סרטן הגדי

ממחר מתחילים.זאת המתנה שלך לעצמך. כבר הרבה זמן.הגיע הזמן לעבוד על זה.לא להתעורר מאוחר מידי.
אתה מכיר את שם הספר. אתה מכיר את הדמויות.את העלילה הראשית ואת עלילות המשנה. את נקודות המפנה. את הדיאלוגים, המונולוגים, המחשבות וההרהורים , הדילמות , משברים וקשיים שאתה הולך להעביר את הדמויות שלך. חשבת על הכל. כבר התחלת אפילו לעשות את התחקיר. אפשר להגיד שסיימת. ממחר מתחילים.
אתה כבר יודע איך אתה רוצה לעצב אותו, מה לצייר על הכריכה, מה לכתוב מאחורה. זה שם אבל לא שם.בשירות מילואים אחד אתה זוכר שעשית מרתון כתיבה על נייר בלוק A4 צהוב עם תריסר עטי פיילוט V5 כחולים. הגעת ל170 עמודים אבל אז כמו בכל ספר אתה מגלה טעויות קטנות. לא טעויות כתיב. אתה מגלה בעיות בהיגיון הבריא וברצף העלילה של הסיפור שיצרת. זה לא יהיה הגיוני שהפרוטגוניסט עושה ככה והאנטיגוניסט עושה אחרת. ואז אתה שוב מתקן. הכל בראש. אתה רוצה לקרוא את הפוסט הזה שנה מהיום ולגלות שעשית עם זה משהו ולא סתם שרבבת
שטויות.
זה יהיה קשה ואתה כנראה תקיז דם , כך או אחרת אבל זה מה שאתה רוצה. זה מה שאתה רוצה. זה מה שאתה רוצה. ממחר מתחילים.
בעצם למה ממחר? דף חדש בword ולעבודה.

שבת.יושבים בבית לאכול ארוחת צהריים.אשתי הקידס ואני.
הקטנה מתגלה כסרבנית שניצל. היא מעדיפה את כל הפחמימות מסביב רק לא את השניצל.
"תאכלי את השניצל תקבלי את התירס" אני מנסה לעשות איתה משא ומתן אך אני יודע שהקרב אבוד מראש. בכל זאת היא הבת של אמא שלה.
הג'ינג'לה הקטנה הזאת מתחילה לילל רק בלי הדמעות כדי להצהיר כוונות. בכל זאת הבת של אמא שלה.
"לא קטנה.תאכלי שניצל ותקבלי תירס" אני ממשיך לנהל איתה קרב התשה. אני חייב לנצח פה ויהי מה.
היא מגבירה את הדציבלים של היללות כי אולי אבא כבר לא כל כך שומע טוב. אתה כבר לא מחליט פה כלום.
קצר ולעניין אני אומר לעצמי ומשנן מנטרות של סופר נני.בלי הרצאות.
"תאכלי שניצל תקבלי תירס."
היא מגניבה מבט של פודל בגשם לאמא שלה.תעזרי לי פה עם המנוול הזה.מתבלת ביללה קצרה נוספת כדי לתת סאונדטראק לדרמה הקטנה פה.
"אתה צריך לבחור את המלחמות שלך" אומרת לי אשתי. "מה היא מבקשת פה? תירס? לא ממתק.תירס בן אדם".
אשתי יודעת טוב לשכנע. עובדה.התחתנתי איתה. יש היגיון מסוים בדבריה אבל עכשיו זה מלחמת התשה לשמה. אין מצב שאני מוותר פה.אם ויתרתי פה הקטנה תדע שהטריק הזה עובד. היא תעשה את זה כל פעם רק תאריך ותגביר את קצב היללות.
אני מגיש לה את המזלג כשחתיכת שניצל תקועה בו. "בבקשה קטנה.שניצל ותקבלי תירס".
היא נותנת לי מבט מוזר כזה.אבא סנילי.מה פה לא היה ברור. היא מושיטה יד לעבר קערת התירס שנמצאת בקצה השני של השולחן.מה שבטוח בטוח. זה נראה שרק כח המחשבה שלה יכול להביא אליה את הקערה. היא מוסיפה ליילל. הישועה מאמא טרם הגיעה.מעצבנת אחת.חכי חכי לגיל 14.
אני תוקע את מזלג השניצל בכמה גרגירי תירס.בתחבולות תעשה לך מלחמה.
היא לוקחת את המזלג אך ממתינה לתרועת הניצחון. היא חוטפת בשיניה הצחורות את גרגירי התירס שעל המזלג ומשאירה עליו את השניצל.
אנחנו מחליפים מבטים כאלה שאפילו טום וג'רי או זאב הקיאוטי והroadrunner היו מסמיקים.
ככה???? אוקיי קטנה ואני מחקה את באגס באני ,this meens war!.
אני תוקע את המזלג קודם בגרגירי תירס ואחרי זה בשניצל. כך שאם היא רוצה להגיע לגרגירים היא צריכה קודם לאכול את השניצל.
היא מסתכלת על המזלג ובולעת את הפיתיון.אוכלת את השניצל ואחריו את הגרגירי תירס הארורים האלה.
אני מחייך בחיוך מאוזן לאוזן עד שכואבים לי שרירי הלחיים. יופי לי. ניצחתי בת פחות משנתיים. מזל טוב.
עוד מזלג כזה והיא עדיין אוכלת את השניצל.
"אני גאון" אני אומר לעצמי בקול. יופי טמבל.תמציא על זה פטנט. גרסה חדשה לשניצל תירס.
"בתאבון קטנה" אומרת אשתי כשהיא אוכלת כבר את המזלג השלישי.
במזלג הרביעי היא מבינה שעבדו עליה. היא מגניבה אלי מבט חשדני.הג'ינג'לה הקטנה הזו.
היא מוציאה את חתיכת השניצל באצבעות הצ'ופסטיקס שלה וכמובן מסתערת על התירס.
אני שומט את כתפיי .זהו הפסדת.
עכשיו הקטנה טובלת את התירס בקרטוב של קטשופ שעל הצלחת שלה באותם אצבעות של צ'ופסטיקס שלה ואוכלת אותם בתאווה.
אממ...אני חושב על תחבולה חדשה. אני טובל חתיכת שניצל בקטשופ ומגיש לה."בתאבון קטנה".
היא לוקחת את השניצל האדום.מסתכלת עליו ואולי גם עלי.מכניסה לפה ותוך שניה מוציאה את השניצל. רק בלי הקטשופ.היא ליקקה אותו בתוך הפה שלה.
היא מחייכת אלי חיוך מלא שיניים טריות. על מי אתה מנסה לעבוד פה?
ואני מחזיר אליה בחיוך אוהב ומאוהב. תחמנית הקטנה הזו.
בכל זאת הבת של אמא שלה.

