ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

סרטן הגדי

כלבים מסתכלים עליך מלמטה
חתולים מסתכלים עליך מלמעלה
חזירים מסתכלים עליך בגובה העיניים

את הבלוג שלי קוראים קודם בלחיצת ]PLAY על הסאונד המצורף
לפני 16 שנים. יום שני, 3 בינואר 2011 בשעה 4:34
23:55
"כל הכבוד שפחה קטנה שלי. עושה אותי גאה בך?"
ועוד הצלפה עם שוט הזנבות האימתני שלי.
"....כן אדוני..."
לוקח תנופה ועוד הצלפה הגונה על העכוז שמאלי. הצד האהוב עלי.
גניחה שקטה בלב מועדון הומה סוטים וקצת ואנילים מסתננים.
הלילה של הסלבסטר.
משמאלי עוד אדון חבר שמצליף ללא רחם בשפחתו ומימיני זוג ואנילים שמזדיין באין מפריע על הספות הצרות.
23:57
עוד הצלפה איתנה עם תנופה לעכוז הימני. עוד גניחה שקטה והמומה מנגד.
"את הכלי שלי שפחה קטנה?"
"כן אדוני"
"כלי הקיבול שלי נכון שפחה קטנה?"
"כן אדוני"
"חפץ המין שלי."
"כן אדוני"
לוקח את אחד מנרות השבת שבתוך קונכיות המדפים ושופך את כל תכולת השעווה על התחת הבוער שלה. היא מתקפלת, מתפתלת ונאנקת.
"תודה אדוני".
23:58
ואז ממשיך להצליף בחוזקה על הישבן הבוער שלה. הישבן והירכיים שאותם תצטרך להסתיר היטב מעיני הילדים עוד כמה שעות ומעיני המשפחה.
"מה את שפחה קטנה?"
"זונה שלך אדוני."
"את זה אנחנו תכף נראה".
23:59
סקרנים ואנילים מסתכלים מסביב אנשים תמהוניים וסתם בודדים סוטים.
עוד הצלפה הגונה ועוד אחת.
הכאב כבר לא משפיע. השפחה כבר במקום אחר.
הצלפה אחת במרכז החריץ על הבסיס של הכוס שלה.
"אההההההההה" היא מתפתלת.
10
9
8
ועוד הצלפה חזקה על העכוז הימני.
7
6
5
שופך עוד נר שבת על העכוז השני והמיותם.
4
3
עוד הצלפה עם שוט הזנבות השחור סגול שלי.
2
1
מושך את שיער ראשה אחורה ומדביק לה נשיקה רטובה על שפתיה. היא מאבדת אחיזה. מאבדת שליטה. מאבדת את עצמה. מנשק אותה קלות ומחזיר את ראשה למקומו, למסעד הספה.
הכל מסביבנו מתנשקים, צועקים, צוהלים ושמחים.
מוציא את הלורד השחור וכותב על התחת שלה את מה שאני עומד להכריז:
HAPPY HOUR!!!
תוך פחות מדקה ניגש אלי מישהו זר שכלל לא שאלתי את שמו.
"אפשר"? הוא שואל אותי.
"בוודאי". ומגיש לו את שוט הזנבות שלי.
השפחה מסובבת את ראשה בתדהמה ומאדימה מבושה.
אני מחזיר את ראשה למקום.
הגבר הזר מתחיל להצליף בשפחה בחוסר ניסיון משווע.
אני ניגש לצידה על הספה ומושך בשיערה.
"אוהבת לשמש שפחת ניסיונות כלבה"??
היא נאנקת בשקט והזר ממשיך להצליף בה בחוזקה ומתמיד להשאר על אותו עכוז.
אני לא מנסה ללמד אותו. להדריך.לכוון. לא אכפת.
00:15
בחור צעיר ניגש אלי בביישנות תמוהה ואני מחליף את המצליפים. נפטר מהראשון ומביא את שוט הזנבות שלי לשני.
דווקא הצעיר מראה יותר בקיאות ושליטה בשוט שלי.
הוא מכוון בדיוק למקום שהוא רוצה.
השפחה גונחת ונאנקת. מאדימה בכל מקום אפשרי בגוף. פולטת אנחות של כאב.
אני אומר לצעיר שיתעלם וימשיך בשלו.
הצעיר מתמיד להפליא את מכותיו על השפחה שלי.
אני יושב על הספה עם הג'וני שלי , לוגם ומסתכל עליהם.
אני שולח יש לעבר הכוס שלה ומבחין שהרטיבות שלה רק התגברה בדקות האחרונות.
00:32
"שמעתי פה על HAPPY HOUR" אומרת מאחוריי מלכה צעירה לבושה בבגדים מינימלים ולמפשעתה דילדו עם רתמה.
"כן. מוזמנת לנסות. לא נשאר עוד הרבה זמן."
השפחה גונחת כמו חיה.
אני נפרד מהצעיר ומחזיר לידי את שוט הזנבות שלי.
המלכה הצעירה מתמקמת , אוחזת בשני מותניה של השפחה שלי ומתחילה בהדיקות לזיין אותה בכוס עם הדילדו שמחובר למפשעתה.
השפחה שלי רק גונחת יותר ויותר. מאבדת את עצמה שם. ספק אם תזכור את שארע.
קהל המבלים נוטשים את ההופעה על הבמה הקטנה שלידינו ומסתכלים עלינו.
אני עומד לצידה של המלכה ומפליק בידיי על עכוזייה הרוטטים של שפחתי.
לא שאלתי ולא ביררתי. לא עניין אותי השמות והכינויים. השפחה שלי לא ראתה אף את פרצופיהם.
המלכה מזיינת אותה באיטיות ובמונוטוניות. נותנת לה להתרגל. להכניס. להזמין. לגמור.
עשר דקות של דפיקה. השפחה שלי רועדת. מתפתלת. אני כבר לא מזהה את פשר הקולות שהיא משמיעה.
"אני יכולה אדוני?"
השעה 00:52.
"כן כלבה. אני סופר לך עשרים שניות. רק בתום הספירה את גומרת. בדיוק בשניה שאני אומר אפס.האם ברור שפחה?"
"ברורררררר...אדוני."
"אם תפספסי את הספירה , הזכות לגמור תישלל ממך.האם ברור ?"
"כןןןןןן אדוני...." היא מגמגמת.
והמלכה בחיוך מזמין ממשיכה להלום באחוריה של השפחה שלי.
"20"
"19"
"18"
השפחה שלי מזיינת את עצמה על הדילדו.
"17"
"16"
"15"
"14"
המלכה מזיינת אותה באותו קצב כמו שהתחילה. לא מרפה.לא מפסיקה.
"13"
"12"
"11"
"תעשי אותי גאה שפחה שלי??"
"כןןןןןןןןןןןן אדוניייייייייייייייי"
"10"
"9"
הקהל רק מתקרב יותר ויותר כדי להיות עד לגמירה.
"8"
"7"
המלכה מהדקת את אחיזתה במותניה וממשיכה לזיין אותה.
אני שולח יד לאזור שבין הכוס שלה והתחת שלה ומענג אותה עם האצבע בחור התחת. מכניס לא מכניס.מכניס לא מכניס.
"6"
"5"
"4"
השפחה גונחת בקולי קולות. כולם מסתכלים עלינו.
"זה התשלום שלי שפחה שלי. קדימה. זה מה שאת חייבת לי"
"3"
"קדימה כלבה קטנה. תני לי את זה."
"2"
"בשביל האדון שלך שפחה קטנה".
"1"
"עכשיו!!!!!!"
והשפחה שלי גומרת כמו שלא גמרה מעולם. בפומבי. ברעש וצלצולים. באש ותמרות עשן. ברעמים וברקים.
00:57
עומדת להסתיים לה ה-HAPPY HOUR.
המלכה מוציאה את הדילדו הנוטף, נפרדת ממני בנשיקה אדיבה והולכת משם.
