סרטן הגדי

מירי עומדת מול המראה. היא אוהבת את מה שהיא רואה. האם היא תאהב ממחר את מה שהיא תראה?מעט אחד עמוק בעיניים. מבט אחד אחרון. מבט אחרון למירי של לפני. שלום.
שלומי בדיוק חזר מהעבודה. כמו בכל ערב. בדיוק בזמן שהיא כבר לא צריכה אותו.
היא מתנשפת ומאחל לעצמה בהצלחה.
באדישות האופיינית שלה היא ניגשת למטבח ומתחילה להכין לו קפה.
פעם עוד היה טורח לנשק אותה נשיקת נימוסין של אחרי יום עבודה אבל היום גם זה לא. הוא משאיר את התיק שלו בחדר העבודה וחוזר למטבח כמי שעוד כמה דקות רק יוצא לעוד יום עבודה.
בד"כ היא שואלת אותו את שאלת הנימוסין המחייבת 'איך היה בעבודה' אך הערב גם זה לא.
הוא מתיישב בדיוק כשהקפה שלו בספל שלו מוגש לו עם העיתון הכלכלי. כאילו שלא חפר בו מספיק במשרד.
פעם עוד היה מסתכל עליה. מגיש חיוך קטן. רומז לה 'תודה'. כדי שהיא תדע שאפילו הקפה שהיא מכינה לו אינו מובן מאליו. היום גם זה לא.
הוא לוגם לגימה עם השפתיים. כזאת ששומעים מהסלון. דברים קטנים ומעצבנים.
"אני עוזבת הלילה שלומי".
"בסדר" הוא מניח את דעתה וממשיך לקרוא.
העלבון צורב. גם זה הוא לוקח כמובן מאליו. כאילו זה עוד קריזת מימי מחזור ראשונים.עוד פעם עצבים עליו. עוד פעם זה הוא ולא היא.
פעם היא היתה מתרגזת ובוכה לאמא שלה, החברה הכי טובה שלה. היום גם זה לא. הערב זה בטוח לא.
"צריך להעיר את הילדים ב6:45. לניר נפתח הגן ב7:30 ויעל יש הסעה לבית ספר ב-7:20."
"בסדר" הוא ממשיך להתעלם ולוגם בשריקה מעצבנת עם השפתיים את הקפה.
"אל תשכח לצחצח לניר את השיניים. המברשת הסגולה היא שלו. זאת עם הפיל. הוא יראה לך.
ניר אוהב שוקו קר עם חטיף אנרגיה. יש במזווה מעל למדיח. את שם כפית אחת שוקו עם קצת מים חמים, מערבב ומוסיף חלב קר..."
"מה? מה? מה?" שלומי מרים את ראשו ומביט בה, לא יודע איך להגיב. לא בטוח אם שמע את מה ששמע.
"...יעל מסתדרת לבד. היא מכינה לעצמה קורנפלקס ושותה תפוזים."
"מה??? מה זה השטויות האלה? על מה את מדברת?!"
"אני עוזבת אותך שלומי.אתכם. אני טסה הלילה לאנגליה לח..."
"טסה לאן?!? מה את מזיינת את השכל? מה נפל עלייך??"
מירי שתקה לרגע. לילה קודם היא חשבה עוד שדמעות יציפו אותה ויקשו עליה אך שמחה כי טעתה.
"אני טסה לאנגליה לחיות עם האדון שלי".
"מה זה??לאן טסה?? איזה אדון?"
מירי ידעה את זה. היא הכינה את עצמה. היא לא תתן לו להשתלט על השיחה.הוא הרי במילא לא יבין. בחיים.
"תקשיב לי. זה חשוב. אתה צריך לדעת את הדברים האלה. ניר מסיים את הגן ב-16:45.בבקשה אל תאסוף אותו אחרון.ליעל יש צופים מחר כך שהיא תגיע הביתה רק בסביבות שמונה."
"על מה את מדברת?! לאן את הולכת?"
"זה לא משנה. אני הולכת. השיחה הזו היא לא כדי לשכנע אותי להשאר. כל הסידורים נעשו."
"איזה סידורים לכל הרוחות?!"
"תקשיב לי. השיחה הזו היא כדי שתדע להשתלט על כל זה".
"את לא רצינית. זו בדיחה. אני לא מאמין לך."
"בלה השכנה תכנס מחר ותלמד אותך איך להפעיל את מכונת הכביסה. אתה מעדיף ללמוד עכשיו?"
"רגע רגע...פסק זמן. מהתחלה. מה? למה? איך?"
"האיך זה לא משנה. אמרתי לך. יש דברים שאתה צריך לדעת לפני שאני הולכת. לניר יש חוג ג'ודו בימי חמישי במתנס.יעל בשישי עושה מסיבת פיג'מות עם חברות. קח את ניר לאמא שלך.מחר תבקש..."
"מה?! רגע...זה רציני? לא באמת. זה רציני?? זה באמת רציני? את הולכת? זה מה שאת רוצה להגיד לי ?את הולכת?"
היא לא שמה לב מתי הוא קם מהכסא וממש מדבר אליה כשהוא מסתכל עליה. מתי לאחרונה זה קרה.היא נזכרה. בשיחת ה'אנחנו צריכים יועץ נישואין' הרבעונית שלנו.
"כן שלומי. אני הולכת. אני עוזבת הלילה. ב-3:30 אני צריכה להיות בנתב"ג.אל תדאג הזמנתי מונית"
"מי יש לך באנגליה?!"
"האדון שלי.אני הולכת כדי להיות שפחה שלו. "
"מה זה עוד פעם השטויות האלה של האתר שאת גולשת בו?"
"זה כבר לא משנה. כך או כך זה לא עניינך. כבר ממזמן לא".
"אני לא מאמין. לכמה זמן?"
"לתמיד שלומי.לתמיד."
"מה לתמיד? לתמיד?? מה?! זהו?? אני לא מאמין. את לא יכולה להיות רצינית."
"את רב חיי הבוגרים הקדשתי לך שלומי.אתה הראשון שלי.את שארית חיי אני רוצה להקדיש לאדון שלי."
"תעשי טובה. תעזבי אותך מהשטויות האלה. בואי למיטה אני אפנק אותך במסאג'."
"זה כבר סגור."
"אני בשוק. אני לא מאמין. ככה את עוזבת אותי? ראבאק! ככה את עוזבת את הילדים?!"
"גם זה לא משנה שלומי.הילדים יבינו. השארתי להם מכתב מפורט אצל אמא שלי. גם היא יודעת."
"שאני אבין, את קנית כרטיס טיסה מהכסף שלי כדי לברוח ממני ולהיות שפחה של מישהו אחר כשפה היית מלכה?!"
"אתה לא תבין שלומי. לא הייתי מלכה פה. אני נוסעת להיות שפחה אבל שם אהיה מלכה יותר מכפי שאי פעם הייתי. ואגב, את הטיסה האדון שלי שילם.זה לא מהכסף שלך."
"את אוהבת אותו?!"
"לא נפגשתי איתו. ראיתי אותו במצלמה באינטרנט ובתמונות ששלח לי.אגב הוא מוסר לך שאתה גבר נאה.כשהטפסים של הגט יהיו מוכנים תשלח לי למייל ואשלח לך את זה חזרה חתום."
"אני אשבור לו את הראש!!!"
"יעל מחר תעזור לך להכין רשימת קניות. בימי שלישי יש מחירים של שוק אז אני ממליצה..."
"מה זה השטויות האלה?!?!?"
"אני מנסה להקל עליך. לא יהיה מי שילמד אותך."
"אבל אני אוהב אותך. איך את יכולה לעשות לי את זה?"
"אתה לא אוהב אותי. היה אגב נחמד לשמוע את זה מפעם לפעם וחבל שחיכיתי להזדמנות הזו אבל אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב את מה שעשיתי ממך. מלך. ולא הגיע לך שלומי. אבל זה כבר לא משנה. זה לא האישיו ואני לא מתכוונת לריב איתך שלומי.אני מנסה להיות פרקטית.".
שלומי מתיישב ותופס את הראש.
"הכנתי מכתב כאורך הגלות על דברים שצריך לעשות בבית. איך להפעיל דברים. מתי לקנות. סדר היום של הילדים. רשימות של כל דבר שחשבתי עליו. אמא שלי הסכימה לעזור לך."
"למה את הולכת להיות שפחה של אדון שאת לא מכירה?"
"בחצי שנה הוא יודע עלי דברים שאתה בכמה גלגולים של חיים לא ידעת ותדע אי פעם."
"מה את הולכת לעשות שם?"
"להיות שפחה שלו. זה באמת משנה? האם אתה חייב לדעת"?
"כן."
"אני הולכת להיות שפחה שלו. לתמיד. רכוש שלו. כלי שרת שלו. לענג אותו. לשרת אותו. לעשות כל מה שהוא יאמר לי לעשות. גם אם זה לשכב עם גברים זרים תמורת כסף שהוא יקבל."
"אני בשוק ממך. אני המום. הוא הולך להפוך אותך לזונה.הוא הולך לסרסר בך.זה מה שאת רוצה?"
"זה מה שאני שלומי. ושוב.זה ממש לא משנה עכשיו. יש עוד משהו שאתה צריך לדעת? אני רוצה ללכת קצת לישון לפני הטיסה."
שלומי יושב בשקט.מעכל.חושב.
"אין יותר שאלות שלומי?"
"לא." אבל שניה אחרי פונה אליה, רוכן על בירכיו לפניה ומביט בה בעיניים שלא ידעה עד לרגע זה אם יש לו.
"זה בטוח? זה סופי? אני אשתנה. נלך ליועץ. אני אעשה הכל. מבטיח.מה שתרצי.אעשה שינוי. אתן לך את מה שאת צריכה. את מה שאת רוצה. אגשים לך את אחרון הפנטזיות שלך.הכל..."
"לילה טוב שלומי". מירי אפילו לא התרגשה.
היא פנתה משם לחדר השינה. שלומי נשאר על בירכיו במטבח.
עוברת על הסלון המרווח והבית המפואר.
לילה טוב בית. לילה טוב חיים קודמים.
מנשקת את הילדים ומהדקת את השמיכה לגופם.
לילה טוב ילדים. לילה טוב נכדים.
פושטת את בגדיה ונכנסת עירומה למיטתה.
לילה טוב מירי.לילה טוב בעל.

