במדינה נורמאלית לא הייתי מעלה על דעתי לעשות רישיון לאקדח. וזה מה יש. וזה מה שצריך לעשות.
ואני מוצא את זה אירוני. אחרי זמן מה כבר שאני מסתובב איתו. שדווקא הכלי המשחית הזה. האצבע על ההדק שקובעת. דווקא האקדח הפך אותי לבן אדם רגוע יותר. שליו יותר. סובלני יותר. לא שיפוטי. גם לפני הדציבלים שלי גם ככה לא היו גבוהים אבל מאז הם נמוכים עוד יותר. אני מוצא את עצמי מנהל את מצבי הלחץ בעבודה ורגוע כמו כבשה. זה לא היה שם קודם. מפזר חיוכים ומשדר אווירה שהכל תחת שליטה והכל באמת בסדר. משכין השלום. אם מקודם היה קשה להוציא אותי משיווי משקל אז עכשיו זה בכלל בלתי אפשרי.
וזה מן קטע. העיסוק המתמיד בפרופורציות כשיש לנו אחים ואחיות שעדיין במרתפים ובורות ולא חזרו הביתה. שיש לנו אחים ואחיות שלא חזרו בגופם הביתה. ואם בגופם חזרו אז לא בנפשם. מה שלא לימד אותי מספיק המוות של אבא או בכלל הניסיון והקילומטראז' בחיים האלה לימדה אותי המלחמה.
לך תבין.