השפחה רצוצה.שפוכה.מותשת.עוד שניה מתעלפת.
את מקום המלכה תופס לפתע גברבר צעיר ומאובזר. מכנסיו מופשלים וזקפה איתנה ניצבת לה שם למטה עם קונדום עליה.
"נשאר זמן?"
00:58.
מסתכל על השפחה שכלל לא מעורבת ומודעת לנעשה סביבה. מסתכל על הגברבר עם הכלי המרשים שברשותו. עוד שניה חושב.
HAPPY HOUR או לא HAPPY HOUR.
"שתי דקות. קדימה".
לפני 16 שנים. יום ראשון, 2 בינואר 2011 בשעה 8:01
היד הימנית אחזה בפלאפון. עוד מבט אחד לעבר התלמידים. מבט לעבר הדלת הסגורה ומבט לעבר נועה המחייכת. היא מסרנה לאדונה.
"בוצע אדוני".
היא מחייכת כמו בהמה מסוממת. הפלג תקוע לה בכוס. המחשבות שלה משתוללות. הפנטזיות עוד שניה יוצאות במחולות לעיני התלמידים.
היא כבר לא שם. בעיני רוחה היא עולה על השולחן.
עולה על השולחן מפשקת את רגליה מול התלמידים ההמומים ומאוננת את עצמה עם הפלג עד עילפון. דוהרת עליו כשיכורה. מזיינת את הפלג גומי הזה כאילו מזיינת זין של דבר. התלמידים ימשיכו את המבחן ואני אזיין את עצמי עד חורמה.
יושבת ומתחרפנת. בא לה לצאת שניה לשירותים, לאונן, לגמור כמו אחוזת אמוק ולחזור רגועה ושלווה לכיתה. כמו בהמה מסוממת.
היא רואה את הפלאפון על השולחן מהבהב. עוד SMS. מה הוא רוצה לעשות לי הפעם.
"ידיים על השולחן שפחה.".
מה??? איך הוא רואה??? גלית מסתכלת מסביב. מחפשת אותו אולי בחלון של הקומה השניה. אין מצב הרי. הכיתה מלאה רק בתלמידים. הדלת סגורה. מצלמות הוא הטמין פה? מחפשת כמו טפשה בתיק שלה אחר מצלמה או בפינות הכיתה. בטח התחרפנתי. אין.
"בוצע אדוני" כתבה לו אבל יד ימין השאירה למטה.
מאוננת בשקט. לאט לאט. חייבת לדחוף משהו לכוס שלה. להניע את הדגדגן שלה. כמו ששרו נטשה, שיהיה בתנועה. שלא נשתגע.
הפלאפון מהבהב. עוד SMS. גלית מציצה בחשש.
"אמרתי ידיים על השולחן! אזהרה אחרונה!".
מה????? איפה הוא לכל הרוחות??????? איך הוא יודע?!?!!? היא מניחה בהכנעה ידיים על השולחן. עברה כמעט שעה אבל זה נראה לה שיום שלם היא מתבשלת שם מאחורי השולחן והשלוליות שלה.ואז ירד לה האסימון.
אחד מהם משתף איתו פעולה חושבת ומביטה בעיניים פעורות על כל אחד מהתלמידים. אחד מהם יודע. אחד מהם רואה הכל ומסמס לו. אני מתההה. מה אני עושה מה אני עושה מה אני עושה. לעבור בינהם? לחפש את המרגל?? איך אני יכולה עם השלולית שלי פה בכלל לקום?!
"בוצע אדוני" סמסה לו עם ידיים על השולחן.
היא לכודה. נתונה כבת ערובה לחסדיו של אחד התלמידים. מנסה לקלוט פנים. עיניים. זויות. אצבעות מקלידות בפלאפון. מישהו שלא עושה מבחן. הוא לא בסדר. הוא שלח תלמיד זאטוט לרגל אחר המורה שלו?? היא מזועזעת מעצם המחשבה אבל אותה מחשבה בדיוק עוד תגמור לה את הצורה ואת הכוס לחלוטין. בא לה להסתובב עם התחת לכיתה ולזיין את עצמה עם הפלג בתחת. אני השתגעתי??!?! את צריכה זין זה מה שאת צריכה והזמן לא זז פהההה!!
עשרים דקות ארורות לסיום המבחן והשיעור.
חזרה למציאות.
"יש לכם עוד עשרים דקות. נא להתחיל לסיים".
איךהיא מסתדרת? איך היא מתארגנת? איך היא מסתירה את הרטיבות שלה? איך היא מסתירה את עצמה? איך היא תראה את הפנים שלה ביום של אחרי? האם הריח של הכוס שלי והמיצים לא דולפים? איך הם לא יודעים? איך הם לא מריחים??
עוד SMS. היא מציצה.
"עכשיו תעבירי את הפלג לחור השני".
פאקקקקקקק.אתה משוגע. אני לא עושה את זה. היא מנידה לעצמה בראשה. לעזעזל מה התלמידים יחשבו. אני לא עושה את זה , אומרת ומשקלת רגליה. אין מצב שאני עושה את זה, אומרת ומרימה קצת את החצאית. שיראו. לא אכפת לי. אני יאבד את העבודה. הוא הגזים לגמרי החרא הזה, אומרת ובשניות מעבירה את הפלג הנוטף מהכוס לחור התחת המזמין שלה. אוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.
היא מתאפקת שלא לצרוח. לא לעמוד. לא אכפת לי יותר. לעמוד מול כולם עם התחת ככה ולזיין את עצמה עם הפלג עד עילפון.
בא לה לגנוח. לגנוח. לגנוח.
"בוצע אדוני" בא לה לבכות. ואחד התלמידים כל הזמן רואהההההההההההההההה. כל הזמן יודע. כל הזמן שותף. ולמה אני מרטיבה מהידיעה הזו למה?????????
"עשר דקות לסיום המבחן. נא לסיים". מנסה להגיד בארשת של רצינות.
עוד SMS.
"תתחילי להסתדר.לחזור למוטב שפחה קטנה".
תודה באמתתתתתתתתתתתתת. תודה. היא מוצאת שקשה לה לפתע להוציא את הפלג מהתחת שלה אבל עושה את זה אם היא רוצה לשמור על עבודתה.
היא מוציאה את הפלג הנוטף מהתחת המתכווצץ שלה. מטמינה ככה רטוב עם שאר הניירת בתיק שלה.
תלמיד ראשון מחזיר מבחן ויוצא מהכיתה. הוא לא שם לב.
היא מוסיפה להסתדר. ליישר את החצאית שלה. להחזיר את התחתונים למקומם. נשאר עוד כמה דקות וננקה את הכסא חשבה לעצמה. אחרי שאחרון התלמידים יצא.
עוד 3 תלמידים יוצאים ומגישים לה את המבחן. היא מחייכת במתיקות הידועה שלה.
מתה להשאר פה לבד ולאונן את עצמי.
עוד 7 תלמידים יוצאים בזה אחר זה. מגישים ונפרדים ממנה להיום.
היא כבר טמנה את רב הדברים בתיק. נשאר לה רק להסתדר ולצרוח על האדון שלה בפלאפון רגע אחרי שכל זה ייגמר. היא מנסה להירגע. להסדיר נשימה. תנשמי מותק.תנשמי. זה נגמר.
נועה האחרונה קמה מהשולחן. ניגשת לשולחנה של המורה. מגישה לה את המבחן.
"בהצלחה" אומרת גלית.
"תודה" מחייכת אליה נועה ומשאירה פתק בצורת לב על שולחנה ומיד יוצאת.