זה מגיע וכבר עובר. לפעמים אתה מתייחס לזה כאל קוץ טורדני שנתקע לך באמצע החיים והדרך. עוד יום הולדת. האם אתה אותו 'שונא מתנות' שחשבת שאתה? האם אתה אותו מיזנטרופ שחשבת שאתה? האם זה הילד שלך ששינה אותך או הילד שבך? רק שיעבור כבר. שלא ידעו.שלא ירגישו. שלא יגידו כלום. שרק יתנו לזה לעבור. כמו שפעם כתבה על זה אסתר שמיר, "אולי זו רק פאניקה קטנה וזה עובר".אתה למדת לאהוב את מה שאתה רואה במראה. השיער שהקדים להאפיר כבר לא מביך אותך. זו מתנה יקרת ערך מהצד של אבא שעיקרה הוא פוסט בפני עצמו. אתה כבר לא צובע. בקושי טורח לסדר. נותן לזה להתפזר ול'התרעם'.זה אוטוטו עובר.מה כבר היה לנו? מה הספקת השנה? מה שינית? איך התקדמת? רק אתה יודע את התשובה לשאלה הזו.
בתאילנד לפני כעשור ישבת בצ'אנג מיי ואכלת או לפחות ניסית לאכול סרטן במסעדת דגים. אלה מהמסעדות שאתה בוחר אותם ישר מהאקוואריום ואפילו נותן להם שם טפשי כמו שזה נשמע. רואה את כל התהליך עד שהוא מגיע אליך לצלחת.
אתה נותן ביס ואתה מרגיש רע עם זה. זה אידיוטי אולי אבל אתה כל כך מחובר למזל שלך שאתה לא מסוגל לבלוע את זה.
מה שלום השדים שלך? אלה שבינתיים השנה האחרונה יצאו החוצה ואלה שנשארו וכנראה לתמיד יישארו שם בפנים. לא לחינם בחרת בתמונה המסמלת את זה יותר מכל.
באיזה מובן בדיוק גדלת ובאיזה מובן אחר נשארת מאחור? מה למדת ? מה הפנמת? מה השכלת ומה טעית?
האם אתה פוחד מהשדים שלך?
דלג על זה.פאניקה קטנה.מזל טוב.תעביר את זה הלאה.

קטע שנכתב כבר לפני כמה שנים . מאחר ושיניתי את הקונספט של הבלוג החלטתי לפרסמו פה.

כמו אז

שבת בערב. השעה שש לערך. חוזרים הביתה מסבא וסבתא כמו כל מוצאי שבת.
רק עכשיו אורזים שני ילדים. שני מעילים. תרופות(חורף, בכל זאת), מפתחות, פלאפונים, עיתונים של שבת ואפודה חדשה שהדוד קנה לילד ושכח שבגיל הזה ילדים לא אוהבים שקונים להם דברים שהם לא צעצועים.
נכנסים למכונית. אז ישבנו אחד ליד השני. עכשיו, כשתינוקת בת 4 חודשים מינוס מקדימה ואיש קטן בן שנתיים וחצי פלוס מאחורה אנחנו יושבים אחד מאחורי השני.
חמש דקות בדיוק מפרידות בין הבית של סבא וסבתא לבית שלנו. אני מתניע ושם דיסק האוסף של שלמה ארצי שהכנתי.רצועה מס" 142 "לא עוזב את העיר".
האיש הקטן מאחורה קוטע את שלמה ואותי : "רוצה את `כמו אז` בבקשה".
"יש גם שירים אחרים מגניבים" אני מנסה להסביר לו.
הוא קולט שלא ירדתי לסוף דעתו אז הוא מרים את הקול כי אולי לא שמעתי טוב " כמו אז בבקשה!".
כדי לשמור על שקט תעשייתי וגם בגלל שגם אני אוהב את השיר הזה, עד כדי כך שאם אי פעם אעיז לשיר קריוקי, זה השיר שאבחר לזייף איתו.
אני חוזר לרצועה מס" 86- "כמו אז".
פניו של שהאיש הקטן שלי והאישה שאיתי ושלידו נאורו כאילו הוא קיבל במבה והיא קבלה לא משנה.

"וכל הדרך, כן, כל הדרך
כשהם צחקו, נרדמתי שם."

הוא מניע את הראש כאילו הוא שומע שיר טראנס או רגאיי קליט.מפזם ומגמגם את המילים שטרם למד בעל פה.

"לא מצטער שלא הערת אותי.
חלמתי שהכל כמו אז."

אני מאט את הנסיעה. בכל זאת חמש דקות ואני כבר בבית .אני רוצה לשמוע את כל השיר. חוץ מזה מה אני בכלל ממהר.

"עולם מתמוטט, מרוב אמביציות,
מרוב שאהבתי, לא אהבת.
מסע בדמיון כי שם הכי טוב.
חלמתי שהכל כמו אז."

ואז הפזמון מגיע והאיש הקטן שלי מחלק הוראות." אבא אתה לא שר. רק אמא". רק שהילד יהיה מרוצה. אני דווקא אוהב לשיר באוטו כשהמבקרים שלי הם רק אשתי והילד.התינוקת לידי מישירה את עיניה לחלון כאומרת לעצמה..`מתי יבואו ההורים שלי לקחת אותי מפה`.

"כמו אז מצאתי לי בחושך
סיגריה להדליק, כמו אז."

כמו אזזזז. חוזר אחריו מאית שנייה אחרי האיש הקטן שלי. בהתחלה זה היה נשמע יותר כמו "כמו אססס" אך עם כל השמעה התיקון בא מאליו.הוא מניע את ראשו כאילו הוא נמצא בהופעה עצמה.

"כמו אז ישבתי לי בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז."

אשתי והאיש הקטן מאחדים כוחות ושרים בקולי קולות כאשר הם מניעים את ראשם ומימין לשמאל ואני רק מאט יותר את הנסיעה כדי שאוכל להציץ יותר במראה בתוך האוטו.

"היה עוד אור, חמש בערך,
לא זמן אהבה, לא זמן וידוי".

אשתי ממשיכה לשיר בהתלהבות ובמבטי הערצה אליו. אל בכורנו. האיש הקטן שלי חוזר אחריה כדי לשמור על הקצב. ולי, לי חיוך דבילי מתפשט על פניי.

"לא, לא שיכור, כרעתי ברך
אמרתי: "לא שמח, לא עצוב,
תתחתני איתי שוב?".

דווקא כשחשבתי שהמכונית תכריע את הקטנטונת שלא ישנה כל היום ההופעה הקטנה שהיא זוכה לה מאחורה שומרת על ערנותה.

"כמו אז נתתי לך בחושך,
טבעת ענקית, כמו אז."

ושוב הם שרים. האיש הקטן שלי ואשתי, האמא הכי מדהימה בעולם. אני שומע את ה `כמו אז` של האיש שלי ומתמוגג.מיד הופך את זה לטרוטון הרשמי שלי.

"כמו אז ישבנו שוב בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז."

הם ממשיכים לשיר בקולי קולות ואנחנו כבר אוטוטו מגיעים.מה זה בעצם אושר? אני חושב לעצמי.

"כמו אז נתתי לך בחושך
טבעת ענקית, כמו אז."

מה זה באמת אושר? אם לא הדברים הקטנים האלה. שיש בינינו. דברים קטנים שיום לאחר מכן אולי לא נזכור.בכל זאת, לא אירוע משמעותי. לא יום הולדת. לא חג.ללא שום סיבה למסיבה. אז מה זה באמת אושר?

"כמו אז אהבת אותי בחושך,
שם את נמצאת איתי כמו אז"

אני נותן הצצה חטופה לכל אחד מהם. אשתי ושני ילדיי. אני יודע שיש כאלה שאין להם את זה.במיוחד בימינו אנו. כאלה שאין להם בית לחזור אליו. לפחות לא שלם. כאלה שאין להם סיבה לחזור לאיזשהו בית. כאלה שאין להם ילדים לראות.לא עלינו. כאלה שיש להם ילדים אך אולי נכים בגופם או בנפשם.לא עלינו. כאלה שלא רואים את הילד שלהם כבר ארבע שנים. אז מה זה אושר בעצם?

"וכל הדרך, כן, כל הדרך,
לא מצטער שלא הערת אותי."

השיר מסתיים ואני מחנה את האוטו בחנייה.
אני אקח אותה. את אותו. את תעשי לה אמבטיה. אני אקח אותו למקלחת.אל תשכח את התיק שלו.מוצצים זכרת לקחת? אל תשכחי לבדוק מחר שמן לפני שאת יוצאת. תעטוף אותה בשמיכה כי קר בחוץ. אני, אני אני, רוצה להדליק את האור אבא.
חוזרים בשקט בשקט לאותה שגרת חיים מתישה וברוכה.
אני אוסף את משפחתי הביתה ומרים מבט השמיימה.תודה אני לוחש לעצמי וכבר חושב אם בקיץ הקרוב לקחת אותו להופעה של יובל מבולבל או להופעה אחרת בקיסריה.

