם הדלק שלך. המשמעות שלך. הסיבה לשעות המטורפות שלך. היעד כשאתה מביא את השכר שאתה מביא. כי אתה לא אבא מפרנס. אתה הרבה יותר מזה. אתה אבא מעורב. אתה אבא שמכיר אותם. יודע את ההעדפות שלהם. אילו תוכניות הם אוהבים לראות בטלוויזיה. במה הם אוהבים לשחק. מה הם אוהבים לאכול. מתי הם צריכים את שעת הזומבי שלהם. איך קוראים לחברים שלהם. מי זו הגננת. ובעיקר... בעיקר...
מי זה קירח והוא מבולבל.

פורסם במקור ב-16/7

בואי איתי לברלין

נרד למחתרות.
ונכבוש את פולין.

נשאף את יין הציפורים
ונשגול כמה זמירים אחרים.

בואי איתי לברלין.

נצא מתחת לסלע
ונעטוף רקפות בתכריכים.

נמצא אוקיינוס בחדר השינה.
ונשקע בתרועה לתוך התהום המחבק.

בואי איתי לברלין.

נביט אל תוך הגביש
ונשרוף מכשפות על המוקד.

נברא את צלמנו מחדש
ונקשט בשמיים וים.

בואי איתי לברלין.

אם לא החיים האלה, אז גם לא בחיים אחרים.

עוצם עיניים. לוחץ על PLAY במערכת שמקיפה את הבית. מתחיל לרקוד בראש. כותב בפנקס קטן בתוך הכיס האחורי. 36. להחליף בחדר 2 את התקע. 37. קו טלפון נוסף. 38. כנ"ל לגבי חדר 4. goodbye horses של q lazzarus. אין כמו שנות השמונים. 39. לשלוח את השטיח בחדר 5 לניקוי אבל דחוף. 40. לא להתעצל ולזרוק את השטיח בחדר 4. הדם שם כבר לא יירד. הכלבה ההיא דיממה כמו חזירה שחוטה. עוד גירוד בראש. ללקק את השיניים.
לבדוק שוב מה המצב שלה. יורד במדרגות העץ. 41. המדרגה השלישית מלמעלה שוב חורקת. נכנס לחדר 9. בוהה בה קשורה ותלויה מהתקרה. רגליה נוגעות לא נוגעות בקרקע. כמו ברבורה לבנה באגם. הוא מביט בירכייה המלאות. רקדנית בלט למזלי את לא. אחרת לא היית פה. ששש....שהיא לא תשמע אותך חושב. 42. להתקין עוד וו תליה בפינה הרחוקה.

אני לא יודע למה נזכרתי בזה עכשיו. דווקא עכשיו.

ראיתי אותו לפני כשבוע. נראה עסוק. אבל לא בעבודה. הייתי רואה אותו כמעט תמיד כשאני מבקר את אמא.בדרך לשם או משם. במדרגות. בכניסה. בחניה. זאת הפעם הראשונה עם הילדים שלי שאני רואה אותו. נראה סהרורי. עסוק אבל יותר בעצמו באשר בכל דבר אחר.
מחליפים מבטים מהוססים. חיוך על בדל השפתיים. שלום שלום מנומס. מבט קצר שלו ושלי על הקטנה שלי. מבט שאומר הרבה לשנינו.

