סרטן הגדי

פוני

-הגרסה המצונזרת-

09/11/10 יום שלישי 21:42

יושב על הספה מול המסך ורואה עוד פרק במרתון של סדרת קאלט משנות ה-90 שפספסתי ורכשתי בזמנו באמזון.
פוני חדשה נמצאת מתחתיי למרגלות הספה.באופקי. קערת הפופקורן על גבה השטוח והזין שלי קבור בתוך הפה שלה. פלג שחור קבור לה בחור בתחת ורעמת שיער כשל זנב פוני משתלתל מאחור. שני ענבלים קטנים מעוטרים תלויים על פטמותיה. כמו על בהמות.
הגברת מגיחה מן המטבח מאחוריה.
"תגיד, לא חסרות לך כמה עונות?" יושבת לידי על הספה ומניחה את רגליה על ההדום החדש. "חברה שלי נוסעת חודש הבא לארה"ב ויכולה להביא לך"
"נהדר" ולוקח עוד מנת פופקורן שעל השולחן החדש.
"נו איך המוצר החדש"?
"בינתיים בתקופת האחריות כך שאני עדיין בודק".
מוציא את הזין כדי לוודא ששומרים עליו זקוף ומכניס חזרה לחור.
"שילמת כבר?"
"ממש לא. חינם. את התשלום אני מבצע כל כמה זמן. זה בשיטת המדחנים. מידי פעם אני צריך..."
מוציא את הראש מהזין, יורק לזה בפרצוף ומחזיר את הזין לביתו החדש."...וזהו, זה מספיק לכמה זמן".

22:16
קם והולך לכיוון המטבח כדי להרתיח מים לקפה.
"רגע, קפה הדבר הזה לא מכין לך?"
"לא מאמי. זה חפץ. חפצים כמה שיהיו משוכללים אינם יכולים להכין קפה"
הגברת מכניסה את אצבעות רגליה לפה של הדבר. הדבר יודע את ייעודו ומנקה.
מגיח מהמטבח עם הקפה. שם על השולחן החדש את הקפה לגברת. את שלי משאיר ביד ולוגם.
מגיע מאחורי הדבר ומכניס את הזין לחור הפנוי. חור התחת תפוס.
"אין צורך בחומר סיכה?"
"לא מאמי. זה תמיד מגיע רטוב ומוכן. רק להכניס. "
הגברת מושכת את הראש אליה, יורקת שוב לפנים ומחזירה את אצבעות רגליה לתוך פיה.
הולם בקצב מונוטוני בחור של הדבר " תגידי מה אמרת לי שצריכים לעשות מחר?"
הגברת עוברת לאצבעות הרגל השניה. אני ממשיך להלום ולפמפם.
"צריך לקחת את האוטו למוסך שוב. יש נזילת מים מהרדיאטור. האוטו לא בסדר".
"טוב אקח את האוטו למוסך אחרי העבודה" . מוציא את הזין וגומר על הגב של הדבר הזה.
"מתי אתה צריך להחזיר את זה"?
"מתי שמתחשק. מתי שסיימתי להשתמש. אם בכלל. תלוי כמה המוצר יחזיק מעמד. לכל דבר יש בלאי."

23:45
"איפה אתה שם את זה בלילה"?
"פה על הרצפה בצד שלי של המיטה. אוהב שהרגליים שלי קמות על הדבר הזה בבוקר. רוצה לנסות מאמי"?
"אולי ביום אחר. יש לזה שם בכלל?"
"בוודאי. כמו לכל מוצר. השם של זה הוא פוני".

יושבים על המיטה לקרוא את סיפור הילד הרע (לא פחות) של לאה גולדברג.
הגדול (בן 4 !!!) כבר מקריא את הסיפור לבד.
הוא משמאלי, אני באמצע והקטנה מימיני.
בסוף הסיפור הקטנה עולה לי על הבירכיים כדי להגיד משהו לגדול.
אני נותן לה תפיחת חיבה על הטוסיק.
היא בסיום הסיפור מכירה את הטקס הקבוע ומטפסת למיטה שלה.
ואז הגדול אומר לי: אבא אתה יכול לעשות לי גם כמו שעשית לה?