נכתב בהשראת 'night,mother' של marsha norman

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שאתם מגדלים את עצמכם? אבות או אמהות לגרסה קטנה שלכם. בדיוק כמוכם. אותם הפנים. אותה האישיות. אותם הגינונים והשטיקים. אותם הטעויות והניואנסים. אותו הדיבור. אותו גוון הקול. אותו מבט. אותו חיוך. אותה הרצינות. בדיוק אותה תמונה. 30 שנה לפני.
זה לא סתם ציטוט של יהודה אטלס.
הילד הזה הוא אני. הילד הזה הוא באמת אני שזה מדהים.
הוא הגיע לגיל שבו אני זוכר את עצמי בגילו.אותם סיוטים. אותם פחדים קטנים. אותה הרגישות והרצינות. אותה הבגרות והעומק. בדיוק אותו דבר. 30 שנה לפני.
מה הייתם עושים אם מישהו למעלה עשה לכם COPY PASTE אבל בדיוק ככה?!
מה הייתם עושים?
האם הייתם בוחרים להיות ההורים שלכם עם אותם טעויות שהביאו כך או אחרת אתכם למקום שאתם נמצאים בו? או הייתם בוחרים להיות ההורים שאתם הקטנים הייתם רוצים לעצמכם?
הורים הרי אנחנו לא יכולים לבחור אבל כהורים אנחנו יכולים לבחור את ההורים שהילדים שלנו היו רוצים.הורים שכן בוחרים.
אני מסתכל עליו ורואה את עצמי. באותה השקיפות והבהירות שבה אני מסתכל במראה. רואה את השגיאות והטעויות.רואה מצד אחד את הילד הטוב של ההורים ובה בעת את הסערה שמתחוללת שם בפנים ותשנה אותו ללא היכר. 30 שנה לפני.
לפעמים אני נכנס לחדר שלו בלילה ומתבונן עליו ישן. לפעמים אני יודע על מה הוא חולם. על מה הוא חושב. מה עובר עליו. מה הוא חושב על הוריו. מה הוא חושב על אבא.
אתה מנסה להכנס שוב לנעליו. שוב לנעליך בגילו. מה הוא רוצה? איזה אבא הוא היה רוצה? מה הוא צריך? מה חסר לו? מה אין לו מספיק? מה מציק לו?
בסופו של דבר זה לא אתה אלא הוא שלימד אותך לשנות את דפוסי ההתנהגות של הוריך. את דפוסי ההתנהגות של אביך.
יש לך הרי הרבה ביקורות על הוריך אבל האם הטעויות שלהם הם לא אלה שבסופו של דבר הביאו אותך למקום שאתה? למי שאתה? באמת באמת.?
מה זה אומר עליך כאבא? מה זה יגיד עליך כאבא? מה המודעות הזאת תעשה לך כאבא? האם תחזור על טעויות של אביך או תקפיד לעשות אחרות? ומה זה יגיד עליו? מה זה יעשה אותו? איך זה יבנה אותו? איך תדע? איך הוא יהיה אבא? האם הוא ישבור את דפוסי ההתנהגות שלך או יתמיד בטעויות שלך על אלה שלו. על הילדים שלו.
אתה מביט עליו ורואה את עצמך. אתה מסתכל לתוך עיניו הירוקות כשלך ורואה את בבואתך דרכן. מה אתה רואה יותר כשאתה מביט בו בשקוף צלול של העין? את הילד שבך? או את האבא שבך? אבל את זה כנראה תראה רק 30 שנה אחרי.