בימים האחרונים התחלנו לעשות הפרד ומשול.סוג של. ביחד הקטנים לא נרדמים כל כך מהר.מן הסתם לחוד זה קורה.
כמו בכל מקום אחר גם פה בן לוקח בן ובת לוקחת בת.
אני נכנס איתו למקלחת. מדברים על החיים מנקודת גילו. מדברים על הגן ועל החופשת קיץ הבאה לטובה ולרעה.
לפתע הוא נותן לי מכה חברית אבל עדיין מכה למה שמו ואין לי מושג באיזה שם אחר לקרוא לו בבלוג הזה.לא נאלצתי להאנק מכאבים אך הסברתי לו כלל אחד מאד מאד חשוב.
תבין. לעולם אתה לא נותן מכה לבולבול ולא לאשכים (בכל זאת ביצים עלול להשמע קצת מבלבל בגילו).
זה יכול להיות מאד מאד כואב. אתה לא נותן מכה שם. לא לי. לא לחבר מהגן. לא לאף אחד. גם לא לעצמך.
ואז החכמולוג הקטן גדול שלי נתן מכה לעצמו בבולבול.
לא כואב לי אבא.
מה אני עונה לו?
הוא נותן לעצמו עוד אחת בבולבול. מכה קטנה עם היד. לא כואב לי אבל אבא.
אלוהים. מה עשיתי.
ואז הוא נותן לעצמו עוד אחת ועוד אחת ומחייך חיוך ממזרי.
מה עובר לך בראש? מה יצרתי? מה בראתי? המטען הבדסמי המזורגג הזה מכניס אותך לסרטים על כל סצנת סאדו מאזו הכי קטנה מחיי היום יום. האם זוהי תחילתה של מאזוכיזם?? לא הגזמת בכלל חתיכת אידיוט.
ועדיין. זה לא אומר שאתה צריך לתת לעצמך מכות שם. אם תתן חזק זה באמת יכול לכאוב. ואל תנסה. תאמין לי הפעם. תאמין לי רק הפעם.
הוא צוחק לי בפרצוף וממשיך להשתטות למזלי אחרת.
אני חייב ללמד אותו להתקלח לבד.

ברגע מסויים בחיים. זה תופס אותך בד"כ בנקודת שפל. לעיתים קרובות אפילו בנקודת שפל הכי נמוכה שלך. ואז זה מבזיק. אז זה מגיע. באבחה אחת קטנה. כמו כאב חד ועמוק בגב. אתה מתקפל ומבין. שוב עושה ספירת ביניים. ספירת מלאי. מה היה לנו. לאן הגענו? האם צדקנו בבחירות שלנו או לא? אתה מגדל לעצמך חבר דימיוני כדי שיהיה לך נח לדבר אל עצמך. גם בכתיבה. מה בכל זאת היה לנו? בנקודת שפל הזו אתה מבין. אלה לא רק הבחירות שאתה עושה.
התחלנו אולי מהר מידי. מוקדם מידי. הכרנו בסטוץ. עקפנו ואולי שלא בחוכמה את כל טקסי החיזור המקובלים בין גבר ואשה. אבל זה היה בדסמ טהור. לא חשבת אז מה שאתה יודע היום. לא ידעת אז שזה ימשוך אותך פנימה. מה זה זה? איך להגדיר את "זה"? הכרתם בסטוץ. עצם ההכרות שלכם עשתה הפרדה מוחלטת בין רגש לבין סקס. דברנו על זה כבר. אובייקטיפיקציה. רק עכשיו אתה מבין. זה היה שם לאורך כל הדרך. ממש מהתחלה.
תוך כדי אתה מדמיין לעצמך חיים אחרים. חיים שהיית יכול לחיות. אתה חושב שאתה מדמיין. אתה לא מתחרט על כל דקה ושניה. אתה לא משכנע את עצמך. אתה יודע את זה. וזה לא בגלל הילדים. זה בעיקר בגללה. מה היית לפניה ומה אתה אחריה ואיתה? למה היא הפכה אותך?
סיבה ותוצאה. כך שאלו לא רק הבחירות שעשית. טוב או לא טוב. באותה נקודת שפל אתה מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאתה צריך להגן על הבחירות שלך. לא כדי לשכנע את המשפחה או את מכרייך. אתה מחליט להגן על הבחירה שלך בשבילך. זה משהו שם שאתה לא יכול להסביר. מעבר לסקס. מעבר לבדסמ. מעבר לאהבה. סקעת שר את זה פעם ואתה כמוהו מחפש מילה אחרת שתתאים. זה הרבה יותר מאהבה. היא לא רק העבר שלך. היא לא רק ההווה שלך. היא בעצם כל העתיד שיהיה לך אי פעם. כל העתיד שאתה יודע שתגיע אליו. בזכותה. מה היית שווה לפניה? לא סתם אומריםמאחורי כל גבר מצליח .
אתה נגרר לזה יותר מידי. זה משחרר. זה כמו סם ממש חזק. ממש כמו אחרי אורגזמה טובה. שלך או שלה. אתה נגרר לזה. לבדסמ. לשפחות הנוספות ובדרך אתה מזניח אותה. את המספר אחת שלך. מאחר והתחלתם ככה.פגישה ראשונה סקס. תוך חודשיים עברת לגור איתה. באותה שנה כבר הצעת לה נישואין. תוך שנה וקצת אתה כבר מתחתן והיא כבר בחודש חמישי. לאן אתה רץ? רק בדיעבד אתה מגלה שפספסתם בדרך כמה דברים. אתה זונח הרבה דברים שאולי חשבת שנראים לך בנאליים מידי. אז אתה כותב את אהוב אותי ואנילי בלשון נקבה אבל אולי בעצם גם התכוונת לעצמך ולא רק אליה.
שכחת כבר מזמן. מה שעשית עם אחרות. קודמות. לפנייה. שכחת לחזר. להביא פרחים אליה. זה נכון אתם יוצאים. אתה לא צריך לתקן את הלאן. אתה צריך לתקן את האיך.לחזר. ללחוש. ללטף. רק לפני כמה חודשים כתבת על אובייקטיפיקציה וכמה שהגורל יכול להיות סוג של ג'וקר ומזמן לך הזדמנויות לבחון את עצמך כל פעם מחדש.
זה ממכר. הבדסמ. יש עוד הרבה מה ללמוד. עוד לא התחלתם ממש עם שיבארי. עוד לא ניסיתם מחטים וזה נכון שיש לכם את הציוד למתחילים והגיע הזמן לעבור למתקדמים ולא לאלתר מדברים שיש בבית. אולי באמת צריך להניח לשניה את הדברים בצד. לקחת במקומם את הדברים החשובים באמת. אתה מתבטא יותר טוב בכתיבה. מעולם לא היית איש של מילים. אולי הגיע הזמן באמת להתחיל.
להתחיל הרבה דברים. לעשות ערב רומנטי. רק שניכם. מחוות רומנטיות. רמזים ופתקים שהשארת בבית לפני שהבכור נולד.פרחים לשבת. חפש את המטמון בגרסה הקינקית. יש לך חוש דימיון וחוש יצירתי מפה ועד סן פרנסיסקו. אתה יודע את זה טוב יותר מכולם. תשקיע בעיקר.תשקיע בה וכך תשקיע בעצמך. זוהי ההגנה על הבחירות שלך. הרי תמיד תוכל למצוא יותר חכמה, יותר עשירה, יותר יפה, יותר מצחיקה, יותר נשלטת או יותר טובה במיטה בכלל. פה אתה בוחר. פה אתה יודע. אתה יכול איתה. אתה לא יכול בלעדיה.
בנקודה הזו בחיים. בד"כ זו נקודת שפל. כשזו נקודת שפל זו נקודת השפל הכי נמוכה שאתה יכול לרדת אליה. לבדך כמובן. זו הנקודה שאתה מתחיל להבין את השירים של שלמה ארצי. רק בן אדם נשוי יכול להבין באמת את השירים שלו.למה גבר הולך באמת לאיבוד דרך מרפסת , למה יש לו דרכים משונות לאמר לך שהוא אוהב ולמה הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות.
אתה תחזיר עטרה ליושנה. זה חשוב לך. היא חשובה לך. עשית ותעשה כנראה טעויות בדרך. אתה מקווה כמו שפעם שעברה שכתבת על זה. אתה מקווה ללמוד מהנפילות שלך.ללמוד מהטעויות שלך. ללמוד להיות טוב יותר.לעצמך ולה. זה נועד להיות ככה. זה כתוב למעלה. זה כתוב שם בפנים. אתה יודע את זה.זוהי לא בחירה. אתה כבר בחרת. אתה רק מגן על הבחירה שלך.
אתה תנסה להסביר לה. או שהיא תבין. או שלא. אתה תנסה להסביר לה בכל זאת. למה...
למה בין ברושים אחדים זה אני שרוקד די לבדי.