גלית נשארת המומה. זו היתה נועה. אני פשוט לא מאמינה. היא ראתה הכל. ידעה הכל. הפתק עוד על השולחן אבל גלית לא מתאוששת. היא לוקחת את הפתק באצבעות רועדות וברטיבות מתחדשת. מתחילה לקרוא.
"יפה שזכרת שיש מפה על השולחן המורה..."
גלית פוערת את פיה בתדהמה.
"...אך האם זכרת לבדוק כמה המפה מסתירה מהצד של התלמידים?"
לפני 16 שנים. יום ראשון, 2 בינואר 2011 בשעה 4:53
היא קמה מסתדרת. היא צריכה למצוא מקום להתנקות. לסדר את הבגדים. לנגב את הפרצוף. להתאפר מחדש. להיראות כמו זונה טרייה.
כמו עלובת נפש היא מחפשת במקום הזה מקור מים כל שהוא. היא לא שמה לב לגבר שעוקב אחריה.
היא חוצה מגרש חנייה שומם כמו זה שהפה שלך נאנס בו זה עתה. עדיין לא שמה לב לגבר שעוקב אחריה.
איך אני מסבירה את זה אם מישהו שאני מכירה רואה אותי . היא מנסה לעצור את הדמעות. הגעתי לאשפתות. זהו . אני רוצה הביתה. עוד 600 שקל. את יכולה. אני לא מאמינה. כמו שתי מוזות שיושבות כל אחת על כל כתף. שתיים קטנות. לכי הביתה. שילך קיבינימט הוא והמשימות שלו. עוד 600 שקל. את יכולה קטנה. את יודעת שאת יכולה. את זונה מבפנים. להבדיל מהאחרות פה. זונות רק מבחוץ. לא נהנות מזה כמו שאת נהנית מזה.
היא שמה לב פתאום לגבר שעוקב אחריה אבל משום מה הפחד למות זה לא הפחד שמציף אותה. מסוג הגברים האלה היא בדיוק חששה.
היא מסתובבת אליו במבט נוקב. לוקח לה זמן לעכל את מה שהיא רואה. להריח אותו.. להגעל.
עומד מולה הומלס. או סוג של. בלוי ומרוט. לובש סחבות או מסרטוטים. מדיף ריח אלכוהול זול ושאריות אוכל מקולקל.
היא עוד שניה מקיאה עליו. קשה לה יותר לעצור את הדמעות.
"מה"?
"כמה פה בחצר לזיון?"
זהו. יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת. הביב של הביב. עלוב החיים הזה ימוטט אותה. היא לא יכולה אפילו לחשוב על.....איתו. זה מבזה את המילה. סקס. זיון. היא נגעלת. פשוט נגעלת. לא כל דבר עושים. האם שי לקח לקוחות כאלה בחשבון? הרי גם לזונות יש סטנדרטיים לא?
האם זונה תמיד חייבת להגיד כן.? לכל אחד?
"500 שקל". היא לא מאמינה. היא אשכרה ענתה לא. מה את עונה לו מה??? אין סיכוי שיש לו. פשוט אין סיכוי. מה תגידי לו? לא ותקבלי מכות?
"בסדר. 500 שקל".
מה בסדר מה?????? יש לך 500 שקל ואתה מבזבז את זה עלי?? לך תאכל עם זה. לך תקנה בזה וודקה ותשתה עד שתתעלף. לך לשמור את זה לימים קשים. לימי חורף ללא אנשים שאתה יכול לקחת מהם תרומות בצמתים. לא יודעת מה. עלי??
זהו. דמעה אחת קטנה יוצאת החוצה. הגוש בגרון מתחיל להכביד עליה. יותר נמוך מזה באמת שאין. את עד כדי כך זונה שתעשי הכל??? גם איתו?
היא מסתכלת עליו. מנסה לעכל את מה שהולך להתרחש. איפה הכבוד העצמי שלך?.
את לא רוצה לזכור את הדבר הזה כחלק מהגברים שזיינו אותך. נכון את אוהבת להיות מושפלת אבל....אבל...אבל....
"אני...."
מה את עונה לו? מה עושים לו???
ההומלס יורק הצידה משהו שנראה כמו דם ומתחיל לחרחר.
"אני..."
היא מגמגמת ולא יודעת מה לעשות.
הוא מעקם לך פרצוף בשניה אחת ובשניה נוספת מזעיף לה פנים.
"אני צריכה את הכסף מראש".
מה???????? את זה את אמרת???????? לא ייתכן!!!!!!!!!!!! אין מצב ! חתיכת זונה מטומטמת. את הולכת להתחרט על זה את יודעת. להזדיין עם ההומלס הזה מפיץ המחלות??
נפלת על השכל. אפילו שי לא היה מסכים לזה. כנראה גם יעניש אותך על זה.
הוא מוביל אותך לחצר נטושה מאחורי בניין ישן . בין ערמות גרוטאות , חתולי רחוב שחורים וזבל. הרבה זבל.
דמעה שניה מעין שניה מבצבצת. תהיי חזקה. את עוברת את זה וזהו. הולכת הביתה. עם 1200 או בלי. די נמאס. את עוד יכולה להתחרט. האם באמת?
הוא מגרד את זקנו האפור ומצביע על מזגן שמחובר לאחד הקירות של הבניין. את כבר יודעת מה לעשות. היא מחניקה את הדמעות. את גיבורה.את תעשי את זה. עם העלוב שבעלובים.
היא נשענת על המזגן. מרימה את התחת ומפשילה את עצמה. מפשילה את הבושה שלה. מפשילה את שארית הכבוד העצמי שעוד נותר בה. אחרי זה היא כבר לא תהיה אותו דבר.
היא נותנת לו את הקונדום האחרון שמצאה אצלה בארנק. הקונדום האחרון .סמלי. מסמל אלי את מה שנשאר ממנה.
היא בודקת שההומלס לבש את הקונדום. היא לא מצליחה להסיר את עיניה מהזין המרשים שלו אבל בפניו של ההומלס היא לא מצליחה להביט. לא רוצה לפגוש את עיניו.
היא מסתובבת אל הקיר המתקלף. מרימה את התחת בשנית. מרטיבה את ערוותה ואת חור התחת לכל מקרה. נושכת את עצמה.
ההומלס אוחז במותניה.
הבירכיים שלה רועדות.
היא מרגישה את החום של הזין שלו נצמד אליה.
היא נושכת את עצמה יותר חזק . הלוואי וזה יכאב יותר מהזיון עצמו. הלוואי וזה לא ייחרט. ייזכר. ירגיש.
קצה העטרה נוגע לה בכוס .
היא לא בטוחה אם היא רטובה או לא. זה כלל לא משנה. זה מבזה אותה. זה מבייש אותה. היא לא תוכל לחזור להיות אותה הנשלטת שהיא היום.
בשניה שהזין חודר אליה היא מתחילה לבכות. ההומלס מזיין אותה עמוק והגון והיא בוכה מול קיר מתקלף ומזגן מלולכך וישן.
ההומלס מסתבר יודע את העבודה ויודע לזיין אותה. האם נהנית מזה זונה קטנה? היא מופתעת. אבל הדמעות ממשיכות לרדת. חרישית. ללא קול. היא חונקת את עצמה אבל כבר לא את הדמעות. שלא ישמע. עוד לקוח מרוצה.
ההומלס מסיר את כפפות הצמר הבלויות שלו ונוגע בירכיה.
לא לחינם הרגישה שהזין שלו היה מוכר לה.
היא מתפרקת על המזגן הישן. כבר לא מנסה לעצור את זה. גם לא חרישית. הזין של שי עדיין בתוכה. הפאות והזקן שהדביק כבר לא. הסחבות עדיין עליו אבל מגע ידיו לא השתנה.