עינב לא יודעה איפה לקבור את עצמה.
היא זכרה את האירוע. היא זכרה את המשתתפים.היו עוד ארבעה לא שלא צולמו באותו רגע. משום מה היא לא זכרה את הצלם. היא לא זכרה שצילמו בכלל.
רעד פנימי עבר בין רגליה. השלפוחית שלה מלאה שהיא עומדת להתפוצץ.היא לא מסוגלת לזוז ולא להרים את הראש. צמרמורת.
כל העיניים הופנו אליה בבת אחת.
לפתע אפילו הגניחות הרמות נשמעו לה מבעד לשיקופית. היא זכרה את הכל. כל רגע. כל נוזל. כל טיפה.
"תמיד ידעתי שאת זבל" אמרה שיר ,ישבה כסא לידה וירקה בפרצופה.
עינב לא ידעה אם לענות, לצרוח על עופר או לברוח. מצד אחד היא רצתה שהאדמה תבלע אותה ומצד שני היא מצאה פורקן מסוים בדיוק באותו מקום.
"בואי הנה שפחת כיתה". קרא לעברה עופר.
עינב קמה בשקט צורם. התקרבה אליו בראש מורכן אך בגאווה מסויימת. היא שנאה אותו הרגע אבל איכשהוא נהנתה מזה.
היא העיזה והסתכלה עליו עמוק בעיניים. מייד חטפה סטירה הגונה שהדהדה ברחבי הכיתה ואילצה אותה להרכין חזרה את ראשה.
"זאת רק שיקופית אחת זונה. שיקופית אחת מתוך כ-23 סרטונים שאורך כל אחד מהם הוא כ-3 דקות. ואת כולם אני הולך להפיץ ביוטיוב.רוצה להמליץ לי על אתר אחר זונה?"
אתה לא תעיז! אני אתבע אותך! אתה תלך לכלא! תעזבו אותי! התחרפנתם לגמרי?! חשבה אולי למאית השניה לצעוק לעופר .
"לא עופר" זה כל מה שיצא לה מהפה ושוב אותה סטירה הגונה ומרכינה מהצד השני של הלחי.
עינב לא זזה. היא קבלה בהכנעה ובאהבה גדולה את הסטירה שהגיעה לה ומיד תיקנה.
"לא אדוני".אם רק היתה מתרכזת. אולי זה הלחץ בשלפוחית שלה שמדבר ממנה וגורם לה לעשות שטויות.
זעם נכבש. טמפרמנטיות נשכחה ופה גדול שנמצא אילם. עינב נשאבה לתוך הפנטזיה שלה ושכחה מכל היגיון אפשרי.היא מצאה את עצמה לא פעם כותבת על הפנטזיות המשפילות שלה ונרטבת תוך כדי כתיבה.
"תתפשטי זונה" קרא לעברה אודי. אחד הסטודנטים.
"לא.היא לא תתפשט." עצר אותו עופר. אותו ואת ההתלהבות שלו.
"יש עוד שלוש שעות. אנחנו הולכים להנות מכל רגע נכון שפחת כיתה?" אמר וסטר על הג'ינס ששמר כרגע על ישבנה.
עינב לא היתה שם. היא היתה במקומות אחרים. היא מדמיינת שהיא עירומה בקניון מלא אנשים. היא מדמיינת את עופר שותה קפה והיא למרגלותיו בבית קפה של אחת הרשתות. היא מדמיינת את עצמה עם עופר מטיילים ברומא כשהיא עם רצועה על ארבע.
"היא צריכה לעשות משהו לפני שהיא מתפשטת." גיחך בבוז עופר מאחוריה.
משהו בטון שלו גרם לה לרצות להתמסר לחלוטין. זהו. היא שם.
"שפחה. תעלי על השולחן" ציווה עליה.
עינב עולה על שולחן המרצה ומשפילה את מבטה.
"תסתכלי על החברים שלך שפחת כיתה!" התרה בפניה. עינב לא רצתה לאכזב אותו.
ועינב הביטה בהשפלה גמורה בחברים שלה לספסל הלימודים שלועגים לה בעיניים צמאות להתעללות בנפשה יותר מאשר בגופה.
"עכשיו שפחת כיתה..." הסתובב אליה והביט בה.
..."תתחילי להשתין.על עצמך".

אני העורך של הסלון. אני היוזם. אני המקים.

הצטרפו אלי 3 עורכות נהדרות שמאמינות בסלון ובמטרה הזאת.הן יעזרו לי לפרסם פה את הכתבים.שלהן. של אחרים. של כולנו.

הסלון לא נועד להיות אלטרנטיבה למגזין. לא נועד להיות במה אחרת. יהיה זה נכון לומר שהסלון הוקם ע"י ממורמרי המגזין מאחר ולדעת רבים הוא לא זז. הוא ישן. לא מממש את הפוטנציאל האדיר שבו.

אבל אני מתפזר ואנסה לעשות סדר בדברים.

כולנו הרי מתי שהוא הגענו לפה טריים וטירונים. חלקנו כבר היינו שם. זה רק שהאינטרנט ואיתו האפשרויות הגיעו בשלב מאוחר יותר. חלקנו האחר התחלנו פה. לגשש. לקרוא. להסתקרן. לבחון. לדעת. ללמוד.לרוות.
כולנו, אלה שבאנו לפני ואלה שהתחילו פה שאבנו פה מידע. מידע מהמגזין.
מידע חשוב יותר על הבסיס החשוב של הבדסמ.
ומידע לא פחות חשוב על איך ולמה ומדוע ואיפה.
שאבנו מידע על שימוש באביזרים.
שאבנו מידע על רעיונות לעונשים, רעיונות לשליטה, רעיונות למשימות, רעיונות לפנטזיות ורעיונות לחיים אחרים שבהם להגשים פנטזיות זאת לא מותרות אלא המלצה חמה אם לא חובה.
מצאנו פה דעות של אחרים. חיים של סטטוסים אחרים ומגזרים שונים. הצצנו פה בנפשות טועות .פצועות ושלמות. חקרנו תאורי סשנים מרתקים. גלשנו לסיפורי שליטה שמתרחשים בעולמות אחרים. בעיקר נתנו דרור לפנטזיות שלנו. יותר מזה.
שאבנו השראה לבדסמ הפרטי שלנו.
וכל זאת...מסיפורים, שירים, תאורים ואפילו סתם פוסטים נידחים אך מרגשים.
הבעיה העיקרית של המגזין לא רק היתה זמן ההמתנה מורט העצבים וידו הקלה של העורכים השונים על ההדק. מה לפרסם. מה לא.
עם הזמן רק דברים איכותיים מצאו את מקומם במגזין. רק סיפורים טובים. לא כל השאר.
הרי שבעוד שהקהילה גדלה. קהל הקוראים גדל. קהל הכותבים גדל. המגזין לא גדל.
המגזין המשיך לפרסם חמישה סיפורים פעם בעונה.פחות או יותר.
נשארנו עם חלון הצצה קטן מאד שמישהו אחר החליט עליו עבורנו. העורך הנוכחי של כל תקופה כזאת או אחרת.
גם כאשר פרסמנו בבלוג כולנו ידענו דבר אחד. ברגע שהבלוג נעלם מהעמוד הראשי כל עוד לא צברנו קהל קוראים נאמן אין הרבה שיקראו את מה שכתבנו. מרגש, מפעים או בועט, הוא נעלם בנבכי הבלוג.
הסלון נועד לאסוף ולאגד את כל הדברים הטובים שכתבנו. הסיפורים, השירים, הפוסטים המרגשים. תאורי הסשנים ובכלל כל דבר טוב שיצא לנו לכתוב.
הסלון הוא החלל המשותף של כולנו.
יצרתי בו קומות וחדרים בהם כל אחד יכול להתמצא.רעיונות חדשים לפיתוח נוסף כבר קורמים עור וגידים.
אתם מוזמנים לשלוח ל-'הסלון' את הדברים שלכם אם אתם בעלי מנויי זהב ולשלוח אלי אישית אם אתם לא בעלי מנוי. כל דבר שרציתם לפרסם ולא היה לכם איפה- הסלון זה המקום.
הסלון זה החלל המשותף של כולנו.בו אנחנו יכולים להתרווח, לשתות אספרסו או נס ולשתף אחרים בעולם הבדסמי הפרטי שלנו.

תודה.
חניבעל.