אהוב אותי ואנילי/חניבעל

אהוב אותי ואנילי.
התחת צורב.הגב בוער.הפטמות סדוקות. הפה מרייר.הלשון בחוץ ממתינה.הכוס כואב. השפתיים העליונות לוחשות. השפתיים התחתונות סותמות. אהוב אותי בבקשה ואנילי.
אני אלמד אותך לאהוב אותי ואנילי. אלמד אותך לחבק, ללטף, לנשק. לא רק כאפטר קייר. בכלל. אני אלמד אותך לאהוב אותי ואנילי.
אל תכה. זה לא תמיד יאה. למרות שאני אוהבת את זה. מתה על זה.מתחרמנת מזה. לא יכולה בלי זה. אני רוצה פעם אחת שתאהב אותי ואנילי.
אחזיר לך עטרה ליושנה. אמצוץ לך בלי שתחנוק אותי.אזדיין איתך בתנוחה המיסיונרית לשם שינוי. אחבק לא כדי לסגוד. אלטף ואגע לא כדי להזקיר.
רק אהוב אותי בבקשה ואנילי.
בלי אביזרים.בלי אזיקים שיכבלו אותי.בלי גאג שיסתום לי את הפה. בלי ספרדרים שימציאו לי תנוחות משפילות ולעיתים מופרזות. בלי חומרי עזר.בלי נרות צורבים. בלי סיכות. בלי כלום. רק שתי גופות וארבע עיניים.
רק אהוב אותי ואנילי.
פעם אחת.לא כל יום.לא פעם בשבוע. לא כשאנחנו בבית ולא במסיבה. פעם אחת. תזכיר לי איך. תזכיר לי שאפשר גם. תתנתק חתיכת חרא סאדיסטי שכמוך. תתנתק מכל אלמנט בסדמי שאתה חייב להשתמש בו לסשנים ולזיונים. תן לי אחד טהור.אחד בלי אבל עם. אחד עמוק אבל לא במובן המנטאלי.אחד עם שמונה גפיים ולא על ארבע גפיים. אחד שאין בו הבדל משמעותי בין הפורפליי לבין האפטר קייר.
תן לי להתנשף ממאמץ ומזיעה ולא מחוסר חמצן וכאב.תן לי להתעלף מתשוקה ולא מאפיסת כוחות. אל תתן משמעות ללמעלה או למטה.תן לי להיכנע לך כאשה ולא כשפחה.
תן לי להרגיש פעם אחת שאנחנו נורמאלים, נורמטיבים וכאלה ששומרים את הסטיות שלנו לשם שינוי עמוק בכרית ,בשעות הקטנות של הלילה כשאנחנו ישנים או כשאנחנו מאוננים.
רק פעם אחת. אחת בלבד. אשאר שפחה לנצח. אי יהיה אפשר להוציא את זה ממני. תן לי להרגיש את זה כמו פעם. כמו אז. לפני שנכנסתי לזה.אתה כבר היית פה. אני נכנסתי לזה. פעם הייתי רגילה. תן לי לחוש את זה עוד פעם אחת. איתך ולא עם אחרים. רק עוד פעם אחת אהוב אותי ואנילי.

NINE TO FIVE-2/ חניבעל

12:30-17:00

12:30
הדלתות ננעלו. אחד עשר משתתפים כולל הבוס. אחד עשר אבירי שולחן עגול. רשמת חיוורת פנים מחסירה פעימה. נועה, טרף בין ציידים במרכז השולחן העגול המתכוונן רכונה על ארבע. התחת שלה מופנה לעבר הבוס. נרגשת. מצפה. איזה כיף לי בעבודה. חושבת לעצמה אם משרה זו יכולה להתחרות כמשרה הכי טובה בעולם. ארוחת הצהריים מחכה לה על השולחן. אפילו הדיאט קולה שלה מוגשת בקערת פלסטיק כחולה. פיצה חתוכה לקוביות קטנות על צלחת בצד. חתיכות קטנות כדי שהיא לא תצטרך להשתמש בידיים. רק בפה.כמו הפרסומת לקרלסברג. זוהי בהחלט המשרה הכי טובה בעולם.
נועה כבר לא הצטרכה למרוח על התותה שלה חומר סיכה. היא הסתפקה בחור הישבן שלה. הסיטואציה מספיק מרטיבה אותה גם בלי כל חומר שלא יהיה. היא מגניבה מבט לרשמת הנבוכה והואנילית ומחייכת חיוך גאה ואצילי. אני שפחההה ואת לא. נועה מתחילה לאכול את הפיצה בטעם ביתי משהו ומיד מפשקת את רגליה. סטירה מאי שם נוחתת לה על העכוז המלכותי שלה. כל כך הרבה ידיים עברו עליה. זה גורם לה לצמרמורת נעימה בגוף. כל כך הרבה ידיים. כל כך הרבה לשונות. כל כך הרבה יריקות , סטירות, מכות , הפלקות, הנחתות. כל כך הרבה זין. מכל הסוגים שיש היא חושבת. זקנים וצעירים. איתנים ותחת השפעה של כדורים. עבים, צרים, ארוכים, קטנים ,חצילים, עקומים, מלפפונים , בננות או קישואים.
מתחילים לסובב אותה על השולחן כמו ברולטה מה שמזכיר לה שבאוגוסט היא נוסעת בחברת הבוס לחופשה על יאכטה של מה שמו מפרשת השוחד. על הסיפון כ- 130 גברים. מסובבים אותה והיא ממשיכה לאכול. מנסה להציץ על אותה רשמת עמומה. לא מנסה להציץ על אותם פרצופים. זין אחד מבליח לתוכה באין מפריע. היא כמעט נחנקת מהפיצה בגלל גודל הזין. הוא מזיין אותה באין מפריע ובשלב מסויים מתחיל לנאום לאחרים. מדהים. בעודו מזיין אותה הוא נואם להם כאילו הוא מחזיק את בקבוק המים המינרלים שלו או מקשקש בעט בבלוק כתיבה. הגודל של הזין שורף אותה בפנים אבל היא לא מצליחה למחוק את החיוך שלה מהפרצוף. זוהי בהחלט המשרה הכי טובה בעולם.
הזין ההוא יוצא והיא עוברת כמה מעלות ימינה לזין אחר. יד מצד ימין סוטרת לה חזק על ישבנה. נועה כבר מזמן לא שם. מזל שהיא יכולה קצת "לברוח". באחת הפעמים הרשמת לא הגיעה ונועה תוך כדי הישיבה הביזארית הזו נאלצה לרשום את הכל תוך כדי. למרות שהיא הרטיבה מזה יותר , זה היה קשה שבעתיים. עוד סיבוב ועוד זין אחר. היא כבר איבדה את הספירה. נראה לה שכולם כבר עברו עליה לפחות פעם אחת. מישהו אחר מחליט לקשור את ידיה מאחורי גבה בעניבה שלו בקשר מוט.
הוא משעין את ראשה על השולחן. זה שיושב מול זה שמזיין שולח לעברה את הרגל היחפה שלו ודוחף את הבוהן שלו לתוך הפה המרייר של נועה. נועה מוצצת בתאווה את הבוהן שלו. מוצצת כאילו חזרה להיות תינוקת שצריכה את המוצץ שלה כדי להירדם. רק שלא ישימו עליה חיתול עכשיו רק בגלל שהיא מרטיבה כל כך. פאקקקק זה כל כך מחרמן אלוהים. נועה כבר מזמן בדרך האבנים הצהובות, בארץ הפלאות , בארץ עוץ ובארץ לעולם לא ביחד. עוד זין ועוד זין. פאקקק. זה יותר טוב אפילו מפעם שעברה. המשתתפים פה ממש איכותיים. שגריר שגריר אבל עם כזהההה. מסביב ממשיכים לסטור לה על גופה ולא מסתפקים עכשיו רק בעכוזים שלה כי אם בכל חלק עסיסי בגוף שלה. וגם כזה שלא. היא ממשיכה לספוג יריקות והשפלות מילוליות. ממש נורא. אילו יציאות לאנשים כל כך מכובדים. פאקק. היא כל כך נהניית. יש מצב שאתם ממשיכים את הישיבה עוד כמה שעות??? בייביסיטר או לא אני רוצה להישאר פה על השולחן. אפשר? היא מתה לשאול.
עכשיו כולם מתחילים בסבב של גמירות. כמה שפיך אלוהים. והכל בשבילי??? תודה. לא הייתם צריכים. בהחלט ארץ לעולם לא. בהחלט המשרה הכי טובה ביקום. גמירה אחת בפרצוף. עוד אחת אחרת בתוך התחת שלה. עוד אחת על השיער. חתיכת חרא. למה על השיער? עכשיו היא צריכה לחפוף לפני שהיא הולכת הביתה. עוד גמירה אימתנית לתוך האוזן. אחד חצוף אחר כיוון והצליח להכניס זרם דק לתוך הנחיר. נועה חושבת שהיא מתעלפת. עוד גמירה בתוכה. עוד אחת ועוד אחת על הפנים. כמה גמירות. הכל בשבילי. היא מסתכלת לבנבנה ונוטפת זרמה על הרשמת המזועזעת. היית מתחלפת איתי? גמירה אחרונה לתוך הגרון. עוד גמירה על הפנים. אחת לתוך העין. כאילו לא גמרו שנתיים. מה פוליטיקה עושה לאנשים. נועה מעולפת. כזאת ישיבה מזמן לא הייתה. כל אותו זמן הם המשיכו לדבר על התיק ותמיד היה אחד תורן שלא היה תורו לדבר והוא זה שזיין. זה ממש לא הפריע להם. הם נהנו ממנה באותו אופן שהיו נהנים מאני לא יודעת מה וזה לא היה מפריע להם.