לפני כשלוש שנים, קצת פחות , יום אחרי שהבאנו את הקטנה שלנו לעולם, התבשרתי שדרך אגב על מותה בטרם עת של השכנה הצעירה שלנו. היא קפצה מאחת הקומות בעזריאלי.
ילדה יפיפיה עטורת תלתלים זהובים, חיוך כבוש עם שתי גומות חן שמקדשים אותו, תמירה כמו שרק דוגמנית יכולה להיות וסקס אפיל בניחוח בת השכן. כזה שגורם לך לחשוב לפעמים על עולמות מקבילים. אבל לא זאת. את האחת הזאת אתה מכיר. מילדות. היא היתה שכנה שקטנה ממך במספר שנים לא קטן. הבת של השוטר לא פחות. של השוטר שהפך לעורך דין אם יש צורך להוסיף. גדלה יחד איתך בבית הפינתי ההוא בעיר הרבתית. לפעמים נפגשנו כשהוצאנו את הכלבים ביחד. מדרכה מול מדרכה בדרך לבית ספר. יוצאים ביחד. כל אחד עם החבר'ה שלו. בת השכן הקלאסית.
יום או יומיים אחרי לידת בתי, משהו דחף אותי לבקר את אמי אך לא בגלל אמא. אלא בגלל בת השכן שהתאבדה. ישבתי שם ובעיקר שתקתי. יושב עם כל החברים שלה מהבית ספר והצבא. החברים לספסל הלימודים והטיול ההוא לדרום אמריקה. מסתכל על ההורים ההמומים של אחרי ים הדמעות ומנסה להבין.
מה עובר עליהם? כמה אשמה הם לוקחים על עצמם? איך הורה מרגיש כשהילד שלו מתאבד? אני כבר שנתיים אבא בעצמי וזה לא יעזור אבל כל הורה מעביר את עצמו את אותם סיוטים. בעולם שלנו זה לא מובן מאליו. הילד אמור לקבור את ההורה. לא להיפך.
אני מעלעל בלי חשק באלבום התמונות של הילדה היפיפיה הזו שמסיבה נסתרת לי בחרה לשים קץ לחייה.
מבטה של האם תקוע בי. כמה סימני שאלה. ואני מנסה להתחבא. מה יש לי להגיד? מה יש לי בכלל לנחם? עיניה הכואבות של האם תקועות על צמיד לבן שיש לי על יד שמאל ואז מגיעה השאלה הבלתי נמנעת.
'לא יכולתי שלא לשים לב. אבל זה צמיד של בית חולים. קרה משהו?'
לא יודע למה אבל רציתי שהאדמה תבלע אותי. לא שהתביישתי חלילה. לא שרציתי להסתיר. אבל סמיכות הלידה והמוות איכשהוא ערערה אותי.
אני לא זוכר הרבה. אם גמגמתי או לא. אבל אמרתי לה שנולדה לי בת. והצמיד הזה הוא בגלל שאשתי והקטנה עדיין שם.
היה זה הרוק שהיא בלעה. הדמעה השקופה שהיא נסתה להסתיר. השיער הלא מסודר שהצל על עיניה. 'זה בסדר. אני שמחה בשמחתך. מזל טוב.'.
אחרי כמה דקות עזבתי. הם הודו לי שבאתי. הם יודעים שאני כבר לא גר בקרבת מקום.
ומאז כבר לא ראיתי אותם יותר במדרגות. לא בכניסה לשם ולא ביציאה. אני יודע שהם עדיין גרים שם. אבל איכשהוא כשאני מגיע נעלמים עקבותיהם.

ראיתי אותו לפני כשבוע. נראה עסוק. אבל לא בעבודה. הייתי רואה אותו כמעט תמיד כשאני מבקר את אמא.בדרך לשם או משם. במדרגות. בכניסה. בחניה. זאת הפעם הראשונה עם הילדים שלי שאני רואה אותו. נראה סהרורי. עסוק אבל יותר בעצמו באשר בכל דבר אחר.
מחליפים מבטים מהוססים. חיוך על בדל השפתיים. שלום שלום מנומס. מבט קצר שלו ושלי על הקטנה שלי. מבט שאומר הרבה לשנינו.

ואני עדיין לא יודע.
למה נזכרתי בזה. דווקא עכשיו.