"מילה אחת" אמר עופר לתלמידיו והסתכל כמוהם על השיקופית בכיתה.
הסטודנטים לתקשורת הסתכלו על הסיטואיציה המוזרה שנשקפה מהשיקופית וניסו למצות אותה במילה אחת בלבד.
"מילה אחת בלבד שתגדיר את הסיטואציה. את הרעיון." הוא הסתובב סביב השולחנות ועיניו לכדו שוב ושוב את עיניו.
אחד הסטודנטים ניסה. אחד שני. ניסה. גם עינב ניסתה.
"אין פה תשובה נכונה או לא נכונה. יש פה רק מה ימכור יותר". רק תחשבו על זה והעביר לשיקופית הבאה.
תמונת פיסטינג אומנותית של יד שחורה נכנסת לתחת לבן.
הסטודנטים לא התרגשו. הם כבר ראו דברים כאלה בעבר. הם ניסו שוב לנחש איזו מילה מתמצתת את התמונה. עופר שוב הציץ על עינב. מוודא שהיא עירנית מספיק למה שהולך להתרחש.
עינב היתה ילדה רעה מבית טוב. סטודנטית מצטיינת. חרוצה ושקדנית.מתנדבת בפעילויות השונות במכללה אך לא חיית חברה בעליל.מופנמת וצנועה.אוהבת לבלות בבית בחיק חבריה.
אבל עופר ידע את האמת על עינב.
השיקופית הבאה היתה עוד יותר פרובוקטיבית.ילדה עם סנדלים יושבת על מעקה בטון בצמוד לחוף הים. מוצצת סוכריה .חובשת משפקי שמש שגדולים עליה בכמה מידות ומפשקת את רגליה מול המצלמה. עופר מיד חשב על השיר ההוא של מני ברגר.
במכללה עינב היתה השמש אך בקהילה מאד מסויימת עינב היתה הירח. במכללה היא היתה חנונית. בלילה היא היתה שפחת צמרת.ביום היא היתה צנועה וחסודה. בלילה היא היתה אקסטרימית. אחת ללא עכבות. ללא פשרות.לא לוקחת שבויים. ניסתה כמעט את הכל. חיים כפולים. חיוך שאינו משתמע תבונה בלתי רגילה לאשה צעירה בגילה.
השיקופית הבאה היתה של אשה זקנה מקומטת ועירומה שמנסה להניק תינוק. אחד הסטודנטים צחק. אחר אחר פלט אנחת גועל. עינב התבוננה בתשומת לב לפרטים הקטנים מסביב. כלל לא שמה לב אליו.
עופר ידע הכל. פעם הוא ראה אותה באחת המסיבות ומשם זה רק תפס תאוצה. הוא לכד את הכינוי שלה ועקב אחר מעלליה באתר. במסיבות. הן הפרטיות והן הפומביות. פעם אחת היא מצצה לו כשמסכה היתה עליו. היא לא ידעה. הוא ידע. הוא ידע הכל.
הוא הסתכל עליה ועל הסטודנטים האחרים. היא נראית ילדה אבודה עם חוכמת רחוב בלתי רגילה אבל קרא עליה דברים שלא הצליחו להוריד את זקפתו למשל לילות רבים.
כל אחד מהסטודנטים ניסה להגיד משהו.זה לא שינה לו. כל סמסטר כקודמו. הפעם זה יהיה אחרת.מבט אחד אחרון בסטודנטים. מבט אחר אחרון בעינב. והנה זה בא...
בשיקופית הבאה הם רואים אשה כפותה שכמה גברים דוהרים עליה ומזיינים אותה בכל חור אפשרי ויותר. אחד הדילדואים נתקע יחד עם עוד זין בכוס.פעורה.פקועה.חשופה.
הסטודנטים האחרים פוערים את עינהם ומסתכלים בתדהמה עליה.
השיקופית הבאה היתה עינב.

לפעמים זה קורה. ישנם ימים כאלה מפעם לפעם.
אתה קם בבוקר לעבודה ולא יודע למה. אתה מגיע לעבודה אבל אתה לא עומד בתכנון הזמנים והמשימות שהצבת לעצמך. דברים נופלים. טלפונים לא מתוכננים ומפתיעים לרעה. הכרטיס לא עובר בתחנת דלק רגע אחרי שמילאת דלק ולא הבאת את הארנק איתך. הילדה חולה ומדביקה את האשה.
צריך להשאר איתה בבית. לאשה יש חוסר בצומי ומוציאה את זה עליך. פגישה שהתבטלה. החליפה מהמכבסה לא מוכנה בזמן.המצבר שבק חיים והגשם הזה שיבש לך עוד כמה תוכניות ומשימה אחת לאשה שנאלצה להידחות.
הכל יחד.הכל ביום אחד.יום שישי אחד שחור משחור ורטוב עד מאד.
אתה עומד מול המראה ובוהה. אתה בוהה בצל שלך ובאדם שבך יותר מאשר בבואה שלך. אתה בוהה בבבואה הנשקפת מהבבואה ממול. אתה מסתכל על עצמך מלמעלה. אובייקטיבית. בוחן. צופה.שואל.מנתח.בסוף אתה גם משיב.
is this as good as it gets?
האם זה מה שאתה מסוגל? האם זה מה שאתה יכול? האם זה מה שאתה באמת רוצה? זה מה שיישאר לך מהיום הזה ? מהחיים האלה? אתה יודע או שאתה שואל? האם אתה יכול יותר? תתעלם לרגע מכל התגובות המפרגנות והתומכות שם למטה. אלה של ההרצאות בשקל ואלה של ה'מבינים אותך'. האם זה הכי טוב שיש? האם אתה יכול ליותר? יותר מהכל. יותר אבא.יותר בעל. יותר חניבעל.
אתה לא נותן לזה להשתלט עליך. מחשבות יוצרות רגשות. אתה מפסיק עם זה תכף ומיד ועובר לחשיבה אנאליטית. מה היה לנו פה. רק עוד בוקר אחד גרוע ומסיבה אחת באופק שיכולה לשנות הכל.
אתה לא נותן לזה להשתלט עליך. להכתיב לך רעיונות ומעשים. להכניע לך רגשות וסנטימנטים.
האם זה הכי טוב שיש? האם מי שאתה זה מי שבאמת קורא אותך? האם זה הכי טוב שיש? עד לפעם הבאה? עד לפוסט הבא? עד למסיבה הבאה? עד למראה הבאה? עד ליום השחור הבא? החלטת. תתמיד. כבר התחלת את הדרך ואתה בהחלט לא עוצר באמצע. אז האם זה הכי טוב שיש?
האם זה הכי טוב שאתה יכול? רוצה? מסוגל?. אין כזו מילה תשתדל. תשתדל להרים את היד. או שכן. או שלא. אתה לא נותן ליום שחור אחד להכתיב לך את המשך היום. זה תלוי בך. זרוק את הנייר המשומש הזה לפח. תעשה אתחל. מחק את המיותר. זרוק לסל המחזור או מה שלא יהיה. תשכח. אל תנתח. אתה לא שולט רק על מה שכפית על עצמך. על מה שאתה מחליט. על מה שאתה רוצה. על מה שאתה אוהב. אתה שולט גם על מה שכופים עליך.
רק כך תוכל להיות יותר בעל. יותר אבא. יותר חניבעל.

יותר דני.