היא לא היתה צריכה להסתכל עליו כדי להיות בטוחה. הזין שלו והידיים שלו היו כל הDNA שהיתה צריכה.
היא לא מפסיקה לבכות על המזגן הישן כשהזין שלו עדיין בתוכה. היא כבר יודעת. הוא יקלף אותה משם. הוא יחבר אותה חזרה. הוא ירכיב לה את החלקים החסרים. הוא ינגב לה את הדמעות.
הוא גם יעניש אותה על זה שלא הספיקה לעשות 1200 שקל.
[b]
לפני 16 שנים. יום ראשון, 2 בינואר 2011 בשעה 2:49
דבר אליה.
דבר אליה לפני. דבר אליה אחרי. בעיקר דבר אליה תוך כדי.
אבל תדבר אליה.
זה בדיוק ההבדל של מאסטר לאדון. הקו הדק בין הפיזי למנטאלי. המקום בו היא יכולה להתחבר. להכנס. לאבד. להתמסר. להתנתק .לעוף. להגיע לספייס.
דבר אליה.
היא צריכה את זה. אתה צריך את זה שהיא צריכה את זה.
דבר אליה.
תצליף תנחם ותדבר אליה. תפליק תחבק ותדבר אליה. תסטור תלטף ותדבר אליה. תקשור תנשק ותדבר אליה. כל הזמן. אל תחדול ואל תפסיק. אל תעשה הפסקות ארוכות מידי. זה הדלק שלה. תדבר אליה.
תדבר אליה. תלחש לה באוזן או תצעק אליה מלמעלה אבל תדבר אליה.
תדבר אליה. לא איתה. לא עליה. לא עם אחרים ולא עם אחרות. תדבר אליה.
תדבר אליה על הפנטזיות שלה. אלה שאתה הגשמת. אלה שאתה עומד להגשים. ובעיקר אלה שאתה יודע אבל לא תגשים. תן לה לבד לעשות את החיבור הזה.
תדבר אליה גם אם אחרים עושים לה את זה בשליחותך. תדבר אליה גם אם אחרות מדברות אליה בשבילך.
תדבר אליה לא רק כדי להציף אותה מלמטה אלא בעיקר להציף אותה מלמעלה.
תדבר אליה ולו מהסיבה היחידה שמלבדך אין אף אחד אחר שידבר אליה.
בשקט. בנחישות וברגישות. בחומרה ובסלחנות. בטון שהיא אוהבת. בטון שיכול להרדים אותה. להרגיע אותה.
דבר אליה.
לפני 16 שנים. יום חמישי, 30 בדצמבר 2010 בשעה 14:19
באיזה שלב, מפגשים משפחתיים הופכים לסוג של מעמסה.כמו סוג של טסט או טיפול 10000. בא ברגע לא נכון. ממש אין לך כח לזה. אתה תמיד תדע שפעם ב.. אתה חייב לעשות את זה. אנחנו עדר של כבשים שחורות. לא יודעים איך לאכול אותנו. איך לדבר אלינו. לא מבינים. גם לא יבינו.
אתה כבר לא מנסה להסביר. הדרך הייחודית שלך בונה אותך אבל הורסת דברים אחרים. אתה לא רגיל. כבר לא שואלים שאלות. המבטים לאט לאט דועכים. לאט לאט מתפשטת לה ההפנמה. הוא כזה. הם כאלה.
שישי בערב באים לאמא שלי למיני ארוחה משפחתית. להכיר את המשפחה של ארוסתו של אחי.
אתם כבר מכירים. חיוכים מאולצים. שיחות בנאליות שלא תזכור ברגע ושוב תהיה במכונית חזרה.
אחותך פותחת לך את הדלת.
נשיקות על הלחיים. הפנים אולי מחייכות אבל העיניים מסגירות אחרת.
"אל תשכח לפני שאתה הולך אני חייבת להראות לך משהו." ואתה מתפנה למשפחה שלך. המשפחה שלא בחרת.
אתה לומד שעם השנים זה הופך לסוג של פגישת מחזור. אתם נפגשים אבל מתעדכנים מה חדש. מה הספקת לעשות. איך בעבודה. מה עם הילדים. איך בלימודים. רזית אתה יודע. כאלה.
למרות שאתה נשוי+2 אתה שייך לזן אחר. לאנשים שבחרו אחרת. המשפחה שלך מאלה שלא תבין בחיים. הם יישארו כנראה עם אותם אסוציאציות וקלישאות. אתה כבר לא מנסה למרות שאתה מוכן להודות בזה.
הילדים שלך מתים על הבני דודים שלהם וזה כנראה מה שמחזיק אותך. את הקשר הזה. אתה בא כי אתה מוכרח. בימי הולדת. חגים. וארוחות נושא כמו זאת של הערב. היית אולי מנתק אם היתה לך סיבה טובה. זה טוב יותר מכלום. כבר לא אכפת לך. לא כולם אותו דבר.
יושבים מסביב לשולחן ומדברים. אתה מוצא הנאה בכמה דקות שאתה מדבר עם אחיך על סרטים.
לפעמים בא לך פשוט להגיד. להצהיר. לעזעזל עם זה. להשאיר את זה מאחוריך ולזרום עם זה הלאה. לחזור לזה אחרי שהילדים הולכים לישון. לאט לאט.
לאט לאט הבדסמ הזה זה הבית שלך.
אתם עומדים ללכת ומתחילים לארוז את התיקים. מתחילים לארוז את הילדים ואת מה שבינהם. שלא שכחתם כלום. לפעמים אתה מקנא ברווקים. לצאת עם ילדים זה פרוייקט. צריך להביא תיק. ציוד.
שוב אותם חיוכים מאולצים. איזה כיף לחזור הביתה. איזה כיף לחזור לזה. לתת לילדים לישון מאחורה ולשים את המוזיקה שאתה אוהב. אולי לא בפול ווליום אבל לשים.
"רגע...רציתי להראות לך משהו" אחותך אומרת ומובילה אותך ורק אותך למחשב שלה.
היא מראה לך קטע כתוב שמוכר לך באתר שמוכר לך. קטע שכתבת גם במקום אחר.
הנה זה הגיע. האם לזה התכוננת? האם לזה התכוונת?
"פשוט גיגלתי את אחד הדברים שכתבת והגעתי לפה. הבן זונה הזה העתיק ממך את זה. אתה חייב לתבוע אותו.את...חניבעל. חוצפן. האחרים כבר ראו."
ואתה לא יודע מה לענות לה. מה להגיד לה. אתה מסתכל עליה במבט משתומם ומרחם.אתה מוכן לזה. אתה מוכן לזה? האם באמת לזה התכוננת?
היא משחקת ביו הפרסומים השונים.
"מה? תראה חניבעל הזה העתיק ממך גם את זה."
העיניים פעורות. מנסות לקלוט. להבין. כאילו הרגע מצאה אוצר. משהו שהיא לא יודעת איך לחלוק אותו. איך לספר עליו. איך להבין.
הילד קורא לך מהסלון אבל אתה לא שומע. אתה עומד שם ותוהה אם להגיד או לא. אם להתכחש בסופו של דבר או ללכת על זה. פאק איט. אתה בכלל לא חושב מה יכול לקרות. מה יקרה. מה ההשלכות.האם באמת אכפת לך?
אתה מנסה לאמץ גישה נכונה. ניסוח נכון. מבט נכון. טון נכון. אתה פשוט לא יודע איך לעכל את זה שהיא לא תוכל לעכל את זה.
"איה..."
היא מסתכלת עליך לא מבינה. לא יודעת איך להרגיש. להתרגז.להתבלבל.מה לחשוב.
"אני חניבעל".