זה הפך למן טקס קבוע. לחזור הביתה מהבית ספר בדרך הארוכה. הכל כדי שיהיה תירוץ לעבור בבלוק מספר 42. לחתוך אותו דרך הפרצה בגדר. לעבור את החניה מתחת לבית. דרך הבניין. להציץ במעלה המדרגות. לבדוק מה הוא קיבל בתיבת הדואר מעבר לדואר הקבוע של החשבונות. להכיר את סדר היום שלו. מתי הוא יוצא מהבית. מתי הוא חוזר. מתי הוא עושה קניות. לתאם עם אמא כך שאצא לפגוש אותו במכולת. מבלי שהיא תדע כמובן.
לארגן מחדש את החדר כך שהמיטה תהיה מתחת לחלון. לעשות שיעורים כך שהחלון יהיה פתוח ואוכל לצפות בבניין ממול. בחלון ממול. חלון חדר השינה שלו כנראה. לשים כסא מאחורי הדלת. אולי אסור אצלנו לנעול את החדר אבל לפחות אוכל לשמוע אם אבא מתקרב.
לחקור עליו. לשאול אודותיו. כדרך אגב. בעורמה. להתיידד עם בת הכיתה שאני הכי שונאת שגרה בקומה מעליו. ללכת אליה לעיתים תכופות. לשרוץ אצלה סתם ללא סיבה. לנסות לדלות ממנה פרטים עליו. כדרך אגב. בעורמה. שלא ישימו לב שאני מעוניינת. להגיע אליה בזמנים שהיא לא בבית. ואני יודעת את זה. לשבת על המדרגות בדיוק מעל לדלת שלו ולהקשיב. מידי פעם כשאין שכנים שעולים או יורדים להתקרב ולהצמיד אוזן לדלת.
להקשיב יותר. בעיקר כשאבא ואמא מדברים עליו ביידיש שם בחדר השינה. לכתוב עליו ביומן שלי. על מה שמתרוצץ למעלה. וגם שם למטה. לקרוא לזה בשמות קוד כי אמא לפעמים קוראת. היא חושבת שאני לא יודעת.
לשמוח מהתרגשות בכל פעם שמגיעה עליו אחת מהחברות שלו. לעשות כל תחבולה אפשרית כדי לצאת מהבית לעבר הבניין שלו. מתחת לחלון שלו ולהקשיב. לאזור אומץ ולהתקרב לדלת שלו כשזה קורה. להקשיב לצרחות ולבכיות. להשתגע מסקרנות. להתרגש כאילו אני ממש אחת החברות הללו. לבדוק בעיון את הבעות פניה שלפני ובעיקר את אלה של אחרי.
לנסות לזהות את ההצלפות. אלה של הידיים. אלה של החגורה. ויש קולות שאני לא יודעת עדיין מה הם. לנסות לבדוק את זה. יום שלישי אתמול היה משהו חדש שלא שמעתי בעבר. ביום חמישי מגיעה עוד אחת. בין 21:00 ל-22:00. אני חייבת למצוא תחבולה כדי למצוא תירוץ לצאת מהבית בשעה הלא סבירה הזו. ללכת במהירות לבית שלו. לעלות. לחכות שאף אחד לא יראה. להתקרב. להאזין. להתרגש יחד איתה.
זהו להיום. אני עייפה. מחר אכתוב לך יותר על הדייר שלנו. אני אנסה. לילה טוב יומני היקר.

נעמה קמה ממיטתה ולוקחת טיפקס כדי למחוק את השורה על אמא שלה והמילות קוד. אמא שלה לא צריכה לדעת. היא מניחה את היומן מתחת לכרית שלה.
נשכבת במיטתה.
מתכסה.
נוגעת בעצמה.
בעיקר בפות שלה.
מכבה את האור.
[url]

להמשיך לרוץ גם אחרי שסיימת את קן הסיום.
להוסיף תבלין משלך במתכון של מישהו אחר.
לתת מחמאה דווקא למישהו שלא מכירים.
לחייך לאדם שעושה כל מאמץ בלהיות רע.
להעריך כל נותן שירות באשר הוא.
להביא את הזווית האישית בעבודת הגשה.
להיות הערך המוסף. ולהעביר את זה הלאה.
בעבודה אני קורא לזה 'לייצר לעצמך נעליים גדולות'.
לעשות משהו שאף אחד לפניך לא עשה.
להזיז הרים. להרים גבעות. להוציא מים מן הסלע. ליצור תקדים.
להיות זה שידברו עליו. שנים אחרי שעזבת. מהסיבות הנכונות כמובן.
ליצור נוכחות גם כשאתה לא נמצא במקום.
לדעת איך לדבר עם כל אחד. עם מסעודה , פטימה, אלישבע ועם צופית.
להיות טמבל כשצריך אך גם עקשן כשצריך.
אני לא חושב שאני יותר טוב מאף אחד.
אלה שמכירים מקרוב את חיי הפרטיים יודעים על מה אני מדבר.
אבל גם בבלוג אני חייב לתת את הערך המוסף.
לא להיות עוד אייטם כמו בתוכנית של הפינס.
משפט ששמעת בתוכנית רדיו. בדיחה באוטובוס. או סתם הגיג שחשבת לשתף.
להעריך את העובדה שאנשים השקיעו את זמנם הפנוי הדל במרוץ החיים המשוגע הזה-בלקרוא אותך.
לתת את הזווית האישית.
לתת לאנשים להרהר ולחשוב.
ללכת עם זה. לישון על זה.
להעביר את זה הלאה.
לשתול. להנביט. לזרוע.

חג שמח לכל קוראיי באשר הם. לאלה שלא מפספסים אף פוסט ולאלה שמזפזפים וקוראים רק אם הכותרת מעניינת.
בחג הביכורים הנוכחי הפעם זה אני שבצנעה אומר לכם-
ת ו ד ה.

מזל טוב ילד שלי.