בד"כ היה נפגש איתן בבתי קפה או כל מקום ציבורי אחר. הוא מעדיף פארקים ציבוריים. ורצוי זה של רעננה. יש שם מלא שבילים להסתובב בהם. מקומות למצוא פרטיות. לדבר. לגשש דברים אחרים. לא משהו שבקלות אפשר לעשות בבתי קפה. בטח לא בפגישה הכרות ראשונה.
אלעד הלך עם זה עד הסוף. היתה לו הרגשה טובה עם זו החדשה. יום אחרי יום בהודעות הפרטיות. הוא מצא את עצמו בקושי עובד.גונב כמה דקות כל פעם במשרד כדי לענות על הודעה שלה. זה היה משהו אחר. הנשלטת הקבועה שלו לא ידעה. הוא אסר עליה להכנס להודעות הפרטיות שלו מה גם שהיא לא ידעה את הסיסמא.
אחרי כמעט שבוע שעברו למסנג'ר אלעד הרי לא חשש להראות לה את התמונה שלו אך היא הראתה רק את תמונת הגוף שלה ומחקה את הראש. היא תרצה את זה בכך שהיא דמות ציבורית והיא לא יכולה לקחת סיכון. זה היה נחמד אולי לפנטז שאתה עוד תסשן את רפאלי, ארונוב או גינצבורג אבל האמת היא שלא היה אכפת לו. הוא ניסה כבר כמעט הכל. כמעט.
היא החליטה שהם ייפגשו בדירה שלה. זה קסם לו. היא החליטה. נחמד. אולי לרגע היה צריך לדאוג. לחשוב. להציע אולי בכל זאת מקום פומבי. הרי לא ראית אותה ואתה ממש לא יודע מי זאת יכולה להיות. נכון? אבל לא היה אכפת לו. לאלעד מעולם לא היו עכבות. פעם היתה לו נשלטת דתיה. דתיה דתיה. מלובשי השחורים. היא התגנבה איתו דרך פרצה לבית הכנסת בשכונה ושם סישן לה את הצורה. פעם אחרת הזמינה אותו אליה בזמן שהוריה ישנו חדר ליד שנת צהריים. הוא התגנב לחדר שלה בשקט ובעל אותה עם דלת פתוחה. נראה אותך גונחת. נראה אותך צועקת. נראה אותך גומרת.
הוא דפק בדלת והמתין. כמה מכוערת היא כבר יכולה להיות עם גוף כזה כמו שהראתה לו. הוא לא האמין שהיא מפורסמת באמת אבל לא היה אכפת לו.
"תכנס וסגור אחריך את הדלת. דקה אני באה".
נוותר לה על החוסר רשמיות. פגישה ראשונה. אין ניסיון. תוך כדי שיחה נלמד אותה את הכללים. מה אומרים ואיך. איך מתחילים משפט ואיך מסיימים. איך לקבל את פני בדלת ואיך עליה להופיע. הכל. היא לא הטרייה הראשונה שלו.
הוא פותח את הדלת וסוגר אחריו. מבט אחד קצר על התמונות המוכרות שבקיר הסלון והנה היא מופיעה.
הלסת שלו נשמטה. עיניו נפערו. היא הופיעה בג'ינס פשוט וחולצת טי בצבע בורדו שחושפת כתף ואת הרצועה של החזיה.
זאת היתה האחיינית מאי.
"מאי??????" הוא שאל שאלה מבלי לקבל תשובה. הוא ממש לא ידע איך לעכל את זה. רגע....הוא ניסה להחזיר את הזכרון שלו לאחור. זאת היתה היא למשך אותו הזמן. הוא הביט בה ולא הביט בה. הוא לא ידע מה לאמר ומה לחשוב. זאת האחיינית מאי.
"הדוד אלעד" היא השיבה וחייכה אליו את חיוך עלומיו. החיוך הזה הזכיר לו נשכחות. זה אותו חיוך שלה כשניצחה אותו במונופול לפני חמש שנים כשהתארח אצל אחותו ביום כיפור. זה אותו חיוך אחרי שנתנה לו ביס ביד לפני שנתיים אחרי שלקח אותה לסרט אימה. זה אותו חיוך אחרי שהכירה לו את החבר שלה שאותו הכירה בצבא משם השתחררה לפני כשנה.זה היה חיוך של בת השכן. זה היה החיוך של הילדה הרעה מבית טוב.
הוא עמד שם ופשוט בהה בה. ביופי הפשוט שלה. ללא איפור וללא תכשירים עושי קסמים.
"סיימת לבהות? לא השתניתי בהרבה." חייכה אליו שוב את אותו חיוך.
"זו את היית כל הזמן?! למה לא אמרת?" הוא לא ידע אם להתרגז. איך אפשר להתרגז עליה. איך אפשר להביט ביופי הזה ולכעוס.
"למה לא סיפרת לי מאי? שזו את?? " הוא רצה לדעת תשובה לפני שהוא מסדר את מחשבותיו בראשו.
"כי היית מסרב. זה משנה עכשיו?" היא היתה כמוכנה לשאלות שלו. להפתעה שלו. היא חיכתה לזה. ציפתה. הכינה את עצמה.
"אז את בעצם....אלוהים אדירים יודעת הכל עליי!" הוא תפס את ראשו , ניסה לשחזר את כל הדברים שסיפר לה אודותיו. על ניסיונו כשולט. על הנשלטות שלו. אלה בעבר ועל זו הנוכחית.
על חייו כרווק בגיל 41. על עולם השליטה. על כל הדברים החריגים שהוא עשה. הוא הרגיש ערום. לא בטוח. מושפל במידת מה. על התרגיל. על העורמה. על זה שנתפס במידת מה עם מכנסיו למטה. לאט לאט הוא מתחיל לקלוט.
האם עליו לברוח משם בטרם עושה את טעות חייו? איזה סיכון הוא לוקח על עצמו? האחיינית מאי היתה בשבילו אבן החכמים הבלתי ניתנת להשגה. פרי הדעת. הנחש. הפנטזיה הדחוקה שלו.
"יש לך עכשיו 2 אפשרויות הדוד אלעד." היא המשיכה ללחוש לעברו.
הוא עדיין עמד המום. לא ידע איך להגיב. האחיינית מאי ידעה עליו הכל. והוא לעומת זאת ידעה רק מה שהיא ספרה לו. והוא ידעה עכשיו כשמכיר את מי שעומדת מולו שכל מה שספרה לו היה שקר. עכשיו הבין למה התמונות על הקיר נראו מוכרות. עכשיו הבין למה לא רצתה שיבוא בכל מחיר לחנוכת הבית של אחותו. היא תכננה את זה זמן רב מראש.
הוא הרגיש מסוחרר. שאלו אותי שאלה? הוא הרגיש צורך לשבת ולעכל. זה לא ייתכן.
"אפשרות אחת שאתה יוצא מפה ואנחנו לא מדברים על זה יותר בחיים. נפגש כמובן באירועים של המשפחה כמו החתונה של יוסי חודש הבא אבל לא על מה שארע כאן". ידיה עדיין היו שלובות על החזה שלה. היא ידעה בדיוק מה רצתה לאמר. איך לנהוג. היא שלטה בכל שניה בסצינה הזו בינהם.
בפעם הראשונה, הוא ניסה להרים את ראשו ולהסתכל על האחיינית מאי בעיניים. האחיינית מאי הקטנה ראבאק. הוא לא מאמין.
"האפשרות השניה הדוד אלעד, שאתה מתפשט וממתין לי על השולחן בסלון על ארבע. יש לך חמש דקות." אמרה ופנתה לאחור.
"רגע רגע...אני פה הש..."
"האם הצהרתי שאני פה כנשלטת? האם אי פעם בכל השיחות שלנו הצהרתי שאני רוצה להיות נשלטת שלך?" היא נזפה בו.
הוא התקמט. לא ידע מה להשיב. למה הוא הניח שהיא נשלטת.
"מה התפקיד שלי בפרופיל הדוד אלעד!" דרשה ממנו תשובה ורשפה אליו את עיני השקד החומות שלה.
"אממ...מתחלפת" גמגם בשקט. עוצמת המכה היתה איומה. היא מצאה אותו לראשונה בחייו מחוסר מילים.
"נכון מאד חצוף!.3 דקות נשארו לך." אמרה והסתלקה לאחורי הדירה.
להיות או לא להיות. זה איום ונורא. איך אפשר להחליט? אני שולט או לא שולט? מערבולת של רגשות מסתחררות לו בראשו אבל בעיקר בבטן. מן גוש כזה שהולך וגדל וזוחל לו באיטיות כלפי מעלה. או שייצא דרך הקיא או שיצא דרך הדמעות. או שתיהן. הוא נבוך. הזקפה האדירה שקפצה איתן במכנסיו אינה הוסיפה לדילמה הקשה שרבצה עליו. הוא מאד רצה אבל לא ידע. כל העכבות שלו שעליהן כה התרברב פגו ואיבדו את משמעותן. מה עלי לעשות?? ראבאק זו האחיינית שלי. ללכת או להשאר?!
הוא לא ידע איך להסביר את זקפתו. אדון סאדיסטי שכמוהו. איך הדחיק פנימה את הפנטזיות האלה ולא העיז לתת להן דרור.איך אדע מה הדבר הנכון? מה אני באמת רוצה לעשות?! אבל באמת באמת.