14:47
נועה מתעוררת בחדר ישיבות ריק מטונפת ונוטפת. היא מתעוררת מסטירה מצלצלת על ישבנה.
"על זה אני משלם לך? על שינה? הורדתי לך את השעתיים האחרונות מהמשכורת על השינה הזו.הישמרי להבא".
"כן בוס". היא חוזרת לחדר עירומה, נוטפת , מטונפת, מלוכלכת, אדמדמה, בכל מקום בגוף אדמדמה, מצולקת כמעה והעיקר מאושרת עד הגג. הישיבה הזו הייתה כמעט מושלמת. כמעט. קצת מוזר אבל אף אחד לא דחף לה את הזין לתוך הפה. בד"כ תמיד עושים את זה. כולם שם כבר יודעים. היא הרי תמיד בולעת. מה הטעם בלעשות חצי עבודה אם לא לבלוע נכון? למה באמת לא דחפו את הזין לפה שלה. היא קצת נעלבה מזה. גם לפני המשרה אם יש משהו שהיא ידעה שהיא טובה בו אז זה למצוץ.
נועה מתחילה לנקות את חדר הישיבות כשהבוס שלה אוסף את חפציו ואת הניירת שלו ומתארגן לצאת מהחדר אחרי עוד סשן רשימות אחרונות. הוא פותח את הדלת ומסתובב חצי סיבוב." הרשמת השאירה אצלי את הפרטים שלה כך שתשתדלי יותר.".
הכלבה הארורה הזו. נועה התחילה לסדר את הכיסאות ולזרוק בקבוקי שתייה ריקים . היא רכנה על הרצפה כדי להרים ניירת שנזרקה ככה סתם. לפתע נתקלו עיניה בכמה טיפות זרע שמצאו את מקומם על הרצפה משום מה. טיפות יקרות ומיותמות. היא מתכופפת ומלקקת בלשונה את טיפות הזרע.

15:21
היא חוזרת לשבת על הדילדו שלה במשרד שלה להמשך עבודה משרדית. עוד טלפונים. עוד ניירת. עוד תיוקים. עוד לתאם פגישות. היא נהניית מכל רגע. התותה שלה היום לא מפסיקה להרטיב ולא מספיקה להתייבש. כולם עדיין מסתכלים. פשוט עומדים שם ובוהים בה. על מה הם מסתכלים מה? כאילו אני עומדת בחלון ראווה בקניון והם מסתכלים עלי. היא ממש נהנית מזה. גם התותה שלה.שיסתכלו. היא דוהרת מעט על הדילדו כדי לכוון אותו יותר. אסור לה לדהור עליו. היא צריכה לשבת על כל כולו בנוחיות גמורה. רק שהבוס לא יתפוס אותי על זה. קדימה לעבודה. על איזה תיק עבדנו היום?

16:44
"תכנסי יסמין 42" קורא לה הבוס.
היא קמה מהדילדו המתנדנד שלה , הכוס שלה נוטף כל כך שזה נותן לה הרגשה של חורף.היא נכנסת למשרדו של הבוס.
כן בוס?" עומדת איתנה וגאה מולו. רק בבקשה שלא תפטר אותי. אני כל כך נהנית פה. זה המקום בשבילי. אפילו אל תשלם לי רוצה להגיד לו. המזונות של בעלי מספיקים לי להכל. היא לא מעיזה להגיד לו. לייעץ, לשאול, להטריד, להפריע.
הבוס עסוק בענייניו והיא כמובן מבינה את הרמז. תוך שניות היא שוב מתחת לשולחן ושוב שולפת את האיבר הנדיב של הבוס שלה. שנייה אחת נוספת והוא כבר עמוק בגרונה. היא לא ממהרת. אמצוץ לו כמה רק שיחפוץ. הילדים יסתדרו. איכשהו. היא בולעת ומוצצת באהבה גדולה. היא אוהבת את זה. תוך דקות הוא והיא מגיעים לגמירה. היא גומרת שנייה אחרי שהיא מבינה שהוא גומר. גומר עמוק וסמיך בגרונה. מתחת לשולחן הוא מלטף את שיערה. הזין שלו מלטף את לחייה.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה בוס?" היא מעיזה.
הוא מופתע. "כן יסמין 42".
"למה לא דחפו לי לפה הפעם ?" השתוממה לדעת באמת ובתמים.
הוא המשיך ללטף את פניה. "אני אמשיך לחלוק את התותה שלך לכולם אבל הפה שלך, השפתיים שלך והלשון שלך שייכים לי".
נועה התמוגגה.
"אני מרוצה ממך שפחונת. רוצה לקבל קביעות?" הוא מפתיע אותה.
היא נדהמת. הזרע הדביק עדיין בתוך הפה שלה אבל היא פעורת פה ונוטפת. מכל כיוון אפשרי.
"כן בוס" היא מגמגמת מולו.תודה בוס".
"נפלא. אל תדאגי לרשמת. היא לא תחליף אותך. אין לה פשוט גרון עמוק. " אבל נועה ידעה את התשובה האמיתית כשהצליחה להציץ בעיניו. היא לא יכולה להחליף אותי בגלל שהיא לא באמת אוהבת את זה. אני יודעת בוס. היא לעולם לא תגיד לו.
"לגבי החופשה ההיא ..." הוא אוסיף והיא שמרה על איפוק ועל אופטימיות זהירה.
"...היא הוקדמה בחודש כך שתתכונני." הוא הגניב לה חיוך קטן ונסתר.
נועה קמה מהשולחן ופנתה לצאת מהמשרד.