אני אוהב חריף. אני אוהב לשים חריף כמעט על כל דבר. אני שם חריף על דברים שלא הייתם מעלים על דעתכם. עם הזמן מן הסתם זה כבר לא מזיז, לא ממש משנה, לא מציק.
עם הזמן בלוטות הטעם הם שהתקהו , התקשו והתחזקו.
אתה מבין שאתה כבר לא יכול אחרת. אתה אוהב חריף.
אבל זה משהו הרבה מעבר. עוד סיכום ביניים. עוד מה היה לנו? עוד פסק זמן?
זה לא החריף. זה אף פעם לא היה. החריף הוא רק סימפטום. החריף הוא רק אלמנט.
אתה מגלה שאתה מתבל כל דבר בחייך. עד רמת החריף.
תבלת וחצי את הזוגיות שלך.תבלת את הסקס שלך.תבלת את ההשקפות שלך. תבלת את כשרון הכתיבה. תבלת את הפנטזיות הכי כמוסות שלך שאלוהים ישמור.
האסימון נפל כששאלתי את סמיילי מיכל מהסניף 'תגידי, את בטוחה ששמת לי חריף בהמבורגר?'.
זה לא החריף. זה אף פעם לא היה. זה אתה שהשתנית. זה אתה החריף. זה אתה שכבר לא מרגיש את זה. זה אתה שלא יכול אחרת. לא מכיר. לא מעניין.לא מעמיד.לא מספק. לא מזיז.
ניסית. בחיי שניסית. אבל הואניליות הזאת כבר לא מעניינת אותך. כתבת על זה פעם. לא מזמן דווקא.
אז מה עושים. מנסים לעשות הפסקה. לאפס את בלוטות הטעם. לנסות אחרת. רגיל. ואנילי.
אבל אתה עדיין לא שם.חודשיים אתה בהפסקה ואתה רק מתגעגע לזה. אתה לא מרגיש שאתה צריך אפילו להתנצל על זה. אתה אוהב את זה. אתה מחובר לזה. אתה שם ואי אפשר יהיה להוציא אותך מזה.
אחרי חודשיים אתה חוזר לאכול חריף וכמה התגעגעת. עד כדי כך שכתבת ארבעה פרקים ביום וחצי מה שבד"כ היה לוקח לך שנה שלמה.אתה ממש לא צריך להתנצל על זה.זה מי שאתה.האדם מלפנים והזאב מאחוריו. זה מה שאתה נושם. חולם בלילה. מפנטז. מאונן. מזיין.גומר.משפיל.שולט. מחדיר.מתעלל.סוטר.מצליף.מזליף.ומתבונן.מנגב ביד את השאריות מסביב לפה.
בתאבון.

פסק זמן.
מה את עושה את יכולה להסביר לי בבקשה?
ההוא מפרק אותה לגומרים משמאלך ואת במקום לשווע לעזרה איכשהוא מוצאת את עצמך מחכה בסבלנות לתורך? שרוטה לגמרי מה? זונה קטנה וחסרת שליטה עצמית שכמותך.