מאי חוזרת חרישית תוך 3 דקות בדיוק ומוצאת את הדוד אלעד על שולחן בסלון , עירום כביום היוולדו ועל ארבע. עם התחת אליו. מתבייש .נבוך. היא יודעת הכל עלי. היא יודעת אפילו על הפנטזיות האסורות שלי עליה מבלי שידעתי שאני מספר לה. הוא משפיל את ראשו ומביט תחתיו על הזקפה האגדית שטרם נרגעה.
מאי עומדת מאחוריו.רגליה נוגעות בישבן שלו והוא רועד.
"אני לא יודע מה אני עושה. " מלמל לעצמו.
לפתע היא לפתה בחוזקה את זקפתו בידה הענוגה.
"אוחח" הוא התקפל ונשך את שפתיו. זו הפעם הראשונה שלו והוא ממש מתרגש שקשה לו לעכל את זה.
"ידעתי כל הזמן הזה שאתה זונה קטנה." לחשה לו בקול הפעמונים שלה ולטפה את גבו.
הוא מצא את ההשפלה והמבוכה מחרמנת עד מאד שהוא לא יכול להתרכז. הוא מעופף. חושב על דברים אחרים. כבר לא נמצא שם. מרחף. מתחיל להמריא עד שהוא מרגיש אצבע עדינה ומשומנת נדחפת אל אחוריו.
היא ממשיכה לסובב את האצבע הקטנה שלה בתוכו והוא רוצה לקבור את עצמו מבושה. מעלבון. מהשפלה.
"אוחח" הוא מתקמט ומתקפל. אינו מסוגל להרים את ראשו.
היא מוציאה את האצבע ומוסיפה ללטף אותו עד שהוא מרגיש את הדילדו שהיא לובשת חודר את מבושיו.והיא, האחיינית הקטנה מאי חודרת את הגאווה שלו. חודרת את הכבוד העצמי שלו. חודרת את המוניטין שלו כשולט.
מאי מתחילה לזיין אותו בתחת. אוחזת בשני מותניו ומהדקת את עצמה אליו.
הוא גונח בשקט. פאק. האחיינית שלי מזיינת אותי ואני נהנה מזה. מה קורה פה. אני לא מאמין.
גידלתי אותה. החלפתי לה חיתולים. האכלתי אותה בחלב אם מבקבוק. שיחקתי איתה במשחקים לפעוטות. שיחקתי איתה במשחקי לוח והפסדתי לה בכוונה.
והקטנה הזו, האחיינית מאי מזיינת אותו. מזיינת לו את הצורה.
"כל הכבוד זונה קטנה שלי." היא לוחשת לו בקול הפעמונים שלה ומלטפת את הגב התחתון שלו.
הוא חושב שהרגיש בדמעה קטנה מבצבצת לה בזווית העין. הוא לא יתן לזה לקרות. הוא ייכנס למכונית שלו ואז יבכה. הוא לא ייתן לאחיינית הקטנה שלו לראות את זה. בשום אופן.
הוא רק מגרגר ונאנק כפי שלא נאנק אף פעם.
והיא , האחיינית הקטנה מאי מזיינת אותו בטבעיות. מזיינת אותו כמנוסה. כשולטת ותיקה. כאילו תמיד היתה השולטת שלו. חיכתה לזמן הנכון.
ואז היא מוציאה את הדילדו ממנו.
נותנת לו לעכל את מה שקרה. להסדיר נשימה. להתאושש.
היא ניגשת אל מול פניו כאשר הוא עדיין תקוע באותה עמדת מוצא על ארבע. מה הרגע קרה?? זה קרה לי? האם היא עשתה לי את זה? ואיך זה נהניתי מכל זה לעזעזל?!
מאי מלטפת את ראשו.
"תסתכל עלי הדוד אלעד" ציוותה עליו.
אבל אין הוא יכול. מספיק הוא מתאפק שלא לפרוץ בבכי מולה. גבר בגיל העמידה מול ילדונת בת 21.
הוא עלול לבכות מולה כמו ילד. הוא לא מסוגל להסתכל עליה. לא עכשיו. לא כרגע. אולי לא לעולם. לא פה ולא באירועים משפחתיים. כרגע הוא לא מסוגל.
"אז נראה אותך בחתונה של יוסי או לפני זה?" רומזת לו בעדינות.
"אממ..." הוא מגמגם מולה. מנסה למצוא מה לאמר. לשקלל. לבדוק. מתאמץ להוציא מעצמו את טיפת הכבוד האחרונה. מה הרגע קרה. לי? זה קרה לי?
"אני אשמח לפני זה. לפני החתונה. פעם הבאה אתן לך לגמור." מחייכת אליו את אותו חיוך של פעם.
את אותו חיוך של תמיד.
"אני מבטיחה דוד אלעד."
הוא מנסה להרים את הראש. הוא פוקח את עיניו וקולט שהיא נשארה עם אותו הג'ינס ועם אותה חולצה. היא רק הוסיפה לעצמה סטראפ און. הוא לא מסוגל להביט בה.
"אני מבינה" ומוסיפה ללטף אותו.
"2 דקות אתה בחוץ דוד אלעד..." מקפידה לכנות אותו כך כדי שלא ישכח מה הוא בשבילה ומה יישאר. עם עוד ערב או בלי.
"...פשוט אחותך צריכה לחזור כל רגע מהעבודה" אמרה ונעלמה לחדר שלה בפאתי הדירה.
הוא חיכה עוד רגע ווידא שהאחיינית הקטנה מאי באמת לא רואה אותו , קם והתלבש. ארז את מעילו ואת שארית כבודו מדירת אחותו ונעלם מהבית. משאיר מאחוריו הרבה סימני שאלה וסימן אחד עדיין גדול של אמת בלתי נמנעת.
הוא חייב לדבר עם שימרית, הנשלטת שלו. הוא צריך לקחת הפסקה כדי לעשות חושבים. כדי לעכל.
בתוך המכונית, בחנייה חשוכה לא הרחק משם הדליק אלעד את הסיגריה של אחרי בידיים רועדות ועיניים דומעות. הוא לא בטוח מה הסערה הזו עושה לו. הוא חייב לדבר איתה. הוא צריך הפסקה.אחרת איך אוכל גם עליה להסתכל בעיניים? זה לא יהיה הוגן אבל לפחות כמה ימים כדי להירגע. כדי להבין. להכיל. לבדוק. להסתכל שוב במראה.
עברו עוד שעתיים ואלעד עדיין במכונית. לא הרחק מאותה דירה.
שימרית חיפשה אותו כבר פעמיים.
הוא חייב להבין את המערבולת שהתחוללה שם בפנים. איך נתן לזה לקרות. מה ההשלכות.איך נהניתי מזה. מה זה אומר עלי? האם אני שולט? מתחלף? נשלט.? האם זה משנה?
הוא כל כך נהנה מהאקט המשפיל הזה שהזקפה האיתנה לא אבדה את עצלנותה ולו לרגע. נשארה כגלעד. להזכיר לו. להזקיר לו.
הוא לקח את הפלאפון וחייג מספר. הוא חייב להסביר לה. לדבר איתה על זה. זה לא ככה. הוא צריך זמן כדי לעכל. להתוודות או לא. להיכנע או לא. להיות מסוגל אי פעם להסתכל לה בעיניים.הוא חייב לספר לה.
הטלפון מחייג.
"הלו??"
הגוש הזה בפנים מאיים לפרוץ החוצה. הוא רוצה לבכות אבל לא מסוגל. הוא רוצה הרבה דברים אבל לא יודע איך.
"תשמעי זה אני..." הוא משיב לה בקול חנוק מדמעות.
"לא. תקשיב לי אתה." מאי עונה לו. "מהיום אתה קורא לי האחיינית מאי. לא מלכה.לא שולטת. האחיינית מאי. ברור זונה?"
"כן." הוא משיב ומפסיק לרעוד."כן, האחיינית מאי".