"אבאאאאאאאאאאאאאא".
"מה מתוק"?
"הגענוווווווווו."
"נכון. הגענו" אתה מתעורר.
"אבא? גם יובל תהיה אצל סבתא?"
"בטח. יובלי כבר שמה. גם גילי".
"אז בוא כבר אבא" ומסיר את החגורה.
אתה יוצא מהמכונית. מוציא את התיקים. מוציא את הילדים. מוציא את מה שבינהם.
מוציא ומורח חיוך עקום על הפנים.
לפני 16 שנים. יום חמישי, 30 בדצמבר 2010 בשעה 5:55
הלילה...

הלילה אני רוצה שתתנגדי
כדי שאדע שאני חזק.
שאני יכול לך.
שאני יכול לעצמי.

הלילה אני רוצה שתתמרדי.
כדי שאדע שאני נאמן.
נאמן לך.נאמן לעצמי. נאמן לנו.
נאמן לדרך החיים הזו ולשליטה הזו בחיינו.

הלילה אני רוצה שתחרישי.
כדי שאדע לצעוק כשצריך.
לא לקחת כמובן מאליו. לא אותך ולא אותנו.
לא להחריש בעצמי.

הלילה אני רוצה שתתבטלי.
כדי שאדע לעבוד קשה יותר.
כדי שהשליטה הזו לא תצא לי מהאוזן השניה.
לא תתנדף. לא תפוג. לא תעלם.

הלילה אני רוצה שתברחי.
כדי שאדע לחדד את חושיי.
כדי שאדע לרדוף. לראות מרחוק.
להשיג.לתפוס.לאחוז ולא לשחרר.
להכניע.

הלילה אני רוצה שתתעלמי.
כדי שאדע לא להסיר מבט.
לא להניח. לא להפסיק ללמוד.
לא להפסיק לרצות לדעת.

הלילה אני רוצה שתשתעממי.
כדי שאדע לא להפסיק לחדש.
לא להפסיק לרגש.
לא להפסיק בכלל.

הלילה אני רוצה שתשכחי.
כדי שאדע להתמיד.
כדי שאדע לא להפסיק לזכור.
את מה שעברנו.
ואת מה שעברנו.

הלילה אני רוצה שתפלי.
כדי שאדע לתפוס. לנחם.
ללטף.להרגיע.
להרים אותך.

הלילה אני רוצה שתהיי חזקה.
כדי שאדע שאני חלש לפעמים.