מה אם הוא מחליט לשחרר אותי עכשיו.
האם אני הולכת? האם נשארת?
זאת הגשמת האליטה שבפנטזיות שלי. האם אני מתכחשת? הולכת אחורה? בורחת. מתמודדת. חיה את הרגע. מפחדת. מעיזה.מסתתרת. עושה. לא עושה. מגששת. צועדת. את נמצאת כאן ילדה?
כמו שתי שלוחות על כתפיי. מכירה לבד את המנטרות.מה כבר יקרה. הרפתקאה נהדרת שכנראה לא תחזור על עצמה. זה בכלל לא בטוח. הוא הרי עוד לא משחרר אותך. כך שזה ממש לא משנה מה את חושבת. את פה וזהו. זה נתון לשיקול דעתו בלבד.
כמו פעם בספר שקראתי של סטפן קינג. הוא כתב ספר שלם על אשה שקשורה למיטה. אשה שקורים לה דברים בעיקר בעיני רוחה מאחר והיא כמוני אזוקה גם בעיניה. את שוב עובדת על רגשות. תפסיקי לנתח. אבל זה ככה .את בינתיים יושבת לך פה ויכול להיות שתשארי פה לשבת. לשבת ולסבול. לסבול בעיקר בגלל אי הידיעה.
עדיין לא זוכרת איך הגעת לפה? אולי את חולמת? אולי את בכלל בבית מתחת לשמיכה עם יד אחת קבורה לה עמוק בפנים.
הוא מתכוון להתיש אותי.אני בטוחה בזה. שי או מי שזה לא יהיה. עד שאני אתעלף, אתחרפן, אתייבש. לא יודעת מה.
את יודעת את זה טוב מאד. את בוערת אבל עוד קצת זמן וזה ייסוג וידעך. האם זה מה שהוא רוצה? האם זה מה שאת רוצה?
פתרת כבר את כל החלקים בפאזל?
לרגע התרחקת. את בספייס? מהציפיה? מחוסר הידיעה? מה-מה אילו?ממה שיכול לקרות לך? ממה שקורה ממש ברגעים אלה לשכנתך?
מה החלטנו ילדה. כשיגיע הרגע מה תחליטי? האם להישאר בפנטזיה שהגמירה אותך אלפי לילות או אולי להשאיר את הפנטזיה בגדר פנטזיה בלבד.
יש דברים שכנראה לא נועדו להתממש. מעדיפה אותה ככה מושלמת בראשך. שם אין סיכוי שמשהו יכול להשתבש. שם בסוף תגיעי למחוז חפצך ותגמרי. תגמרי פאקינג וחצי.
רק שהוא לא ימשוך אותי כמו הבחורה בספר. אל תחזיק אותי פה להרבה זמן. אני כרגע רטובה אבל הימה הזו תתייבש עוד מעט בקצב הזה. יהיה קשה מאד להחזיר אותה מעל לקו האדום.
משהו נפרם שם מאחורה.
היא יורקת החוצה את התחתון של הבחורה השניה.
"את יכולה לדבר".