עוד בהתארגנות למסיבה זה ממשיך. אתם מדברים על עניינים של בשגרה. מה עושים בשבת. מתי באים לאמא שלך. מה קונים לאחיין בן השנה. לקבוע תור לרופא לקטנה. כאלה.
אתם מתארגנים למועדון ששם היא השפחה שלך אבל בהתארגנות היא עדיין הרעיה והאמא. המנכלית של הבית.
ברגע שיצאתם מהדלת זה חייב להיפסק.
כבר ביציאה מהדלת כשאתה בטוח שהבייביסיטר הצעירה לא תוכל כבר לראות אתה אומר לה לרתום את הקולר לצווארה. לא לענוד. תכשיטים עונדים. מה שיש לה על הצוואר זה חפץ שייכות.
השינוי בהתייחסות הוא לא בה. לא קשור אליה. השינוי בהתייחסות קשור רק בך. אתה האחראי. זה מטאמורפוזה שאתה חייב להעביר את עצמך. חד וחלק.
אתה אומר לה לנהוג ויושב לצידה אם צריך. היא הנהגת שלך. אתה מתרכז. מביט לנקודה ריקה באוויר ומתאפס. זהו. אתה מביט עליה שוב. היא לא אם ילדיך מרגע זה. היא לא רעיתך ואשתך סודך מרגע זה. היא שפחה. תעשה את ההפרדה. את הנתק.
תשכח מכל מה שאתה יודע עליה. מכל מה שאתה מכיר .תהפוך אותה לאובייקט שהיא. חפץ. שפחת מין. כלי קיבול. חור. זהו.
מן הסתם זה לא חייב להיות רק ביציאה למועדונים אלא בכל סשן שהוא.
תכה אותה כאדון. תלטף אותה כאדון. אלה ליטופים אחרים. תסטור לה כאדון. בעיניים רושפות ומבט מצמית . לא בעיניים אוהבות וחיוך דואג. זה מה שהיא רוצה יותר ממה שאתה רוצה.
זה מתחיל בזוטות. הוראות קטנות. חסרות משמעות אולי בשבילך אך משמעותיות בשבילה. תדליקי לי סיגריה. תביאי לי משקה. תנקי לי את הנעליים. תגידי למלכה שם לבוא לפה אני רוצה לדבר איתה. תנקי את הסלון . תגיפי את התריסים. תסדרי. תארגני. תעשי.
במועדון אתה מוצא את עצמך מכה אותה עם שוט הזנבות שלך ורגע אחרי מלטף אותה ביד אימתנית ועוצמה. לא בעדינות. מלטף אותה רק כדי להרגיע. מלטף אותה כאקט של הכנעה. אקט של חינוך. אקט של משמעת. אקט של אובייקטיפיקציה.
זה יעבוד אצלה אותו הדבר. השינוי זה שלך יעשה את השינוי הזה בה. מילה אחת שלך בטון הנכון יעשה לה כבר את חצי הדרך לספייס. זה בדיוק החיבור אצלה בין הפיזי למנטאלי. היא לא תכנס לספייס רק מהמכות עצמן. לא ככה.
גם בדרך חזרה הביתה. גם באפטר קייר. גם בסיגריה של אחרי או בשיחה של אחרי. אתה שם כאדון שלה. לא כבעל. לא כאב ילדיה. תן לה לישון עם זה. עם ההרגשה הזו. על הרצפה או מכורבלת לידך. עם תחושת השייכות הזו. תחושת הללא ספק הזה. תחושת המלאות. ההשלמה.
כשאתה תעשה אובייקטיפיקציה לאשה שלך יקרה דבר אחד בלתי נמנע. דבר אחד שיעזור לה להגיע לשם. לאן שהיא רוצה. לדרך שבה בחרה. איתך. דבר שיעצים בה את תחושת השייכות והסיפוק בשייכות. יעצים את תחושת הנשלטת שבה. את תחושת האני שלה.
כשאתה תעשה אובייקטיפיקציה לאשה שלך, האשה שלך תעשה אובייקטיפיקציה לעצמה.

"את זוכרת מה מילת הבטחון שלך שפחה??"
"כן....אבל אני לא מוכנה לזה...." נוזפת בעודה קשורה בשכיבה על הבטן למשהו שדומה לחמור קפיצות של האתלטיקה הקלה. אבל רק כמעט,
אני מחדיר שתי אצבעות עם חומר סיכה לכוס שלה ומכין אותו לעבודה.
"אוח....." היא מגרגרת."מה אתה הולך לעשות לי"?
"סבלנות שפחה.תכף תרגישי."
היא שומעת מאחוריה משהו גדול כנראה זז על גלגלים.
"מה אתה מתכוון לעשות לי? אני רוצה לדעת!!!!"
אני מכניס לכוס שלה דילדו ארוך. אבל אחד כזה שמחובר לבוכנה שמחוברת למכונת זיונים.
"מוכנה שפחה?"
"מוכנה למה???? אני לא יודעת מה אתה...."
ואז אני לוחץ על מתג ההפעלה. רמה אחת.
הדילדו מתחיל להסתובב בתוכה ולזיין אותה בקצב איטי ומונוטוני.
"אוחחחחחחחחח פאק!!!!!! מה זה?!?!!"
אבל אני לא עונה לה יותר. אני מלטף את המכונה ומביט עליה מאחורה. את הדילדו המסתובב והנכנס ויוצא ממנה.נכנס לכוס הרטוב והמזמין שלה. מסתובב ולא מפסיק.
היא גונחת ונאנקת. כיף לשמוע אותה גונחת.
"יכולה לגמור אדוני"?
"אוףף.כבר? זונה קטנה.רשאית".
והשפחה הקטנה גומרת בקול תרועה גדול.
"ואווווווווווווווו. פאקקקקקקקקקקקקק. מה זה זה???"
כמו בkithen aid אני מעלה לרמה מס 2. הדילדו מסתובב הפעם יותר מהר. המכונה זזה יותר מהר. הבוכנה נכנסת ויוצאת יותר מהר.
"אוחחחחחחחחחחחחחחחחחח..................אלוהיםםםםםםםםםם מה זה.........."
הידיים והרגליים שלה קשורים לחמור הקפיצות. היא קשורה לחמור הקפיצות כך שלא תיפול ממנו.
אני מביט עליה ואני לא יודע כבר מי מזיין את מי. המכונה אותה או היא את המכונה. אני מחייך.
היא נוהמת משהו לא מובן. חושב שאולי רצתה להגיד משהו. ניחא. משעינה את לחייה על חמור הקפיצות כשריר ניגר מפיה.
המכונה בשלה ממשיכה לזיין אותה והשפחה גומרת בגניחה רמה את הגמירה השניה שלה.
"אפשר הפסקה אדוני?"
"לא" אני משיב בקצרה ומעלה לרמה מס" 3. המכונה עולה עוד שלב ומזיינת עוד יותר מהר. אני נזכר פתאום שאני צריך להכין עוגה ביום חמישי לקבלת שבת ביום שישי בגן.
"תפסיק בבקשה..."היא אומרת ונמרחת על החמור.
"תגידי את המילה ואני אפסיק".
"אבל אני לא יכולה להגיד את המילה !!!!"
אני מוציא את שוט הזנבות שלי ומצליף בה מהצד על העכוזים שלה.
היא מתפתלת ונוהמת. רוקדת ומגרגרת. מפזזת וגונחת נמרצות.
"לאאאא....לא......."
רועדת בכל גופה. מצטמררת. פורצת באנחות , ניגרת , מזילה ומדירה את גמירתה השלישית.
אני מעלה את הקצב של מכונת הזיונים לרמה מס 4.
המכונה מגבירה קצב בהתאם להנחיות ומשמיעה קולות של ויברטור אבל אחד אימתני כזה. ענקי. כמו כמה עשרות כאלה. כמו אזעקה עולה ויורדת.
היא משתוללת על המכונה שקורעת לה את הכוס.
הכוס שלה נוטף מיצים כמו מברז פתוח. קורת החמור קפיצות רטובה לגמרי.פרוצה ופעורה לרווחה. הדילדו כמו דחפור חופר ומסתובב בתוכה כמחפש אחר אוצרות טבע.
"תפסיקקקקק.....בבקקקששהההה.....תפססייייקקק" היא מגמגמת כמעט מעולפת.
אני מעיף לה סטירה הגונה.
"תגידי את המילה ואני אפסיק!!!!!!!!!"
"אבבל אנני לאא יככוללהה להגגיידד אתת הממיילהה"
"אז ממשיכים".
"לללאלאלאאאאא בבקקקשששההה לאאאא" היא מייללת בתחינה וגומרת בעילפון חושים את גמירתה הרביעית.
מיד אני מעביר הילוך וממריא איתה לרמה מס 5.
המכונה דופקת במרץ. ללא הפסק. ללא מנוחה. ללא הרף.
"אוואוואואואואוואואוואואואואוווווו"
"אמרת משהו שפחה??"
"לאלאלאלאאא תפסיק!!!1 לא רוצה יותר!!!! תפסיק11 דיייי" היא גמורה אך מנסה להישמע רצינית.
"תגידי את מילת הבטחון שלך ואני אפסיק"!!!! אני צועק עליה.
"אבל לא יכולה!!!!! לא יכולה להגיד את המילה!!!"
"אז תמשיכי עד שתתעלפי."
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" היא מתחננת שפוכה וגמורה וללא כל רצון גומרת את גמירתה החמישית.
אני לא מרפה ומעלה לרמה מס 6.
"אבבלל אנני לאאא יככוללהה!!"
"מה את לא יכולה? להגיד את המילה כלבה? לנבוח??"
"ללאאאאא"
"למה?"
והמכונה דופקת אותה מהר יותר וחזק יותר וגדול יותר.
"לא יודעעעתתתת. דייייייי. דיייי נווווו. לא יכולהההההההה".
"תנבחי כמו שצריך ואז אפסיק. זאת מילת הבטחון שלך!!!."
"לאאאאאאאאאאאאא" היא מתכווצת וגומרת את גמירתה השישית.
אני מעלה לרמה מס 7.
המכונה משתוללת עכשיו. מזיינת אותה מהר. מסובבת את הדילדו בתוכה מהר. יוצאת ונכנסת כמו שרק מכונות יכולות לעשות.
"הבבב!" היא נובחת ובוכה.
"לא. תנבחי כמו כלבה אמיתית. תנבחי ככה שאם ילד היה עכשיו מאחורייך הוא היה מיד מאמץ אותך!".
"לללאלאלאאאאאא..."
היא בוכה ומייללת אבל לא נובחת. משתוללת ורוקדת על המכונה המזמרת בתוכה.
"תנבחי ככה שאני אאמין שאת כלבה. זאת מילת הבטחון שלך!!!!!!!!" אני צועק עליה.
"י'חתיכת בן זונההההההההההההההההה תשחררררר אותי תכף ומידדדדדדד" היא צווחת בשארית כוחותיה ומיד נופלת על חמור הקפיצות עם גמירתה השביעית.
אני מעלה לרמה מס 8. עוד שתי רמות אחרונות.
"אני אשאגגגגגגג אני איילללל! אני אפילו אנער כמו חמור אם אתה רוצה! אני לא יכולה לנבוח!!! אני שונאת את המילה הזו. אני שונאת את זה!!!!!!!!!!" אומרת מעולפת.
"יש זמן. יש עוד שתי רמות".
"לאלאאאאא" היא בוכההההההההההה.
"מילת בטחון!!!!!!!!!!!" ומעיף לה סטירה!!!!!!!!!!!
המכונה מזיינת אותה במהירות עצומה. משמיעה רעשים של גנרטור שקט. חופרת בתוכה בעוצמה. קודחת בכוס המשפריץ שלה.
"לאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!! היא מייבבת.
"מילת בטחון!!!!. קדימה!!!!!"
"לאאאאאאאאאאאא" היא נשפכת גמורה עם גמירתה השמינית. כמעט מעופלת. כמעט מחוסרת הכרה.טוטאלוס. גמורה.
אני שולח יד לעבר החוגה.
"לאאאאא" היא קולטת אותי בזווית העין.
אני נוגע בחוגה לא לפני שמעיף לה עוד סטירה הגונה לפניה.
"הבבבבב!"
"לא מספיק טוב כלבה!!!!! תני לי נביחה של כלבה אמיתית!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
"הבבבבבבבבבבבבבבבב" היא מייבבת את הנביחה שלה.
"לא מספיק טוב!!!!!!!!!!!!!" ומעלה לרמה התשיעית.
"הב הב הב הב הב הב הב!!!!"
אני מכבה את המכונה.