17:08
נועה מתנגבת במגבונים שהיא קונה לבת שלה. צריכים ללכת הביתה. אין מה לעשות. נפרדת לשלום מהמשרד ומהדילדו. יוצאת בעירום ובגאון מהמשרד. פותחת את הלוקר ונאלצת להתלבש. לא נורא. מחר עוד יום בעבודה. בהחלט המשרה הכי טובה בעולם. היא מחייכת. הבוס הכי טוב בעולם. נועה יוצאת מהמשרד.

17:23
רק במכונית נועה שמה לב שלא שטפה את השיער. כתם של שפיך נותר לה בקצה הימני קצת מעל לאוזן. היא מסתכלת על זה במראה ושוב מחייכת. מסתכלת על עצמה. מעניין רק איזה תירוץ אני יכולה שוב להמציא ליואב.

NINE TO FIVE/ חניבעל

08:00-12:30

08:10
נועה מסיימת לשים את הקטנה בגן ולהקפיץ את יואב לבית ספר. היא מוצאת את עצמה מוחמאת כשאמא אחרת בגן תופסת אותה לשיחה ומסוקרנת מהמראה המצודד ומהחליפה שהתחדשה בה. נועה מסמיקה. תוך כמה דקות היא מצליחה לעקוף את הפקקים ביציאה מהעיר. חצי שעה והיא במשרד. רק אמש היא חגגה חצי שעה לגירושים המכוערים שלה. היא מוצאת את עצמה גאה להיות אם מפרנסת יחידה. בדרך לעבודה היא מפזמת לעצמה את השיר של דולי פרטון.

08:52
היא כמעט איחרה אבל למזלה רק כמעט. הבוס שלה שונא מאחרות. כבר יצא לו שם של מפטר סדרתי ונועה לא עשתה לו חיים קלים. היא הצליחה להחזיק במשרתה כמזכירתו כבר חודשיים שלמים. רק עברו חודשיים והיא כבר התרגלה למבטים החודרים והמשפילים שהיא זוכה בהם במעלית. במעלית השקופה היא מביטה למעלה לעבר הקומה ה-32.

08:55
משרדי גילמן, שוהם לזר ושות' שוכנת בבניין העגול ותופסת קומה שלמה.המשרד של הבוס שוכן בשעה שתיים מכיוון המעלית. באמצע נמצא המשרד של נועה. משרד בעל קירות שקופים כאשר תמונות פרובוקטיביות של Robert Mapplethorpe מעטרות אותו.מחוץ למשרד של נועה ניצב לו לוקר .נועה מספיקה להתפשט בזריזות ונכנסת חרישית בדקה האחרונה למשרד. הגישה היחידה למשרדו של הבוס הוא דרך משרדה של נועה. כל לקוח שהוא עובר דרך משרדה. כל נותן שירות, כל ספק, כל אישיות ציבור שהיא עובר/ת דרך משרדה של נועה. נועה ממתינה ליד דלת המשרד העגול של הבוס.ממתינה עירומה. עירומה מכל תכשיט שהוא שגם הוא אוחסן מבעוד מועד בלוקר. משלבת ידיים מאחורי גבה. למרות שיום יום בחודשיים האחרונים נועה עוברת כל בוקר מחדש את הראיון גם בפעם השישים היא מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה.

09:01
"הכנסי יסמין 42". נועה נכנסת למשרד העגול הגדול ונעמדת בפישוק רגליים רחב כאשר היא רוכנת לעבר הדום קטן שניצב לפניה. הבוס מתקרב. יסמין הייתה השפחה הראשונה שהחזיקה מעמד ארבעה וחצי חודשים. מאז הבוס לא טורח ללמוד את כל השמות של המזכירות שלו אלא פשוט קורא להן בשם של הראשונה וכמובן במספרה בתור.נועה הבטיחה לשבור את השיא של יסמין.
הבוס מדליק קוהיבה ונעמד מאחורייה. הבוס הוא מאלה שמקפידים על הפרט הכי קטן אך גם לא מתעכב יתר על המידה. הוא מעביר את הקוהיבה אל מתחת לשתי רגלייה ובודק את ערוותה. מרוצה מהמשעי. תנאי ראשון לבל יעבור.
"תעלי" הוא מצווה. נועה יודעת בדיוק כבר למה הוא מתכוון ועולה. הבוס מקפיד לשמור מגע ממזכירותיו ומקפיד יותר על משקלן. "עלית בחצי קילו. יש לך עד יום רביעי. החוצה." נועה נחרדת. עוד הערב היא תארגן בייביסיטר ותשרוף שלוש שעות בחדר כושר. היא החליטה לצום עד למחרת ולשתות רק מים.


09:28
נועה נכנסת שוב למשרדו של הבוס על קפה שחור וחלב 1%. בלי סוכר. השולחן רחב פנים ומזמין. היא זוחלת אל מתחת לשולחן ומוצצת את מציצת הבוקר המאוחרת של הבוס. למרות כל משימותיה האחרות ויש הרבה כאלה. בכל זאת מזכירה במשרד של עורכי דין יוקרתי. חוק מס" 2. היא חייבת למצוץ עד לגמירה. גם אם ייקח שעות. עם הזמן למדה איך להגמיר אותו מהר יותר. היא שולפת בזריזות את הזין השמן של הבוס מתחת לשולחן ומתחילה למצוץ. מציצה טובה על הבוקר יכול לעשות לבוס את היום. ולה. הבוס בינתיים עסוק בשיחות טלפון, אי מיילים ושיחות ועידה. חוק מס" 3.חייבים לבלוע.

10:02
הפעם לקח מהר יותר חושבת לעצמה נועה וחוזרת למשרדה. יושבת על הכסא מנהלים הצנוע שלה כשעליו רתמה ולרתמה מחובר דילדו סגלגל ענק. נועה מרטיבה את עצמה עם חומר סיכה שנאלצת לקנות מכספה ומתיישבת על כסא הדילדו.את כל משימותיה היא נאלצת לעשות על כסא זה בין אם זה להכין תיקים, לקבוע פגישות ,לבטל, למיין , לסמן ידיעות חשובות בארבעה עיתוני ערב, להזמין שיחות ועידה, להכין קפה, להביא כיבוד לישיבות וכמובן על משימה לא שגרתית שהבוס יחפוץ.
היא כבר רגילה למבטי העוברים ושבים. אחד הקירות השקופים שלה פונה למעלית כך שכל עובר אורח נתקל בה.נועה גאה בעובדה שהיא שומרת על ניקיון המשרד וזאת בעקבות ביקורים תכופים של עובדי הניקיון של הבניין.