הלילה
הלילה אני רוצה שתשנאי.
כדי שאדע.
שאני אוהב אותך קורינה.
לפני 16 שנים. יום רביעי, 29 בדצמבר 2010 בשעה 3:39
אני לא אדם שקל להוציא אותו משלוותו. לפעמים אני חושב שזה בלתי אפשרי. אך גם כשזה קורה לא יראו עלי.
אני לא אדם שנעלב. אני לא אדם שצועק או כועס. אני לא אדם שמתבכיין.
אני לא נותן לרגשות שלי בעיקר לרגשות כמו כעס, עלבון להכתיב לי את הלך הדברים.
אני לא אחד שמקיא החוצה את הדבר הראשון שאני חושב עליו. לא משנה על מי. לא משנה על מה. לא משנה מה יהיו התוצאות.
יש שיקראו לזה דיפלומטיה. אני קורא לזה פרופורציות.

כשפורסם 'פוני' במגזין בהשראתי כביכול זה דבר שהוציא אותי משלוותי. העדפתי לשתוק.
להפנים. ללמוד. להקשיב. להריח את השטח. את פני הדברים. להתייעץ עם מכרים ואשתי.
ואז להגיב.

אין מאושר ממני לדעת שאני משמש השראה לאחרים. זה באמת מלבב ומשמח לדעת.
אני יודע שאני כותב טוב אך אם נגעתי מספיק במישהו כדי לגרום לו לפרץ כתיבה בהשראתי או לא זה תמיד ירגש. גם אם לא יראו עלי.

מאין הרי אנחנו לוקחים רעיונות לפוסטים וסיפורים? מהחיים. מדברים שקרו לנו. מחלומות ופנטזיות שמתרוצצות לנו בראש. מדברים שקראנו בעיתון. שיר ששמענו. סרט שראינו. משיחה עם אנשים מעניינים.
הרעיון ל'פוני' נלקח משיחה מקרית עם אנונימית. מיותר לציין שהיא ידעה שאני הולך לכתוב על זה סיפור .
הסיפור פורסם בשתי גרסאות. גרסה צנועה וגרסה קצת יותר פרובוקטיבית שהוסתרה עמוק בבלוג ולא פורסמה בפומבי.
הרעיון היה חדשני. מקורי. נועז בהשפלה שלו. העלילה היתה יכולה להתפתח לעשרות כיוונים שונים. אהבתי לשחק עם הסיפור.
שלחתי את 'פוני' לפרסום לפני כמה שבועות. ימים אחדים אחרי פרסומו. (יכול להוכיח-יש לי הודעת אישור מהעורך).
חיכיתי בתורי לפרסום הסיפור במגזין. למה במגזין? מאחר ושם בדף הראשי, הדבר הראשון שנתקלים בו כשנכנסים לאתר, הסיפור יכול להגיע למספר רב של קוראים.
התרעמתי כמובן שסיפור אחר מזה שפרסמתי ועוד בהשראתו הגיע לפניו לפרסום.
נניח ו'פוני' המקורי יזכה גם הוא לפרסום עוד כמה שבועות.
האם הוא יזכה לאותו הד תקשורתי שבו זכה/יזכה גרסת החיקוי של 'פוני'?
ברור שלא.
גם אם הסיפור נחתם בהשראת הסיפור המקורי, סיפור החיקוי קיבל לראשונה את כל תשומת הלב. את כל התגובות הראשוניות על הנועזיות שבו. הן האוהדות והלא פחות חשובות-התגובות הנזעמות. את זכות הראשונים יקבל דווקא סיפור החיקוי.
אני חושב שמן הראוי היה לפחות לקבל את הסכמתי. הודעה אישית קטנה יום-יומיים לפני הפרסום. מותר? זה בסדר?
טרם התקבלה התנצלות. טרם התקבלה הבהרה מצד העורך או מצד מנהל האתר.
פרסום סיפור החיקוי בשם אנונימי גם היא מרגיזה. אף אחד לא ישכנע אותי אחרת אך לדעתי כותב הסיפור הוא GG ולא כותב אנונימי אחר.
האם הכותב פחד מתביעה על גניבה ספרותית שבגללה בחר לפרסם את הסיפור באנונימיות?
האם הכותב ידע את הסערה הקטנה שזה יחולל וכך כשהוא מפרסם את הסיפור כאנונימי הוא יכול כמובן להתנער מאחראיות? 'זה לא באמת אני'.
מילא לקחת סיפור אחר ועשית בו שימוש דומה. אבל לפרסם לפני פרסום המקור ועוד מבלי לבקש רשות מינימילית הוגנת מהכותב המקורי?

עד להחזרת ה'שפיות' למגזין גם אני לא אפרסם בו יותר את כתביי.

ותודה אישית לכל הקוראות/ים שלי.
שיהיה לכל אחד מכם יום נפלא ופורה.
בכל זאת, קצת פרופורציות. כולה מגזין.