רק שהוא לא ימשוך אותי כמו הבחורה בספר. אל תחזיק אותי פה להרבה זמן. אני כרגע רטובה אבל הימה הזו תתייבש עוד מעט בקצב הזה. יהיה קשה מאד להחזיר אותה מעל לקו האדום.
משהו נפרם שם מאחורה.
היא יורקת החוצה את התחתון של הבחורה השניה.
"את יכולה לדבר".
שקט. היא שותקת. הוא שותק. אפילו הבחורה השניה שותקת. היא שם או לא שם. היא יודעת שהוא שם. ממש ס"מ ספורים מולה. היא יכולה לדבר אבל מה היא צריכה להגיד.
היא צריכה לבקש ממנו שישחרר אותה? היא צריכה לבקש שיגמיר אותה? החוטף הזה מי שזה לא יהיה הגשים לה את אחת הפנטזיות האסורות שלה. אלה שידעה שלעולם לא תממש. והנה. זה קרה. עוד לא נגמר. עוד לא מוצה. עד הסוף. עד תום. עד אחרון הפרטים הקטנים אבל מתממש לנגד עיניה. והכל בדיוק של ממש. אחד לאחד לכמעט. כאילו מישהו ידע. חדר לראשה וידע.
"עכשיו. את יכולה לבחור. רק עכשיו. את יכולה להפסיק בזה הרגע או להמשיך.
את יכולה להפסיק ולחזור לחיים שלך אבל בידיעה שלמה שהפסקת. או להשאר עם חוסר הידיעה לגבי מה שעוד יקרה לך".
המשפט הזה הדהד לה בראש כאילו קדחו לה אותו בפנים. למה היא בכלל חושבת. מה ההיגיון היה להשאר פה? היא נפלה על כל הראש. היא מעזה בכלל לחשוב על זה? להסס?
הוא נתן לך ללכת? תברחי! את הרי לא יכולה לדעת מה באמת יקרה. אבל אם הוא רצה באמת להרע לך זה היה קורה. לא? אם היה רוצה לאנוס אותך , להתעלל בך, להכות, להרוג אותך זה היה כבר קורה. זה לא קרה. זה חלק ממשחק.
היא עדיין שם בשקט שלה. יכול להיות שיש מישהו או משהו שם ברקע שמרעיש אבל היא לא שמה לב. ללכת או לא. זו השאלה. לאן יש לך לחזור בדיוק? איזה חיים בדיוק השארת מאחורה? יש לך חבר שהשארת מאחור? זוגיות? מה? הורים שעשו לך חיים קשים ועדיין. אילו הרפתקאות באמת עשית בחייך שאת יכולה להתגאות בהם. אתם רואים אותה? זו הייתי אני אז. את זה אני עשיתי. אולי לא לספר לילדים אבל בכל זאת לדעת שלא עברת את החיים האלה כמו דבורה בתבנית קבועה מהיום הראשון להיוולדה. עברת על כל החוקים המוסכמים. לכאן או לכאן. העזת. זה לא משנה אם ניצחת או הספדת אבל העזת. זה מספיק.
ככל שזה נראה את רק הולכת להנות מזה. רצוי שבשלב מסוים יתנו לך לגמור. רצוי שבשלב מסוים יסירו את כיסוי העיניים. רצוי שבשלב מסוים יסירו את חוסר הידיעה.
אז מה את מחליטה ילדה. ללכת או להשאר. על החיים או על המוות. אמת או חובה.
את יכולה לדבר היא עדיין שומעת בראשה. המשפט השני עוד מהדהד. ללכת עם הידיעה או להשאר עם חוסר הידיעה. ללכת עם השליטה או להשאר עם חוסר השליטה.
את יכולה לדבר. היא עברה על כל הנתונים. על כל הסיטואציות האפשריות. על כל תרחיש בדימיונה שעתיד אולי להתגשם.
"את יכולה לדבר" היא שומעת אותו חוזר על דבריו. מחדד. מבהיר. כאן ועכשיו. יותר מהכל.
"אני..." היא לא מאמינה. רוצה לשקול את זה שנית ילדה? לא מתחרטת? בטוחה? הרהור אחרון סופי?
"...אני מחליטה להשאר".