היא מתבוננת לשמאלה. למרות שהיא לא רואה כלום מתחת לרצועת הבד הנצחית שלה היא מרגישה עכשיו בנוכחות אחרת שנמצאת שם שלא הרגישה אותה קודם לכן.
היא רוצה לשאול אותה הרבה שאלות אבל מה שיוצא לה מהפה זה המהום אחד ארוך כסימון, כידיעה, כאישור על כך שהנה, אני פה ואני יודעת. ואת לא לבד?!
כל כך הרבה שאלות רצות לה בראש.
היא צמאה והיא רוצה פיפי. והיא רוצה שיניחו לה אבל שבאופן ביזארי משהו שיספקו אותה. היא רוצה לדעת מי ומה ואיך ולמה אבל מוצאת את עצמה מוצפת מהחוסר אונים וחוסר הידיעה. היא מבולבלת , מוצפת רגשות ומערבולות אבל מצד שני מאד מחוברת. למרות שעדיין חלקים גדולים ומרכזיים בפאזל הזה שלה חסרים.
מי את? איך הגעת לפה? היא מתה לשאול אותה. נחטפת? זה מישהו שמכיר אותך? פאק, איך אני לא זוכרת איך הגעתי לפה. כמו בחלום שלא זוכרים בדיוק איך התחלנו אותו, אנחנו פשוט כבר נמצאים שם. רגע, זה חלום?
כמה זמן את פה? מטפלים בך טוב? איזו שאלה מטומטמת זונה טפשה. אונסים? מתעללים? מכים? מצלמים? מה את יודעת יותר ממני? מכל השאלות הבסיסיות האלה אותה מטרידה שאלה אחת זניחה ויחידה.
האם התחתונים האלה בפה שלי אלו התחתונים שלך?
אם כך האם לך בפה דחפו את התחתונים שלי?!
פאק אני חייבת לגמור פה שזה פשוט לא ייאמן. היא זזה ורוקדת על הכסא. מנסה לזוז. מרב רטיבות היא חושבת שהירכיים שלה נדבקו לכסא. פליז פליז פליז שלא ירגיש. שלא יידע. שלא יגיד כלום. שלא ינצל את זה. פליז שיגמיר אותי כבר. אההה??? תשתקי טפשה. בתנאים שלך טפשונת. רק בתנאים שלך.
קולר עבה ממתכת נרתם לצוואר שלה ונקשר לשלשלת גדולה שאת סופה היא שומעת נופלת על הרצפה בחבטה מרעישת אוזניים.
היא נדרכת. בכל הזמן הזה הוא היה פה הבן זונה.
היא מהמהמת. מנסה להגיד משהו. לא יכולה.
היא מריירת המון וטועמת את המיצים של התחתונים המיוזעות שהיא בולעת. מצד אחד היא נגעלת אבל מצד שני, פאק יש אולי אלוהים. הבחורה גמרה! תשתקי כבררררר!
"well well well" הוא ניצב כרגע מולה ורוכן בכיפוף .בוחן.מסתכל.
היא משפילה את הראש ככניעה מוחלטת. הוא גילה את זה.
היא מסובבת את הראש לא בגלל שהיא חושבת שתקבל עוד סטירה.
היא מסובבת את הראש כי למרות שהיא מכוסת עיניים היא לא יכולה גם לא מתחת לרצועת הבד להישיר אליו מבט. היא פשוט לא יכולה. והיא רק מרטיבה מזה יותר. איך אפשר??
"מה יש לנו פה"
"המממממממממממ"!!!!!!!
"הוא בודק את הקולר החדש השלה.היא מרגישה את אצבעותיו מתחת לקולר. הוא לפחות בן 40. אלה לא אצבעות של ילד היא מנסה להאמין לעצמה.
"לזונה מס אחת לקח יומיים. את לא חיכית אפילו 3 שעות."
היא שוב מנסה לרקוד. זה מחרמן שהיא פשוט יכולה לחיות ככה. תשתקי אמרתי זונה!
היא מפשקת מעט את רגליה והיא פשוט לא מבינה למה היא עשתה את זה.
"יש לך עוד זמן." הוא אומר ופולש ביד אימתנית וגסה לתוך ערוותה.היד הגדולה פשוט אוחזת אותה באחיזת צבת . אוחזת את הכוס המבעבע שלה. משהו בה גורם לה לרקוד לו על היד. תן לי רק משהו לרקוד עליו. לזוז עליו. להזדיין עליו.
הוא מרחיק את ידו ממנה.
מה??????? תחזיר אותה לפה חתיכת חראאאאאאאאאאאאאאאאאא.
"המממממממממממממממממממממממממממממממממממממ"!!! היא משתוללת.
"תכף נטפל גם בך".
תביא משהו. לא משנה מה. משהו שיחפו בי. יתקע אותי. יפשפש.יידחף. ילוש אותי. יחפור בי. יסובב אותי מבפנים. כרגע היא היתה מסכימה אפילו לפיסטינג עמוק. לא משנה מה. תביא משהו."המממממממממממממממממממממממ"!!!
היא שומעת משהו מכני כבד משמאלה. הדבר בהחלט מטפל בזונה מס 1. זהיא שומעת את זונה מס 1 מתחילה לגנוח ורק נגמרת יותר מזה. זה הרבה יותר סיוט ממה שחשבתי.
הבחורה לידה גם כנראה מאותגרת מילולית כי אחרת אי אפשר להסביר את הגניחות ההמומות. היא שורקת ומייללת כאילו באמת מישהו עם כלי כלי או משהו מפלצתי אחר תוקע אותה בתוכה עד עמוד השדרה.
היא נחטפה. נכלאה.נקשרה. הוכתה והיא פאקינג נהנית מכל רגע. כמעט. חסר רק דבר אחד.
היא מקנאה.