חניבעל.
לפני 16 שנים. יום שלישי, 28 בדצמבר 2010 בשעה 4:05
מהרגע ובחרת ב-24/7 לקחת אחראיות מאד גדולה ואתה צריך לעמוד מאחוריה.
שלא יהיה לך ספק. זה אתה בחרת. לא אתם בחרתם. אתה.
אתה אחראי לפנטזיות שלה. אלה שתגשים ואלה שלא.
אתה אחראי לגמירות שלה. לאלה שלך היא תדאג.
אתה אחראי להלך הרוח שלה. אתה אחראי לזה שזה לא יצא לה מהראש.
אתה אחראי שהיא תדע. שהיא לא תשכח.
כשהדלת נסגרת והשגרה שלכם הלכה לישון עם סיפור לילה טוב וכביסה אחרונה בארון אתה אחראי לזה שהיא לא תשכח לרגע שהיא שפחה. גם אם לא תסשן אותה כל יום אבל תזכיר לה.
תשאיר אותה במשחק. אתה לא חייב להצליף כל יום. לא חייב לסשן, לקלל, לתת משימות והוראות לביצוע. אתם יכולים להנות מערב ואנילי של זוג נשואים נורמאלי. אתם לא אבל אתם יכולים להנות מזה. אל תתן לה לשכוח.
תשאיר אותה במשחק.
אל תרשה לה להכנס לתיבת ההודעות שלה. תצא מהדירה כי קבלת שיחה חשובה ואסור לה לשמוע. תן לה לקלוט קטעי שיחה רלוונטים אבל ללא משמעות וללא תאריך. היא תקלוט את הרעיון. המחשבות שלה ירוצו קדימה. הפנטזיות יתחילו להשתולל. המחשבה של 'מה הוא הולך לעולל לי'? תעביר אותה על דעתה.
אתה חייב להיות in to it. לחלוטין. את הציוד שלכם למשל אתה קונה לבד. מתייעץ לבד. היא ממש לא צריכה לבחור את השוט שלה או את הקולר. אתה המחליט. כמו לגבי להחליט מה היא לובשת בערב מסוים אתה מחליט מה הציוד שלכם. מה קצב ההתקדמות שלכם. מה אתה מתכנן ללמוד. ליישם. אתה מחליט. לפחות לגבי הבדסמ 'כמעט' שום דבר לא נתון לשיקול דעתך.
אתם נוסעים עם הילדים למקום מסוים. אתה עוצר בתחנת דלק , הולך לכיוון החנות למשל באופן מפתיע, חוזר לאחר דקותיים ללא שום דבר באמתחתך. משאיר אותה עם שאלות שיעסיקו אותה ערב שלם.
אתה חייב להשאיר אותה במשחק.
תן לה לגלות במקרה צעצוע חדש שטרם השתמשת בו. אם כבר קנית תנצל את זה. המחשבות של מתי ואיפה ואיך הספיק לקנות את זה?? יעבירו אותה על דעתה.
לצד הספונטיות של חיי בדסמ ב-24/7 יש מקום של כבוד להרבה תכנון מראש.
לצד דברים שאתה מתכנן לה כהפתעה תשאיר דברים שהיא יודעת חלק מאד קטן מהם.
אתה זה שאחראי על קשרי החוץ.
אם אתם הולכים למפגש פליי פארטי אל תתן לה לקבוע כלום. אתה יוזם. אתה מזמין. אתה מסדר בייביסיטר ואומר לה לא לגלות לאשה. זאת הפתעה. תן לה התראה של יום יומיים מבלי להגיד לה לאן. תגיד לה לקבוע תור למספרה. לעשות הכנה לפני אבל לא להגיד לה לאן.
חוסר הידיעה הרבה יותר מחרמן מהידיעה.
תעשה את כל הסידורים הנחוצים. זאת הממלכה שלך. תסדר. תקנה. תארגן. תקבע. תדבר.
ואל תאמר מילה. תשאיר פירורי לחם. לקט של רמזים. לא יותר מידי.
לצד סשנים קטנים, ספונטניים, מקומיים תתן לה לדעת שהיא חלק מתוכנית הרבה הרבה יותר גדולה.
ככה בדיוק.
תשאיר אותה במשחק.
לפני 16 שנים. יום שני, 27 בדצמבר 2010 בשעה 8:44
22:30
מסיים הקרנה של סרט קולנוע אליו הלכתי לבדי. יוצא מהאולם ומסמס לאשה/שפחה בבית:
"מעבר לכריכה בספר של הצימרים מסתתר פתק."

22:31
השפחה מוצאת את הפתק. זו גלויה קשיחה בגודל 15X20 ועליה רשום:
"חפש את המטמון מכירה?
בשעה 23:00 אני מגיע לבית. עלייך למצוא 5 גלויות כאשר כל פתרון כל אחת תוביל להימצאות הבאה אחריה. בגלויה השישית תקבלי הוראות שעלייך לבצע עד מועד הגעתי.
במידה וההוראות בגלויה השישית לא ימולאו העונש שלך יהיה 50 הצלפות בקיין שאת כל כך 'אוהבת'.
בהצלחה שפחה."

על גב הגלויה המשך החידה:

"חידה מס 1. מצאי בבית את השורות הבאות: 'מדבקות, שבלונות, דפי צביעה'.


22:32
אני מגיע למכונית ומתניע.

22:34
השפחה מוצאת את הגלויה במדפי היצירות של הילדים. בכל קרטון ובו חומרי יצירה יש פתק ועליו רשום את התכולה שבו. על אחד הקרטונים רשום 'מדבקות,שבלונות,דפי צביעה'. בתוכו נמצאת הגלויה הבאה.
"חידה מס 2:
קבוצת ***** מקבוצת מפעלי הנייר אמריקאיים ישראלים".

22:36
נוסע באיטיות. יש זמן. עוד רבע שעה גג כבר בבית.

22:39
השפחה מוצאת את החידה השלישית מתחת לאריזה הסגורה של נייר המדפסת.
"חידה מס 3:
יצרן: חברת ***** שנמצאת ב-*** ת.ד *** "
השפחה ניגשת ישר למטבח ומחפשת במזווה אריזות של מוצרים יבשים.

22:40
כבר לא רחוק מהבית. מעניין אם תצליח או לא. 50 הצלפות בקיין ישאירו סימן להרבה זמן..

22:43
השפחה מוצאת את החידה הרביעית בתוך הקרטון של הקורנפלקס.
"חידה מס 4:
גנזים. חברה למוצרי ארכיון וגניזה"
השפחה לא יודעת איפה לחפש. אין לה מושג מה זה. היא לא זוכרת כזה דבר בבית. היא עוברת בין כל החדרים. היא לא עונה לצלצול הטלפון של אמא שלה.

22:45
יש זמן. לא חותך רמזורים. לא עוקף. במילא עוד 5 דקות כבר בבית.

22:47
השפחה מצאה את הגלויה החמישית בקרטון לגניזה מעל לארון שם אני מאוחסנים חפצים אישיים.
"גלויה מס 5:
"אוקיינוס הקרח הצפוני".
מה?????????????? איפה זה??????????
השפחה אובדת עיצות. היא מחפשת באטלס ישן שקיים אך זה לא שם.

22:49
אני חונה ליד הבית. יוצא מהרכב.

22:51
השפחה עוד לא מוצאת. עוד צלצול מאמא. היא אומרת שהכל בסדר וסוגרת את השיחה.
היא צריכה להפעיל את המח. איפה הוא היה יכול להחביא את זה? אוקיינוס הקרח הצפוני. זאת חייבת להיות מפה. חייבת להיות מפה. איפה זה? היא עוברת על מדפי הספרים. אלו של הילדים ואלו של המבוגרים. אין. אין גם ספר שהיא זוכרת שיהיה רשום שם משהו כזה. מה היא תעבור עכשיו ספר ספר??

22:54
ניגש לקיוסק מעבר לכביש כדי לקנות בירה. מחכה ללקוחה אחת לפני, משלם ופוסע לכיוון הבית.

22:55
השפחה מוצאת את הגלויה האחרונה מאחורי מפה ממוסגרת של נשיונל ג'יאוגרפיק.
"יפה שפחה.
ההוראות הם אלה:
סגרי דלתות
תגיפי תריסים וסגרי חלונות.
שולחן אוכל ריק ועליו ארגז הצעצועים.
שטיח הטלאים על הרצפה בסלון.
תפעילי את סדין החימום שלך ואת המזגן על חימום.
הסלון מרוקן מצעצועים ובגדים מהכביסה."

22:56
נכנס ללובי הבניין. ניגש למדרגות.