אני לא בטוח אם אי פעם תזכה לקרוא את הבלוג הזה אבל את הברכה הזו דווקא אשמח שתקרא.

מזל טוב ילד בכור שלי.

תוך כדי כתיבת שורות אלה אני חושב לעצמי אם אני יותר מאחל לך או שאני מאחל לעצמי.

אני מאחל לך שתלמד ממני רק את הדברים הטובים.

את הדברים הרעים אל תלמד ממני. ולא מאף אחד אחר.

תשאר עוד קצת ילד בכור שלי. אני הזדקנתי כבר בגיל 4 כשגיליתי את עובדת היותנו אני תמותה וגם אני מתישהוא אמות. עצם הידיעה בגיל כזה כאשר התבשרתי על מות דודי בשלום הגליל, קברה במידה מסויימת את ילדותי. אני לא אתן לעובדות החיים האלה לחלחל אליך. עדיין לא.

אני קורא לך קופי פייסט שלי כי אם אשווה בין תמונות של שנינו באותו גיל אך בהפרש של כמובן שלושים שנה אני אמצא יותר מידי קווי דימיון. אתה לא רק דומה לי חיצונית , אתה גם דומה לי באופי.
אני מגדל אותך אבל אני בעצם גם מגדל את עצמי. עושה תיקון לעצמי. איזו ילדות הייתי רוצה לעצמי שלא היתה לי.

תשאר ילד ילד. אתה כבר יודע לקרוא ולכתוב מעט. אתה יודע כבר חיבור וחיסור ומתעניין במחשבון לפעמים יותר מהמשחקים שיש באתר של הופ. יש לך שפה גבוהה. הרבה מעבר ליכולתך. אתה רק בן חמש אבל אתה יודע שנעלים חולצים וגרביים גורבים , כובע חובשים ומשקפים מרכיבים. אתה יודע מה זה טחב , פוזמקים ושלחופה. אתה מכיר את שמות כל האמהות וילדיהן עד אחרון הנאקות והבכרים. אתה יודע את 'התקווה' בעל פה, דבר שאני לא יכול להצהיר אפילו על בני גילי. אבל תעשה לי טובה תשאר לי קצת ילד. אני אוהב שאתה חוקר ומנסה וסקרן אבל תשאר לי קצת ילד. שובב. קונדס. אפילו קצת ילד רע לפעמים.

אני עושה איתך דברים שאבא שלי למשל לא עשה. לוקח אותך למופעים וקרקסים. סרטים והצגות. אוהב להכיר איתך ביחד כל פינה נסתרת בארץ. הפעם הראשונה שלך היא תאמין לי גם הפעם הראשונה שלי. אקח אותך למשחקי כדורגל ושם אתן לך לקלל כמה שאתה רק רוצה. גם את האמא של השופט מצידי. אני מקווה שתדע להעריך את זה יום אחד. להעריך את זה כשתדע שההורים שלך הם לא האלוהים שחשבת. כליל השלמות. אנחנו בני אדם רגילים שגם הם לפעמים טועים.

אני אוהב אותך ילד. קופי פייסט שלי. זה משהו שאבא שלי, סבא שלך לעולם לא נהג לומר או להראות. זה התיקון הראשון שעשיתי איתך. לא חוסך את זה ממך. לא במילים ולא במעשים. אני נודניק לא קטן. אני יודע שאתה לא אוהב את זה אבל אני לא יכול להפסיק. להפסיק לחבק ולנשק וללטף אותך. תשכח מזה. גם לא כשתהיה גדול. אין מצב.

מקווה שתאהב את ההפתעה הקטנה והצנועה שאני ואמא שלך הכנו לכבודך. אולי זה לא יצא בדיוק כמו בציור שבספר אבל תאמין לי שזה נעשה עם הרבה יותר אהבה.

מזל טוב ילד.