היא שוב מתעוררת כשדלי של מים קרים ניתז עליה.
"פאקקקקק, זה קר חתיכת בן זונה!"
ואז סטירה הגונה ומיישרת על פרצופה כמעט מעיפה אותה מהכסא ומחזירה אותה בבת אחת לפרופורציות.
"הייייי זה כאב חתיכת חרא"
ושוב אותה סטירה באותו מינון על לחיה הימני כשהקודמת עדיין מהדהדת בתוכה ומדממת בנפשה.
לא לבכות.לא לבכות. היא חוזרת ומתריעה בפני התת מודע שלה. לא לבכות חתיכת זונה טפשה. אל תתני לו להנות מזה. למה כל כך חם פה קיבינימט. היא מנסה לזוז. בעיקר עם רגליה. לחוש את הירכיים שלה באלה השכנות.
"בוקר טוב זונה 2" הקול שלו בס אבל עם זאת מלטף.
"בוקר טוב אמא שלך! תשחרר אותי או ש..."
היא לא הספיקה להשלים את המשפט ותחתון בלוי ומשומש נדחף לה לפה. הפה שלה תוך שניות נסתם ברצועת איזולירבנד עבה.
"דווקא תכננתי לנו בוקר מיוחד אבל הרסת לי את התוכניות.אין דבר. בקצב שלך מספר 2. תמשיכי ככה ילדונת. עוד חוש אחד פחות. בעצם שתיים. גם ביידים שלך את לא בדיוק יכולה להשתמש נכון?"
היא כועסת אבל רטובה כמו לפני גמירה שבא לה לצחוק על הבנאליות שבדבר. לצחוק לו בפנים.
כזה דבר בהחלט גם אם בהסכמה לא היה לה. לא רטיבות כזאת. ממש יופי לי זונה טפשה.
הקול שלו אבל מצלצל מוכר משום מה. זה לא דניאל זה בטוח.
התחתון היה מגעיל ויותר מכך, הוא לא היה שלה. היא היתה מריחה אם זה היה התחתון שלה. מצד שני זה לא היה גם תחתון של גבר.
הוא הלך בלי לאמר עוד מילה והיא נשארה עם עוד כמה חלקי פאזל לא פתורים. היא עדיין לא הצליחה לזכור איך היא הגיעה לשם? כמה זמן ישנה? כמה זמן עבר? מה??? איך בכלל הצלחת להירדם פה? ולמה אלוהים אדירים אני לא מפסיקה להרטיב!?!?!?!?
שי. זה רק יכול להיות שי. אבל למה עכשיו? איך הוא הגיע אלי? הוא לא יודע עלי כלום.
היא ממשיכה לפשפש בזכרונה הדהוי ממש כמו שרה השכנה של משינה ולא מפנימה את המותרות שבשני החושים שעוד נותרו לה. לפחות להתחצף אליו היא כבר לא יכולה.
שי היה אדוו הסתרים שלה. היא התוודעה אליו כבר בגיל 15 אבל רק וירטואלית. דווקא הוא זה שלא הסכים לחצות את הקווים ייאמר לזכותו. מה שכן היא ספרה לו הכל. על הפנטזיות הדחוקות. על הצד האפל שלה. על ההתנסויות הראשונות. גם זאת שנכפתה עליה שנה קודם לכן. היא ידע ממש הכל. הכל חוץ מהפרטים האישיים. הוא לא ידע את שמה.היכן גרה ואיך היא נראית. הוא נתן לה את מספרו כדי להוכיח לו שהיא בכל זאת נקבה ולא חרמן בן 14. היא התקשרה אליו ואמרה מן משפט מוסכם שביקש ממנה לאמר. מה היה המשפט ההוא? היא ניתקה וכך המשיכו בקשר וירטואלי. רק עם כינויים. חלפו כבר כמה שנים. זה שי. זה חייב להיות שי, שננה לעצמה. לא יכול להיות מישהו אחר.
היא האמינה שכך או כך זה מבוים. לא יכול להיות שעשו לה את זה באקראי.
חבל שאין פה חתיכת דילדו מתחתיי כדי שאוכל לרכב עליו ולגמור את הסיוט הזה. מה?? אני הרגע חשבתי על זה? את חתיכת סוטה מטומטמת את יודעת.?! את לא נורמאלית במקום הזה ובתנאים האלה להרטיב ולהרטיב.
היא שומעת רעשים אבל לא משכילה להבין.
את חייבת להוציא את זה מהראש. חייבת. זה חייב להיות שי. אבל איך הוא מצא אותי אם זה הוא? הוא הרי ידע שזו הפנטזיה שלי? אבל האם כל פנטזייה אסורה ומודחקת ברת מימוש? האם כל פנטזיה חייבת שיממשו אותה? מה אני עושה עכשיו עם זה? בואי נתחיל מהתחלה ילדונת. תחשבי. איך הגעתי לפה.
עוד חלק בפאזל. רק עכשיו היא הפנימה את מה ששמעה בדקות האחרונות. היא הבינה למה היא נקראה זונה מס 2.
היא לא לבד.

