סרטן הגדי

באיזה שלב, מפגשים משפחתיים הופכים לסוג של מעמסה.כמו סוג של טסט או טיפול 10000. בא ברגע לא נכון. ממש אין לך כח לזה. אתה תמיד תדע שפעם ב.. אתה חייב לעשות את זה. אנחנו עדר של כבשים שחורות. לא יודעים איך לאכול אותנו. איך לדבר אלינו. לא מבינים. גם לא יבינו.
אתה כבר לא מנסה להסביר. הדרך הייחודית שלך בונה אותך אבל הורסת דברים אחרים. אתה לא רגיל. כבר לא שואלים שאלות. המבטים לאט לאט דועכים. לאט לאט מתפשטת לה ההפנמה. הוא כזה. הם כאלה.
שישי בערב באים לאמא שלי למיני ארוחה משפחתית. להכיר את המשפחה של ארוסתו של אחי.
אתם כבר מכירים. חיוכים מאולצים. שיחות בנאליות שלא תזכור ברגע ושוב תהיה במכונית חזרה.
אחותך פותחת לך את הדלת.
נשיקות על הלחיים. הפנים אולי מחייכות אבל העיניים מסגירות אחרת.
"אל תשכח לפני שאתה הולך אני חייבת להראות לך משהו." ואתה מתפנה למשפחה שלך. המשפחה שלא בחרת.
אתה לומד שעם השנים זה הופך לסוג של פגישת מחזור. אתם נפגשים אבל מתעדכנים מה חדש. מה הספקת לעשות. איך בעבודה. מה עם הילדים. איך בלימודים. רזית אתה יודע. כאלה.
למרות שאתה נשוי+2 אתה שייך לזן אחר. לאנשים שבחרו אחרת. המשפחה שלך מאלה שלא תבין בחיים. הם יישארו כנראה עם אותם אסוציאציות וקלישאות. אתה כבר לא מנסה למרות שאתה מוכן להודות בזה.
הילדים שלך מתים על הבני דודים שלהם וזה כנראה מה שמחזיק אותך. את הקשר הזה. אתה בא כי אתה מוכרח. בימי הולדת. חגים. וארוחות נושא כמו זאת של הערב. היית אולי מנתק אם היתה לך סיבה טובה. זה טוב יותר מכלום. כבר לא אכפת לך. לא כולם אותו דבר.
יושבים מסביב לשולחן ומדברים. אתה מוצא הנאה בכמה דקות שאתה מדבר עם אחיך על סרטים.
לפעמים בא לך פשוט להגיד. להצהיר. לעזעזל עם זה. להשאיר את זה מאחוריך ולזרום עם זה הלאה. לחזור לזה אחרי שהילדים הולכים לישון. לאט לאט.
לאט לאט הבדסמ הזה זה הבית שלך.
אתם עומדים ללכת ומתחילים לארוז את התיקים. מתחילים לארוז את הילדים ואת מה שבינהם. שלא שכחתם כלום. לפעמים אתה מקנא ברווקים. לצאת עם ילדים זה פרוייקט. צריך להביא תיק. ציוד.
שוב אותם חיוכים מאולצים. איזה כיף לחזור הביתה. איזה כיף לחזור לזה. לתת לילדים לישון מאחורה ולשים את המוזיקה שאתה אוהב. אולי לא בפול ווליום אבל לשים.
"רגע...רציתי להראות לך משהו" אחותך אומרת ומובילה אותך ורק אותך למחשב שלה.
היא מראה לך קטע כתוב שמוכר לך באתר שמוכר לך. קטע שכתבת גם במקום אחר.
הנה זה הגיע. האם לזה התכוננת? האם לזה התכוונת?
"פשוט גיגלתי את אחד הדברים שכתבת והגעתי לפה. הבן זונה הזה העתיק ממך את זה. אתה חייב לתבוע אותו.את...חניבעל. חוצפן. האחרים כבר ראו."
ואתה לא יודע מה לענות לה. מה להגיד לה. אתה מסתכל עליה במבט משתומם ומרחם.אתה מוכן לזה. אתה מוכן לזה? האם באמת לזה התכוננת?
היא משחקת ביו הפרסומים השונים.
"מה? תראה חניבעל הזה העתיק ממך גם את זה."
העיניים פעורות. מנסות לקלוט. להבין. כאילו הרגע מצאה אוצר. משהו שהיא לא יודעת איך לחלוק אותו. איך לספר עליו. איך להבין.
הילד קורא לך מהסלון אבל אתה לא שומע. אתה עומד שם ותוהה אם להגיד או לא. אם להתכחש בסופו של דבר או ללכת על זה. פאק איט. אתה בכלל לא חושב מה יכול לקרות. מה יקרה. מה ההשלכות.האם באמת אכפת לך?
אתה מנסה לאמץ גישה נכונה. ניסוח נכון. מבט נכון. טון נכון. אתה פשוט לא יודע איך לעכל את זה שהיא לא תוכל לעכל את זה.
"איה..."
היא מסתכלת עליך לא מבינה. לא יודעת איך להרגיש. להתרגז.להתבלבל.מה לחשוב.
"אני חניבעל".

"אבאאאאאאאאאאאאאא".
"מה מתוק"?
"הגענוווווווווו."
"נכון. הגענו" אתה מתעורר.
"אבא? גם יובל תהיה אצל סבתא?"
"בטח. יובלי כבר שמה. גם גילי".
"אז בוא כבר אבא" ומסיר את החגורה.
אתה יוצא מהמכונית. מוציא את התיקים. מוציא את הילדים. מוציא את מה שבינהם.
מוציא ומורח חיוך עקום על הפנים.