היום הולדת של הבכור מתקרב. ממש אוטוטו. עוד מספר ימים.
השנה זו שנת הדינוזאור שלו.
זה התחיל בכמה ספרים בספריה. אחד מהם תלת מימד.
זה המשיך בחוברת עם מדבקות וחומר עיוני מפורט ומקיף עליהם שאני נאלצתי להקריא לו מידי יום.
להראות לו את 'פארק היורה' כבר היה בלתי נמנע.
לפני כמה שבועות הוא ראה עוגת יום הולדת מהודרת אצל אחד מחבריו והפיל עלינו את הגזרה.
"אמא. אני רוצה עוגת דינוזאור".
ואמא שלו שלא כמו שאר האמהות שיבררו איפה קונים עוגה מוכנה וחוסכות את הכאב ראש ואת היצירתיות בשקל או את אלה שיחפשו את הדף האכיל בצורת דינוזאור וידביקו על עוגת שוקולד רגילה, אמא שלו רוצה להכין את זה בעצמה.
אני חוזר על המשפט כי אפילו לי זה היה נשמע הזוי.
אמא שלו רוצה להכין את זה בעצמה. עוגת דינוזאור עומדת. לא פסל שוכב. תלת מימד. אני מאד מקווה שהוא סובל מי שהמציא את התלת מימד הזה.
מה מה? את רוצה להכין אותה בעצמך?
כן. ואתה הולך לעזור לי.
אני? אבל זה היום ההולדת שלו! מה אני אשם?
אין בעיה. אז לך לבן שלך ותגיד לו שאתה לא רוצה להכין לו עוגת דינוזאור.
אוףףף....י'חתיכת &%$#@!!!
ואז אשתי ואני ניגשה למלאכה. הטעות במקור.
זה התחיל בחיפוש אחר עוגות מהודרות באינטרנט מה שהוביל למציאת אתר מדהים בתחום בשם matok.net. אתר באמת מדהים. אפילו אני התרשמתי. אפילו. ואני לא אחד שמתרשם.
אשתי המשיכה להתעניין ולשאול. יצרה קשר עם קונדיטורית מומחית בתחום ושאלה אותה שאלות לתוך הלילה. יפה לך לנצל ערב בשיחות טלפוניות כשאני אי שם סובל בחצי גמר של קבוצה שמפסידה. חכי חכי.
נכנסה לפורומים. צפתה בסרטוני הדרכה ביוטיוב. שאלה. חקרה.
אבל במקום לנסוע לחנות הקרובה לביתנו שמוכרת את הג'אנק הזה של העוגות אשתי ואני החליטה לנסוע עד לראשון כדי לקנות מהחנות של האתר matok.net ולעזאזל הדלק.
כשאנחנו מגיעים לראשון ולחנות עצמה אני מגלה דבר מאד מוזר ומצחיק.
שזו החנות היחידה שהאתר שלה יותר גדול מהחנות עצמה.
כמובן ששנינו נכנסה לחנות ופצחה עם המוכר במרתון שיחות על עוגות ועל איך ועוד איך ועוד איך. אחרי זה השיחה גלשה לדברים קצת יותר מעניינים עבורה. את זה את צריכה ואת זה. ואת זה. ואת זה. ואת זה וזה וזה וזה וזה. מעניין. לי ולאשראי שלי יש יחסים הפוכים. בכל פעם שחשבון האשראי שלי מתרחב התחת שלי מתכווץ.
חוזרים הביתה כששנינו שמחה וקורנת כאשר הכל בשושו ובהפתעה. הילד לא יודע שאנחנו עושים את זה לבד בעצמנו.
יום שישי בערב שנינו מתיישבת עם כל החומרים הדרושים להכנת העוגה רק שעה אחרי שהילדים כבר רדומים. למנוע טעויות.
ומה עושים שני הורים לזאטוטים ביום שישי ב-23:00 בלילה?
מפסלים.
מפסלים ראש. שני ראשים. שני עוגות. אחת לגן-האבטיפוס והשניה -המשודרגת לחגיגה עם המשפחה. מפסלים צוואר. מפסלים את הניטים האלה שיש להם על הגב. על הרגליים. פרח בין שפתיו. אבל רגע? טי רקס לא אמור להיות קרניבור? מה פתאום פרח?
אתה עושה אותו מפחיד. אני רוצה שתפסל אותו יותר כמו בארני.
בארני?
כן. פלינסטונס בארני.
אבל הוא אוהב את טי רקס. הוא ראה רק טי רקס. הוא לא יודע מי זה בארני. אני לא יודע בקושי מי זה בארני.
שלא יפחיד מידי.
ילד שראה את פארק היורה יפחד מבצק סוכר בצורת דינוזאור?
אבל בגלל ששנינו רוצה בעוגה הזו -שנינו החליטה שזה יהיה בארני.
הקטע הוא שהוא לא יידע מה כמות ההשקעה בעוגה. כמה שנינו התאמצה וכמה שנינו רצתה וכמה שנינו התעקשה וכמה שנינו הצליחה.
כשיגיע הרגע ונחשוף מולו את ההפתעה חסר לו שהוא זורק משהו בסגנון 'מה זו העוגה המעפנה הזו? זה הדינוזאור הכי מכוער שראיתי בחיים.'
במקרה כזה אני לא אדע על מי להתעצבן. עליו. או עליה.