האספן/חניבעל

זה לא רק החושך, מישהו קשר רצועת בד לעיניה. היא לא רואה כלום.ההאנגהובר עדיין טשטש את זכרונה. היא ידעה שהיא לא בבית. היא לא ידעה איפה. היא לא זוכרת איך בדיוק היא הגיעה לשם. זה באמת משנה עכשיו? נאלצת להשתמש בחושים שנותרו לה , מנסה להאזין אם יש שם מישהו. לא יודעת אם זה יהיה הדבר הנכון לצעוק'הצילו?! 'מישהו שם'?. היא עדיין שותקת. אולי עוד כמה דקות ההאנגהובר יכאב פחות. היא מתקפלת. פאק. זה לא מצחיק. איפה אני.
" זה לא מצחיק. תשחררו אותי". זה מה שיצא לך זונה טפשה? תחשבי. איך קיבינימט הגעת לפה.
אף אחד לא עונה לה אבל את השקט הנוראי שסובב אותה מחליף רעש קטן של מסור.
היא פוקחת עיניה לתוך החושך של רצועת הבד. זה באמת כבר לא מצחיק.
כמו פאזל היא מגלה כל פעם חלק שהיה חסר לה. היא קשורה עירומה לכסא מוזר. לא כסא מעץ.
כסא מסוג של מתכת אבל משהו מוזר בו. הוא לא נפרד מן הקרקע. היא מנסה לזוז אך גם כפות רגליה נעוצות כמו ידיה לחבלים שמהדקים אותה אל הכסא. היא עדיין מנסה לזוז למרות שהיא יודעת שעשו עליה עבודה טובה.
פעילות תוך געשית מתרחשת לה בפנים. היא מנסה לשכל את רגליה. כמו משהו שזוחל בין רגליה. היא בולעת את רוקה. עדיין מנסה להאזין לשינויים בסביבה.לדבר או לא לדבר? לצעוק? לבכות?
חתיכת זונה טפשה.את הבאת את עצמך איכשהוא למצב הזה.
אני חולמת? פנטזת על זה לא פעם אחת טיפשונת. הפעם זה קורה באמת.פאק אלוהים. היא חושבת ששמעה משהו מאחוריה. היא מנסה להסתובב אך לא יכולה.ברווח הקטן בין רצועת הבד לבין האך שלה היא מבינה שהיא נמצאת בחדר חשוך לגמרי. היא יודעת שההיגיון הבריא שלה יגיד לה לצעוק הצילו. ככה לפחות מישהו בטובתה או רעתה יידע שהיא שם והיא התעוררה.
היא מלקקת את שפתיה היבשות. כמה זמן אני פה אלוהים?
הפעילות התוך געשית מתגברת. לא נח לה. היא מנסה לחכך את רגליה זו בזו אבל רגליה הקשורות מפושקות.
"מישהו שם"??? היא שואלת ביראה ומסובבת בחצי סיבוב את ראשה לאחור.אין עונה.
בואי נחפש עוד חלק בפאזל טיפשונת. איך הגעת לפה. את חייבת להוציא את עצמך מפה.
"הצילווווווווווווווווווווווווווווווווו" ההיגיון הבריא שלה התעורר. אין עונה. שקט שרק בית קברות בלילה יכול לספק. אפילו לא.
מי זה היה ? דניאל?? היא נזכרת בעוד זיון עם דניאל הצנחן כמו בכל שישי בצהריים. לא משנה אצל מי. הוא היה עושה לה את זה פה ושם. משחקי בדסמ לטף הם קראו לזה. אבל אז זה היה הכל מבויים ובהסכמה ובידיעה מראש. שום דבר לא היה בהפתעה. בקטעים האלה יעקב היה צנון. הוא לא היה יוזם שום דבר. אני עשיתי הכל.אני לימדתי אותו הכל. אחרת היה נשאר אותו החננה שהוא.
אין סיכוי שהוא מאחורי זה. אין סיכוי.
עכשיו זה וודאי. היא רטובה. זה לא יכול להיות. היא צוחקת מרב שהיא מפוחדת ולא יודעת מה לעשות. בעיקר עם עצמה. היא רטובה מזה שאיכשהוא הפנטזיה שלה מתגשמת לנגד עיניה או ליתר דיוק לא לנגד עיניה ולמרות שהיא חסרת אונים היא פאקינג נהנית מכל רגע.
דלת נפתחת מאחוריה.
דניאל? הצילו? היא מנסה להדק את רגליה. רק זה מה שחסר לה. שחתיכת סוטה זקן יידע שהיא נהנית מזה. לא רק שהוא יאנוס אותה אלא שהיא גם עזרה לו ולעצמה להרטיב את האזור. תמיד פרקטית זונה טפשה.
היא מחכה לתגובה.שותקת. מתחננת שניחוח הרטיבות שלה לא יעלה באפו של המתבונן מאחוריה.
מי שפאקינג זה לא יהיה. להפתעתה היא מנסה להיחלץ מהקשרים של ידיה.ללא הצלחה. היא מנסה איכשהוא להעביר את הזמן.
הוא עובר לפניה.
היא מתנשפת. הוא ממש קרוב. היא מריחה אותו. זה לא דניאל. זה לא דניאל. היא לא יודעת אם לבכות או פשוט להתעלף. והרטיבות שלה רק מתגברת. לא לזה התכוונתי במימוש הפנטזיה שלי חתיכת זונה טפשה.
לדבר או לא לדבר. היא משתנקת.
"בבקשה רק תגיד משהו. ואם אתה יכול לא להרוג אותי בדרך אני אשמח.
על האונס וההתעללות אתגבר.איכשהוא. בבקשה רק אל תהרוג אותי".
"לא הבאתי אותך לפה כדי להרוג אותך.ואם לא תהיי שקטה גם את הפה אני אסתום לך".
הוא לא ענה על האפשרות השניה.
היא שותקת אבל הרטיבות שלה כמו שלולית קטנה על הכסא מחפשת את דרכה החוצה.