22:57
השפחה ממשיכה לקרוא את ההוראות תוך כדי ביצוע.
כוסית יין אדום תחכה לי ליד ארגז הצעצועים.
דלת חדר הילדים סגורה. כסא מאחורי הדלת כדי שירעיש למקרה שיצאו.
תמתיני עירומה על שמיכת הטלאים. על ארבע.
צעיף המשי הסגול מכסה את עינייך.
שקט."

22:58
עולה במדרגות באיטיות. אגיע בדיוק בזמן.

22:59
השפחה מתרוצצת ממקום למקום. מסדרת. מנקה. מארגנת. מוזגת. מקפידה. מתפשטת. קושרת.מוודאת שלא שכחה כלום. מבט אחד אחרון. פאק. היא שכחה את החלונות. רצה לסגור בעירום את החלונות.היא תספיק?

23:00
נכנס הביתה.
לפני 16 שנים. יום ראשון, 26 בדצמבר 2010 בשעה 15:52
פעם. לפני לא הרבה שנים. ראיתי כלב גדול ואימתני רודף אחרי ילד קטן. כבן 4. אמו של הילד חטפה אותו לידיה והכלב שב על עקבותיו. הזאטוט היה מבועת עד כדי כך שלא הצליח לבכות.
הוא היה חיוור כמו סיד. אני לא אשכח את תמונה הזו. העיניים פעורות כמי שראה את המוות לנגד עיניו טרם הבין בכלל מה זה מוות. הפחד עדיין שט לו בכל וריד ועורק בגוף שלו. לקח לו הרבה זמן להירגע.
עמדתי שם בוהה בהם. בוהה בו ומחשבה אחת עלתה בראשי.
הנה נבראה לה טראומה.

פעם.לפני יותר הרבה שנים. כשאני הייתי בגיל 4 . חיטטתי בחדרו של סבא שלי ז"ל. מצאתי על השידה מקטרת יפה. רציתי לנסות אותה כמו הגדולים. כמו כל ילד בן 4 שנמשך דווקא לדברים שאסורים לו. הטעם של הטבק נשאר לי ימים ארוכים. לא הצלחתי לסלק אותו. מאז אני לא נוגע בטבק. בקושי מעשן ואם כבר מעשן אז מעשן חברתית ולא לריאות. תמיד נח לי לחשוב שזה בגלל אותה מקטרת מוקדמת.

כיום אני אבא לבן 4. בין השאר. אתה חושב על זה ואתה יודע. כשם שזה היה חלק מחיי זה יהיה חלק מחייו. העובדה שיקרו לו דברים קשה לך. קשים יותר. קשים פחות. אבל כנראה יקרו. כדרכו של עולם. כדרכם של טראומות.
ההורים שלי לא ידעו איך לגדל ילדים. מבחינתם להיות הורים זה להיות בייביסיטר עד שהילד עוזב את הבית. אין דגש על הקניית ערכים. אין השראה. אין מורשת. יש עבר ויש היסטוריה אבל אין מספרים.
עוד דפוס מרכזי ששינית בחינוך של הוריך. לא הרבה יכולים. לא הרבה יודעים איך. אתה הצלחת לשנות הרבה דפוסי התנהגות והרבה דפוסי חינוך שגדלת עליהם. אבל גם זה עניין לפוסט אחר.
למדת משהו חשוב מאד בחינוך ילדים. לא בטלוויזיה ולא מספר. למדת על עצמך. תוך כדי. בשניה אחת בודדה וארוכה של לידה.
האחראיות היא יותר גדולה ממה שאי פעם העלית על דעתך.
אתה מחנך אותם לעצמאות. אתה מחנך אותם ליצירתיות וסקרנות. אחרי כמה שנים אתה כבר מזהה את האופי שלהם וכל מה שאתה צריך לעשות זה רק לא להפריע. להעצים. לתת אסימונים כמה אנשי חינוך נותנים לזה. שהרי בבית ספר ובגן אף אחד לא יגיד להם שהם נבונים, יפים, מצליחים ויכולים. האם אתה משאיר את ילדיך לחסדי אנשי החינוך? אתה יודע. את הדבר הזה.את האסימונים האלה הם יקבלו פה. בבית. איתך.
אתה מחנך אותם לא להתייאש. לנסות ולנסות ולנסות. כדרך. לא כמטרה.אתה לא מתרגש כשהם נופלים. אשתך לעולם לא תוכל להתעלם מזה כמוך אבל אתה דואג שיקומו לבדם. וכל עוד באמת לא קרה נזק רציני אתה לא עוזר להם לקום. הם יקומו לבד וילמדו.
אתה מחנך אותם שהם יכולים להכל. אין באמת שום דבר שהם לא יכולים בהתאם לגילם. אתה מלמד אותם לשאוף. אתה מלמד אותם לחלום. אתה מלמד אותם גם לעשות. אתה מלמד אותם לעמוד על שלהם. להיות חזקים כשצריך. כדור שני לשואה אתה לעולם לא תוכל ללמד אותם להגיש את הלחי השניה ולהגיד למורה שהוא עשה לי ככה וככה. לעולם אל תתחילו בריב. תמיד תהיו אלה שמסיימים אותו.
אתה מלמד אותם להתמודד עם פחדים. אתה מלמד אותם שזה בריא לפחד. אתה יודע הרי מה החיים יכולים לצפון לך ולהם. אלף חלילות. אתה מלמד אותם שהחיים הם אולי לא פיקניק אבל הם חוויה. וכאמר אחד השירים אתה מלמד אותם לעלות לרכבת ההרים הזאת שנקראת החיים. ולא לפחד.
אתה אבא נהדר ואתה יודע את זה. כשם שהוריך הותירו בך צלקות משלהם כך גם אתה תשאיר צלקות.אין הורים מושלמים. כמה שלא תשנה דפוסי התנהגות יש טראומות שגם אתה כנראה תברא לילדיך. בעקיפין ולא במישרין.אין מנוס מזה.
אתה לפעמים חושב אם יש דברים שאתה עושה שישאיר להם טראומות. אם יש דברים שאתה עושה במודע. אם יש דברים שאתה עושה שלא במודע. אם יש טראומות שכבר נחקקו.
אתה מלמד אותם להתמודד עם הפחדים שלהם. להילחם בשדים שלהם. לנצח את העכבות שלהם.
אתה מלמד אותם להתמודד עם טראומות.
הורות היא לא בייביסיטר.
אתה לא מחנך אותם לחיות לצידך. אתה לא מחנך אותם רק שידעו להעריך אותך ולכבד אותך. אתה גם לא מחנך אותם רק כדי לחיות נכון. אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות בריא.אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות חיובי. אתה לא מחנך אותם רק כדי לחיות ערכי.רק כדי לחיות אנושי. זה נדבך מאד קטן בחינוך. אתה בעיקר.
מחנך אותם לחיות....בלעדיך.