"האם את מזהה את המקום הזה שפחה"?
השפחה מסתכלת סביב. בית קפה קטן. בעלות פרטית לא של אחד מהרשתות. אדוני אף פעם לא אהב לשבת בבית קפה של רשת. חסר חן וייחודיות. כמו לשבת בפס ייצור. ולטעום קפה של פס ייצור.
"כן אדוני."
למרות שעברו 7 שנים. המקום נשאר כשהיה. אולי החליף בעלות אבל אותו המקום. אותה האוירה. אגם קטן מאחורה. ברבור אחד או יותר. גבעה קטנה ובה שבילים וספסלים נסתרים.
"אני רוצה שתלכי לשירותים שפחה יקרה שלי. שם את תורידי את התחתונים ותטמיני אותם בפה שלך. את כולם. שלא אראה אותם מציצים מבעד לשפתיים המוצצות שלך. ברור שפחה"?
"ברור אדוני" והולכת לבצע.
הם כבר אחרי הקפה. אחרי המאפה. אחרי הסיגריה. אחרי השיחות. אחרי המשימה הקטנה בפאתי הפארק ליד גן המשחקים. אפילו אחרי החשבון.
השפחה חוזרת למקומה ומתיישבת. סמוקת לחיים. עיניים בוערות. תפוחת פה. התחתונים תופסות כל בדל מקום אצלה בפה. היא מביטה בו. מצפה לבאות. כבר רגילה להכל. הוא לא יכול להפתיע אותה. כמעט.
המלצרית שמפנה להם את השולחן כרומזת להם שיש עוד חדשים בכניסה, מבחינה בה אך שותקת. כבר ראתה פה דברים כאלה בעבר. הזוג המבוגר משמאל מצליפים בה קללה שקטה ביידיש. כזאת שרק הם כנראה מבינים. שתי הנשים מימין לוטשות מבטים. כאלה שכבר לא נחשבים להצצה חפוזה. אחת מהן מזיזה את רגליה באי נוחות דרמטית.
"את הולכת להקשיב לי טוב טוב שפחונת אהובה שלי. התחתונים בפה שלך נועדו למנוע ממך לענות לי. אם תעיזי להוציא אותם ולענות לי אני אקום ואלך. ברור שפחה?".
היא מהנהנת במבוכה. הפעם זו הפתעה שאולי באמת לא ציפתה לה.
"את הולכת לשמוע דברים קצת קשים שפחה. את הולכת לבלוע את הכל. להקשיב עד הסוף."
עכשיו היא רועדת. פוזלת ימינה ושמאלה. מה קורה כאן? ולמה הדמעה השקופה הזו הבליחה פתאום?
"אני משחרר אותך שפחה אהובה."
היא נדה בראשה. לא מעיזה להוציא את התחתונים מפיה אך כשם שהיא מודעת להגבלות שלה היא מודעת יותר לדברים שנותרו לה לעשות.
"אני מתיר אותך. אני הולך להסביר לך למה."
עוד דמעה שקופה מפציעה לה. שוקעת לאיטה בים הלח שבין עיניה.
"אנחנו נמצאים בשני מקומות שונים שפחה. אני נשוי לאשה שאני אוהב. אבא לילדים. משכנתא. פנסיה. טיול מחוף לחוף עוד כמה שנים עם האשה בקרוואן.
את רווקה. השנה השביעית שלנו מאחורי הסמסים והטלפונים. השקרים הלבנים והשקרים השחורים. המשחקים והזיונים של ברוזה והברושים ומטוסי הקרב של ארצי.
אני לא משחרר אותך כי אני לא רוצה אותך. חי נפשי אני רוצה אותך. אני משחרר אותך כי אני אוהב אותך ודואג לך. ורוצה שתהיי מאושרת גם אם זה להיות מאושרת בלעדיי.
אני לא ממש תכננתי את זה ולא הכנתי נאום וזה קשה לי כשם שזה קשה לך. אבל זו מחשבה שמטרידה את שנתי בשנה האחרונה. אני חייב לעשות את זה לא בשבילי. אלא בשבילך.
אני משחרר אותך לשנה. שנת שמיטה.