[/url]

ביד המחזיקה ברבע הסיגריה אני לוחץ על הקישור ליוטיוב ומאזין לנוקטורן מס" 20 של שופן.

שליטה והתמדה.

זה בא והולך.מעיר אותך רק לכמה דקות. כמו זמזום טורדני של יתוש. אתה יודע שזה לא יעזוב אותך. מתי שהוא זה יעקוץ. או שתרגיש את זה או שלא. בבוקר תתעורר עם עקיצה. היא שם לזמן קצר. כמו ההתמדה שלך. כמו השליטה שלך. לאחר זמן מה זה יפוג.רק עקיצה קטנה. אתה יכול לחזור לישון.
זה תופס אותך תמיד למטה."אתה לא שולט" ששמעת ממנה הוריד אותך כמה קומות למטה. אולי נעלבת קצת בהתחלה כי לקחת את זה למקום הנדוש והמובן מאליו. רק אחרי זמן מה זה חודר את זה פנימה. ה'שליטה מלמטה' שלה מקבל פה משמעות נוספת ואכזרית במיוחד. פחות אבל כואב.
אתה לא מתמיד. את זה ידעת מזמן. זה לא חדש לך. מאז ומתמיד. אתה קולט עד כמה זה חמור בדברים הקטנים של החיים. אתה אפילו לא מסוגל לשמוע שיר עד הסוף. במכונית שלך אתה מעביר לתחנה אחרת כבר אחרי דקה. אתה ממצה מהר. כמעט כל דבר.הפסקת לימודים אחרי שנתיים בגלל זה. אתה מתרץ לעצמך שלא. ניסית בקרבי אחרי שנה כבר לצאת.מזלך שלא הצלחת.
כשאתה מתחיל לעבוד עם הילד על חוברות עבודה ומלמד אותו להכיר אותיות ולקרוא, גם את זה אתה זונח לאחר זמן מה. אקטים חינוכיים אחרים גם לא מספיקים לצבור ותק אצלך.
ה"אתה לא שולט" הזה תופס אותך באמצע היום. באמצע הלילה.אתה חושב על זה ולא מסוגל להרפות. תתעורר. אתה יודע מה אתה רוצה מעצמך?
אתה כותב בלוג אבל גם בזה אתה לא ממש בטוח אם אתה מתמיד או לא. עקיצה קטנה וזה עובר.
רק אחרי שאתה מתחתן אתה מתחיל להבין. כשהלכת לישון עם עצמך זה לא הפריע. עם האחראיות והבגרות זה תופס תאוצה. עקיצה קטנה שמסרבת להגליד.
הלופ השביעי של שופן.מדליק עוד סיגריה זולה וממשיך.
אתה מתחיל עם יעדים קטנים וקצרי מועד.אתה ממספר כל רשימה שלא תהיה, אפילו רשימת מכולת ואתה לא מבין מאיפה הבאת את השריטה הזאת.
איך תשלוט אם אתה לא שולט על הרצונות והחלומות שלך? איך תתמיד אם אתה לא יודע מה היעד?
בעודך חושב על זה ומנסה לנתח את זה אתה משנה את הסטטוס שלך בכלוב ואפילו מוריד את הקילור הקלאסי שלך. לא כי אתה רוצה להעניש אותה. אתה בטוח? "אתה לא שולט".לא. אתה עושה את זה בגלל שלזמן קצר אתה לא בטוח אם אתה שם מהסיבות הנכונות. חתיכת חרא סאדיסטי.
איך תשלוט עליה אם אתה לא שולט בך?
אתה חושב על זה. בעיקר לעצמך.ישן על זה. עמוק עם זה.דברים שלא סיפרת. כנראה שלא תספר. מעניין אם אתה עושה את זה לעצמך. כמו שאר הדברים שאתה לא מתמיד בהם. בא והולך.לא מספר. קובר בתוכך.ממצה וממשיך הלאה. אפשר לחזור לישון. אתה שואל את עצמך שאלות קשות ולפעמים אתה מפחד לענות עליהם, גם אם זה רק לעצמך. האם בגלל זה אתה ממצה גם את השליטה? את הזוגיות? את האבהות? האם מיצית את עצמך?
סיגריה אחרונה ולופ אחרון בהחלט.
אתה מנגן על המקלדת כמו ההוא על הקלידים.
האם תחזור? האם תהיה שם? האם תמצא את זה בחזרה? האם היית שם באמת כל הזמן הזה?
האם אתה ממשיך לאהוב את זה אחרי שכל הבית הולך לישון?
בדבר אחד אתה יודע שתמשיך להתמיד.אתה תמשיך להתמיד במסע לשלמות. שלמות פנימית. לחיות בהרמוניה עם עצמך כי עם השדים שלך לא תוכל. אתה יודע שתתמיד לשאול, תתמיד לענות. תתמיד לחשוב. תתמיד להתמיד.
ואולי יום אחד אתה מרשה לעצמך לפנטז, כן אולי יום אחד, תוכל גם , להתמיד לשלוט.
אתה יכול לחזור לישון.