11:17
"תכנסי יסמין 42." היא עוזבת את כל עיסוקיה, מחליקה מהדילדו וחוזרת נרגשת למשרדו של הבוס. נועה הכי אוהבת את ימי חמישי. ימי חמישי אלה הימים בהם הבוס מצווה עליה להחליף אחת לשבוע את הדילדו בויברטור הקבוע של המשרד. היא התחילה לאהוב את המבטים שמסביבה. העיניים החודרות. האיברים הדורשים. השפתיים הלוחשות והמבטים הזוממים.
"12:30 ישיבה בנוגע לתיק של פרידמן.כל הסגל נוכח. נהגי בהתאם. ". המשפטים שלו היו מדוייקים, נוקבים, חורצים. הוא ידע להגיד הרבה במעט. היא העיזה רק לפעמים להגניב מבט אליו. גבר בשנות החמישים לחייו אך נראה אלוהים פאקינג אדירים כמו בן 30. הוא מזכיר לה את הסולן ההוא של אהה. הנורווגי.הקול שלו היה הקול הכי בס ששמעה מאודה. כשדיבר בשקט היא נשבעה שיכלה לשמוע אפילו את התותה שלה נושמת. הוא פרם לבדו את החנות שלו. נועה הבינה מיד את הרמז. היא כמובן לא אהבה את הטעם מעולם אבל המיצים שלה שידרו לה שהיא אוהבת את ההשפלה. לא פעם היא הייתה צריכה להסביר לגדול שלה למה השיער שלה לפעמים מסריח. היא רכנה מתחת לשולחן ומעל למפשעתו, הכניסה בקושי את המפלצת שלו לפה שלה והתחילה לשתות בעונג רב את הזרם הצהבהב ששטף את גרונה. אתה צריך לשתות יותר בוס חשבה לעצמה. היא לעולם לא תוכל להגיד לו. היא בהחלט לא אהבה את הטעם אבל אהבה את ההשפלה.

12:27
11 משתתפים. כל אחד חנוט בחליפה שלושה חלקים ועניבה חונקת. שלושה מהם מפורסמים. אחד מהם ח"כ. אחד אחר לשעבר.יושבים מסביב לשולחן העגול בחדר ישיבות הסמוך ממש כמו אבירים. השולחן מסתובב על צירו.כמו בשולחן אוכל שרכשה לעצמה לפני שלושה שבועות.היא עולה על השולחן ומכוונת את התחת קודם כל לבוס. רוכנת בגאון על ארבע. חיוך מאוזן לאוזן. הבוס פיטר כאלה שלא חייכו. הן צריכות לאהוב את זה. השולחן מספיק קרוב כך שכל אחד יכול לגעת, לדחוף, לירוק, ללטף, לסטור, להפליק, להכות, לדפוק, לאנוס ולגמור. בחוץ או בפנים. היא דרוכה מוכנה ונרגשת. שבוע שעבר הייתה ישיבה המונית עם 21 משתתפים. 11 קטן עליה. אחרי יום אחד בתפקיד הבינה שהיא לא צריכה יותר להשתמש בחומר סיכה לפני הישיבה. הדלתות נסגרו. רשמת חיצונית נבוכה עומדת בצד השני של החדר ומתנשפת.טרף בין ציידים.הדלתות ננעלו. הישיבה עומדת להתחיל.

להיקבר חיים/חניבעל
חלק שני ALLEGRETTO

הצלפה. את צריכה להתנקות. הצלפה. להתחיל מבראשית. הצלפה. לשכוח את מי שאת ומה שאת. הצלפה. לשבור את המראה שאת כל כך שונאת אצלך בבית. הצלפה. לסלוח להורים. הצלפה. הם בני אדם עם שריטות בדיוק כמוך. רק כשאנחנו מתבגרים אנחנו מבינים את מה שכבר ידענו. הם לא האלוהים שהבטיחו לנו. הם אנושיים בדיוק כמונו. פגיעים וטועים. כאלה יותר. כאלה פחות.תסלחי להורים. הצלפה. תמחקי כל פרט חיובי מהזכרון שלך. דווקא את השליליים ואת הטראומות תשאירי. הדברים הטובים שקרו לך נשארו רק כזכרונות. הדברים הרעים שקרו לך הם הניסיון. הצלפה. ללכת כדי לחזור. הצלפה. הגשמה חדשה. קיום חדש. שם חדש. בבואה חדשה אך צל ישן. הצלפה.את צריכה למות כדי להיוולד מחדש. הצלפה. את צריכה להיקבר חיים.

אני לא יודעת אם זה מגל הקור שפשט בחדר אבל הצטמררתי כברווזה.רעדתי ולא הייתי בטוחה שאני יודעת למה.התרגשות חדשה פשטה בי.צמד המילים המוזר והלא ממש מוכר חדר איפשהו.התרגשות ממה שעתיד להגיע. תמיד הייתי טיפוס של אקסטרים ולהיקבר חיים עד כמה שזה קרוב למציאות יכול בהחלט לשמש אותי בקורות חיים.צריך לנסות הכל בחיים ילדונת נכון? מקסימום שורה נוספת על המצבה.כאן קבורה בפעם השניה...

את שוב מציצה על הדלת ההיא שם בסוף המסדרון, החדר שהוא לא נותן לך לנקות בה ונזכרת בארון התמיד נעול של אבא. מה הוא החזיק שם? זה הכל או כלום. עד הסוף. את החלטית? את בטוחה? זה החבר הדמיוני שלך או שוב אותה מראה ארורה? הפחד הולך ונעלם לו עם הגיל. הפחד מתפוגג ככל שאת מבינה שאין לך יותר מה להפסיד. כבשה שחורה יותר מזו לא תהיי. כל הדברים שאי פעם רצו לך בראש. מה הסיבה האמיתית שהכניסה אותך לכל העסק הזה. האם את פה מהסיבות הנכונות? האם את פה רק בגלל האקסטרים? עוד משהו לספר לחבר, לחברה. האם את פה בגלל שאת באמת נהנית מזה? מההשפלות? מהכאב? מהספייס לחוד ומהסאב לחוד. וביחד. האם את אוהבת את מה שזה עושה לך או איך שאת חושבת שאת נראית מבחוץ? ברווזונת מכוערת שכמוך. האם את פה בגלל הIN? בגלל הייחוס? בגלל הקהילה? בגלל שתמיד אהבת להיקרא אאוטסיידרית. כדי שהתעניינו. הלכה לאיבוד. כבשה טועה. הקצב נחלש. הפסקת לרדוף את החיים. מה עובר לך בראש כשההצלפה המאה או המאתיים כבר לא מכאיבה לך? מה עובר לך בראש כבשה חמודה ? הרגע הם היו פה?! מה עובר לך בראש כבשה כששמעת את אבא פותח את הארון? מה הרגיש לך שם אחרי שהבנת שההשפלה שלך היא האמא אדמה שלך. היא לא המראה שלך. ההשפלה שלך היא זו שמסתכלת עליה. מה יש שם בחדר ההוא בסוף המסדרון? את מרגישה כמו גיבורה באחד מספרי הזוועה של סטפן קינג. כבשה אבודה. את חיה את החיים שלך או של החיים? את יודעת שמרדף החיים כבר מזמן הפסיק לעניין אותך. למישהי פה כבר לא יהיו נכדים כדי לספר להם.