שנה שבה את מתחייבת לא להיות איתי בקשר. לא הודעות באתר. לא סמסים ולא צלצולים.
שנה שבה את מתחייבת לשקם את עצמך.
שנה שבה את חייבת לעבוד על זה.
לדעת.
מה הדבר הכי טוב בשבילך. רק בשבילך.
אני אוהב את אשתי ואני לא הולך להפרד ממנה. היא בהחלט לא את בהרבה מובנים. את גם לא היא בהרבה מובנים אחרים.
השעון הביולוגי שלך רץ אחורה. במהירות אדירה. אז נכון. את תגידי לי שזו הבחירה שלך. והשנים הכי טובות שלך. ואת לא מוותרת על כלום. יהיה מה שיהיה.
בכל שבע השנים שהיינו לא סתרתי. לא שאלתי. לא ויתרתי. רציתי כשם שאת רצית. נשארתי כשם שאת נשארת.
היום הזה הוא בדיוק 7 שנים אחרי שנפגשנו לראשונה. אבל בדיוק.
אני משחרר אותך שפחה. משחרר אותך כי אני רוצה שתהיי מאושרת בדרכך שלך. לא דרכי. זו הרי שאלה של זמן. לא נוכל להמשיך את זה לנצח.
אם זה עניין של להתמסד ולהביא ילדים אני רוצה שתהיה לך האפשרות כל עוד היא קיימת.
אני נותן לך שנת שמיטה שלמה לחשוב על זה. טוב טוב. לעבוד על זה. לנסות.
עוד שנה מהיום אבל בדיוק עוד שנה מהיום אני אשב פה באותו בית קפה ובאותו כסא.
אולי תבואי ואולי לא. אולי תביני שאלה החיים שאת רוצה ואת ילדה מספיק גדולה כדי להחליט לבד. נכון. זו שנת השמיטה שלך ילדה. לבדוק אם קיימת בכלל אפשרות אחרת.
ובשבילי שפחה אהובה. את הולכת לבדוק את האפשרות השניה טוב טוב. לפני שיהיה מאוחר.
עוד שנה מהיום נמשיך הלאה. או מאותה נקודה כאילו לא קרה כלום. נמחוק את שנת השמיטה. או שכל אחד המשיך בדרכו. והיה טוב שהיה.
את תלכי לשירותים שפחה יקרה שלי. את תוציאי את התחתונים שלך מהפה ואת תחזרי לשולחן. אני רוצה שתעני על שאלה אחת. לעצמך. אחת בלבד. אולי לא תצליחי לענות עליה עכשיו. אבל עוד שנה כשאמצא אותך פה. ואולי לא, אני אדרוש תשובה.
קחי לך שנה שלמה לחשוב עליה. אחרי שנת השמיטה אני אדרוש תשובה.
האם אלה היו שבע השנים הטובות או שבע השנים הרעות.
אני אוהב אותך שפחה יקרה שלי. עכשיו לכי."
הוא הביט בה בפנים חתומות מתאמץ שלא להתפרק כמו שבאמת היה רוצה. כמו שיעשה חצי שעה מעכשיו לבדו במכונית.
היא מדדה לכיוון השירותים ומתפוצצת להתפרק. להתרוקן. לבכות. זה כל כך קשה.
בתוך התא הקטן שפעם לפני 7 שנים הכיל את שניהם היא מתנשפת ומוציאה אוויר. מתאמצת לא להתרוקן. עוד דקה. עוד דקותיים. לא עכשיו. בבית. תעשי לעצמך טובה. לא עכשיו.
היא חוזרת אל השולחן שלהם כאשר התחתונים כבר בתוך התיק שלה. רק כשהיא מגיעה לשולחן היא מגלה שהוא כבר תפוס ע"י זוג צעיר.
היא מסתובבת סביבה כמו לחפש ילד שאבד. כמו לחפש את הצפון אחרי שאבדה. האם אלה שבע השנים הטובות או שבע השנים הרעות.
היא מתאמצת שלא לבכות. הולכת בקושי לכיוון המכונית שלה. צועדת ומתעקשת שלא ליפול על רגליה ולבכות.
היא לוקחת את המכונית לפינה שקטה וחשוכה מעוברים ושבים.
רק שם לבדה היא מרשה לעצמה להתרוקן ולהתפרק.
לבכות את שנת השמיטה.