פגעת.צרבת.הכאבת.הלכת.חזרת.חשבת.חשבת?התעסקת.הפנמת.עבדת.יישמת.יישמת?התחלת.
יום אחד יקרה הכל. עצם הידיעה מאד מנחמת. החיים מה לעשות מזמנים וייזמנו לנו משברים.לעיתים קרובות או יותר. זה חלק מהחיים. אתה לא יכול ממש להימנע מזה.
עובר משבר וממשיך הלאה. מנסה ללמוד מההוא הקודם.אחרת מה עשית בזה?
אולי התחלנו מהר מידי. חצופים מידי. נועזים מידי.מסתערים מידי. פחות מחושבים.פחות רגשיים.
עשית דברים בפרק זמן של שנה שלא עשית בכל שנות נעורייך.
האם התחלת בכלל מהדברים הקטנים? האם אתה יודע מהם הדברים הקטנים?
למה אתה כל הזמן ממשיך לכתוב בלשון נקבה?? האם חשבת על זה פעם.
אתה כותב בשבילך? אתה כותב בשבילה? במקומה?
למה באמת?! מעניין. הדברים הטובים באמת שיוצא לך לכתוב הם מהזווית הנשית.מהזווית של הקורבן כביכול.
והיי...אתה אפילו לא מתחלף.מעולם לא חשבת על זה. אולי היית רוצה לנסות כדי לדעת איך. להרגיש את זה לפחות פעם אחת.כמו לנסות כל דבר בחיים לפחות פעם אחת. קיצוניות לא טובה לכל דבר שלא תעשה.
האם אתה יודע מהם הדברים הקטנים? מהי האמת מאחורי הפוסטים שאתה מפרסם?
ללכת יד ביד.ללטף.לגעת.מה עוד בעצם?
אתה והשדים הארורים שלך.
בחופשה מסויימת בים המלח שיחקת במשחק לוח עם משימות ארוטיות. אחת מהן היתה "הכה קלות על ישבנה" . תזכירי לי מה זה קלות?? אתם צוחקים.האם גם היא צוחקת?
רק אחרי שסיימת לכתוב אתה מבין. החרא הסאדיסטי היה כל אותו זמן בעצם..אתה.
האם אתה מסוגל לזה? האם אתה מסוגל לעשות סקס ואנילי.? ואנילי ואנילי? ללא שום אקט או אלמנט בדסמי? ללא קשירות?ללא הצלפות? ללא ניבולי פה? ללא שליטה?!
מחליט בינך לבין עצמך ובינך ולבינה לברר.להתעסק.להתכוון.לחשוב.לעשות.ליישם.
כמו פירמוט מחשב. אתה מוחק את הדברים הלא נחוצים שלך והעיקו והאיטו לך בעצם כל דבר בחיים. אתה שומר את הדברים שאתה לא יכול בלעדיהם.דואג לעשות גיבוי לדברים שאתה רוצה לשמור.
ואז בהיסוס קל אך החלטי...עושה RESTART.