הייתה פה עוד מישהי בין כותלי הקירות האלה. שמעת אותה באחד הלילות. היית קשורה כהוגן. למה את מדברת לעצמך? האם אני החבר הדימיוני שלך? את מדברת לעצמך? את חופשייה אבל מרגישה כבר עמוק בפנים. את לא בטוחה שאת רוצה לצאת. בטוח לך שם בפנים. חממה. שמעת אותה זועקת וצועקת. שמעת אותם מדברים שעות. הקנאה שלך העבירה אותך על דעתך. החלטת להציץ. תפסת אומץ והחלטת להציץ לתוך החדר ההוא בסוף המסדרון. להיקבר חיים. מה יש שם? זה כבר לא בדסמ. זה מעולם לא היה?! תשתקי כבר כבשה ארורה. את לא בטוחה אם אלה הקולות בראש או שאת ממש שומעת את עצמך מדברת בקול רם. תשתקי כבר ברווזונת מכוערת. נכלמת. בסיפור הזה לברבור כבר לא תהפכי. הוא עושה לה לא יודעת למה ואת מתפוצצת. מנקה את הבית כבר פאקינג שבוע ומגיעה מישהי חדשה וזוכה למנת השפלות וכאב שלך נותר רק להתחנן אליה או במקרה הטוב כדי לקבור את ראשך בדלי של צרכייך. את רוצה הביתה? זה רחוק מידי. מה הם יאמרו? איפה הם היו? הכל מסתובב לך. להיקבר חיים. מה זה אומר. הוא מדבר אלייך לפעמים לתוך שנתך. מכניס מילים מוציא דברים אחרים. מה ראית כשהצצת בת 16 לארון של אבא? מה שינה לך ? האם זה היה הטריגר? האירוע המחולל? צועדת בשקט לתוך המסדרון. את מאיטה את צעדייך. שלא ישמעו מבעד לקיר. הם לא בחדר ההוא. הם אי שם בלובי. את יודעת. ניקית אותו טוב מאד בשבילם. הוא יידע? אני אראה לו. את לא ישנה. מה היה בארון? כבר שכחת? הרצפה מאוזנת אבל יש לך הרגשה שאת רק יורדת. כבשה מטומטמת. את יודעת דבר אחד. זה כבר ממש לא בדסמ או איך שלא יקראו לזה.

האימה. את במקום אחר. בת 16 או שנה פחות. הפסקת כבר מזמן את מרדף החיים. אולי עוד אז. את קודם כל מנסה לשקם את עצמך. את לא יודעת אם הדלת נעולה או לא. מחליפה מבטים עם הקיר ועם הפחדים שמאחורייך. הוא איתה ואת בשלך. את זוכרת או שאת לא זוכרת?כבשה פחדנית. האם זה חלק שעומד בעיני עצמו? האם זה משהו שנמשך? כמו סיפור מסגרת? הדלת נעולה או סגורה? מחליטה לפתוח. לנסות לפחות. להיקבר חיים. מה כבר יכול להיות יותר גרוע? מה הטעם בשפחה שלא סוררת? מורדת? בועטת? דעתנית.? את כבר לא שומעת אותם. לא אותו ולא אותה. זה עכשיו או שזה כבר היה? אולי זה היה אתמול. גם אתמול היא הייתה. אולי היא עדיין. הדלת לא נעולה. אולי הוא רק רצה לנסות אם תעזי. אולי זה מבחן. את רואה עשרות קלטות וידאו מסודרות בטורים גבוהים מתחת לכל החולצות שלו על הקולב. לכל קלטת יש סוג של מספר. ויש מדבקות. ירוקות. צהובות. אדומות. קלטות עם מדבקה בצבע לבן. מה זה יכול להיות? חדר גדול וחשוך. אין ציוד בדסמי. אין אפילו ארון לאכסון חפצים. הקירות מיותמים מווים לתליית צעצועים או שפחות. אין חלונות. אין מיזוג. האור היחיד שמגיע זה האור מאותו מסדרון ארוך. צעד אחד פנימה. את כבר לא מביטה לאחור. ואז את מרגישה. את סוגרת את הארון במהירות. לא מאמינה שהוא שכח אותה פתוחה כשהוא הולך להתקלח. יוצאת חרישית מחדר השינה בתחושת ניצחון וסקרנות מרטיבה. המתח הזה. האימה. הווו האימה. כשאת חוזרת לעיסוקייך כמעט שכחת להטמין בחדר שלך את אחת הקלטות שהצלחת לפלח. איזו מדבקה הייתה עליה? ואז את מרגישה. אדמה. את הולכת על אדמה. טרייה. אדמה טובה. לא אדמת חול מדבר. אדמה פוריה. אדמה של סופי השבוע של סבא. את לא מביטה לאחור. את בטוחה עכשיו. במה יותר? תעשי סדר לעצמך בראש. זה כבר מזמן לא בדסמ. את מכינה בבוקר קפה לאבא ומחייכת. כל הלילה לא ישנת. כבשה גיבורה. בהחלט בחשת לו בקפה. בא לך להגיד לו בפרצוף. לצעוק לו את זה. את פני הצבא שלא הצליח להוריד ממנו. את נחרדת. באמצע החדר בוקר. את בטוחה עכשיו. הקולות האלה הם בראש שלך. האישה הזו הייתה אתמול. הרי את קשורה לקיר ומחבקת בשינייך את תחתוניו בפיך כדי שלא תשמע אותך. זה היה אתמול. אז איפה היא היום? גנבתי לך קלטת חתיכת גנרל חרא. בא לך לצעוק לו. להוכיח לו. שעשית את זה מתחת לחלציו ולקפדנותו המחלחלת. אבל את לא ואת יודעת. הוא יצא מהבית ואת ביום חופש שבחרת לעצמך תשבי ותראי את הקלטת ההיא עם המדבקה הלבנה. תראי את הקלטת ותצטערי על כל שנייה שצפית בה. תצפי בקלטת ותשני את חייך לצמיתות. את שומעת קול מתכתי ברקע ואת כבר לא יודעת אם זו מציאות או דמיון. באמצע החדר ישנו בור. את נחרדת. צעד אחד אחורה ואת חושבת שהחדר הזה רק מתרחק. פוסעת קדימה. לוחצת על PLAY. בתוך הבור אלוהים אדירים ישנו קבר מעץ. להיקבר חיים הוא אמר. זה בהחלט כבר לא בדסמ. את סוגרת את הטלוויזיה תוך 3 דקות צפייה. ונשארת המומה ובוכייה שעות מול המסך הכבוי. אלוהים אדירים אולי האישה הזו בפנים??? את שוכחת להביט אחור. אולי האישה הזו בתוך הקבר הזה? החיים שלך כבר לא חזרו להיות אותם חיים. שבועיים חלפו ואבא שלך בשבת אביבית אחת החליט לגזום את שיערך. לא החלפתם מילה מאז. אולי בעצם עד היום. להיקבר חיים. את מחליטה לחזור אחורה אך אולי לא זוכרת את הדרך. למה באמת נכנסת לבדסמ? מה עושה לך את זה ילדונת? את מסתובבת על עקבייך וצופה לדלת אך רואה את אלכס עומד מולך. אי שם בעלטה שבין המסדרון וכניסת החדר. נשען על הקיר , משלב ידיים וצופה בך. את מתקפלת. רועדת. משתינה על עצמך. לא יודעת עם לצעוק או לכרוע? אם לברוח או להתמודד? אם להתלונן או להפנים ולהמשיך? את מנמיכה את ראשך. שלא לפגוש את עיניו הבוערות. הנינוחות שלו משתיקה אותך מפחד. כבשה פחדנית. לא יודעת אם פשוט לבקש סליחה או לחכות להוראות.
השתיקה הנצחית הזו גורמת לך להחמיץ פעימה. אין לך מה להגיד. אין לך איך להצטדק.
"הלילה..." הוא מתחיל אבל את לא שם. הפחד המשתק הזה מעביר אותך על דעתך. הוא ממשיך אבל את לא שומעת.
"הלילה את ה..." ואת עדיין לא שומעת. דמעותייך המלוחות מרטיבות את שפתייך. והוא ממשיך לדבר בשקט חרישי עד לכדי לחישה ואת גומעת כל מילה אבל לא מבינה דבר. משותקת.
"וכל זה יקרה...." הברכיים שלך רועדות. את רוצה הביתה? את רוצה לבכות. את רוצה למות. זה כבר מזמן לא בדסמ.
"...הלילה!".