היום זה היה צריך להתחיל.
בעצם אתמול אבל הערב והלילה זו הצגת הבכורה.
אאידה במצדה.
מעולם לא הייתי באופרה. אף פעם זה לא עניין אותי. אני לא חסיד של אופרות. לא נבוקוב, אאידה, כרמן ולא כל האחרים.
אבל הייתי רוצה להיות לפחות פעם אחת. לראות את זה. לשמוע את זה. לחוות את זה. להרגיש.
לדעת אולי שניסיתי. שתהיה לי דעה. את המוזיקה והתלבושות והדציבלים והמופע עצמו.
כששמעתי ממישהו על מחירי הכרטיסים כבר עזבתי את הרעיון. אולי בפעם אחרת.
אני לא משלם כ-1500 שקל לא לכרטיס בודד וגם לא לזוג כרטיסים. ויהי מה.
התאכזבתי כמובן כי מאד רציתי ללכת השנה. לראות את ההו הה שכולם מדברים עליו.
וזה מצחיק איך שהגורל מזמן לך הפתעות בחיים.
לפני כשלושה שבועות כשהלכתי לספריה, הספרנית כדרך אגב שאלה אותי אם אאידה במצדה יכול לעניין אותי.
"בטח"! פערתי עליה עיניים. "למה את שואלת?"
"יש לי פה 4 כרטיסים אחרונים."
"בכמה?"
"100 שקל לכרטיס."
"100 שקל לכרטיס?!" כמעט צעקתי עליה.
"כן".
"אאידה במצדה???"
"כן".
"אני לא מאמין. אין מצב."
"100 שקל לכרטיס נו. אבל רק אם אתה קונה עכשיו כי המנהלת תכף סוגרת . זה אצלה."
אני ניגש בזריזות למשרד המנהלת והיא מאשרת לי שנשארו עוד 4 כרטיסים ב-100 שקל לכרטיס.
"אבל אני חייבת לעוף לעיריה. יש שם עוד כאלה שרוצים."
"את לא זזה לשום מקום. אפשר באשראי?".
"לא. כבר סגרתי את המחשב. רק מזומן."
"תשארי פה חמש דקות אני הולך להביא."
"אני צריכה לצאת. מצפים לי שם. ולכרטיסים."
"את לא הולכת לשום מקום." תכף אני נועל אותה במשרד. "חמש דקות אני פה."
בדיוק היום לא הלכתי עם הארנק שלי לספריה. באסה. אני רץ הביתה. מהסס אם להתקשר לאשה או להפתיע אותה.
לוקח את הארנק. מוודא שהכסף שם. חוזר מהר לספריה. רק שלא הלכה. רק שלא הלכה.
מגיע חזרה לספריה. שמח למצוא אותה עדיין שם. כבר סגרה את המשרד.
אנחנו שוב נכנסים. אני משלם לה והיא מגישה לי 2 כרטיסים לאאידה במצדה ב-100 שקל לכרטיס.
מן הפתעות קטנות שרק בפריפריה אתה יכול לקבל.
התקשרתי לקורינה אשתי ששאגה משמחה מי ישמע כאילו מצאנו אוצר. אין דברים כאלה.
מה הפלא? הרי חודשים קודם היא כבר טחנה את הנושא מכל צד ודרך, לנסות למצוא תקציב, דרך, אפשרות. לפחות פעם ביום לשמוע: "אאידה במצדה, מאות ניצבים, הפקה של פעם בחיים"
התקשרנו למכרים כדי להשוויץ כמו שני ילדים קטנים.
אפילו על דלק אנחנו לא צריכים לשלם. יש הסעה ביום המופע ב-18:00 בערב שחוזרת ב 03:00 לפנות בוקר.
מתקשרים כבר באותו יום לשריין את הבייביסיטר הקבועה שלנו. זאת שמכירה את הילדים. השעה מוקדמת. צריך מישהי שתשכיב אותם על כל הפרוייקט הכרוך בזה.
4 ימים לפני הבייביסיטר מתקשרת לבטל כי היא נזכרה שזה נופל לה על טיול. דווקא באותו יום.
מנסים למצוא עוד אפשרות לבייביסיטר. זאת בעיה כשאתה רחוק מהמשפחה. אין סבא וסבתא באיזור.
הגננת של הקטנה כבר הסכימה לעשות בייביסיטר אך בוקר המופע שוב ביטלה.
כל ניסיונותינו למצוא מחליפה ראויה העלו חרס. לא הצלחנו. הרי לא נביא מישהי זרה לפעם הראשונה רק כדי שתשכיב אותם. לא בכל מחיר.
ברגע האחרון הצלחתי למכור בחזרה את הכרטיסים. לפחות לא הפסדתי.
אולי כנראה לא היינו צריכים לנסוע. פעם אחרת. תמיד יהיו פעמים אחרות.


נ.ב
איחולי הצלחה ושקט לבודי.