אחד מהדברים שאתה יכול לשכוח מהם כשאתה נשוי עם ילדים זה הלילה. או בעצם ויותר חשוב, לקום יקיצה טבעית בבוקר.
אין יותר. נגמר. כבר במהלך חודשי ההריון של האשה אתה נפרד מהבוקר שאתה הכרת ואתה מקלל את הבוקר החדש. הבוקר של שעות השש בבוקר. ואני כמובן מדבר על בוקר של שבת ראבאק. לא של ימי חול ועבודה.
אם יש סיבה לקנא לפעמים ברווקים זו הפריבילגיה הזו. הם ישנים ויכולים לישון עד שהקיבה שלהם או השלפוחית שלהם תעיר אותם.
נכון. אתם בוודאי תייעצו לי לעשות תורנויות עם האשה. שבת אחת היא ואז שבת אחרת שוב היא. ואולי פעם בחודש היא תתן לך עוד חצי שעה ותשלח את אחד הילדים להעיר אותך.
אם אני חוזר מיציאה ביום שישי או סתם הולך לישון אחרי השעה 4 או חמש אני רוצה להתעורר לא לפני עשר. לא אני ולא האשה.ללא תורנויות. שליטה לא שליטה האשה עובדת יותר קשה כך שאם למישהו בבית מגיע לישון יותר זו היא. נשים לרגע את השליטה בצד. תכלס. ולא בגלל. לא כי מגיע. כי אני רוצה לתת.
אז אני מנסה לחפש פתרונות שיעבדו בשביל שנינו. לילדים יש מן שעון פנימי שכזה שלא משאיר אותם ישנים אחרי השעה שבע ולא משנה מה תעשה.
בהתחלה ניסינו להשכיב אותם מאוחר. יום שישי בערב אנחנו מרשים להם קצת להתפנק. לא יותר מידי. אולי זה יעזור והם יתעוררו גם מאוחר. זה לא עזר. לילדים יש מן מנגנון ושעון פנימי שמעיר אותם מוקדם. לא יותר משבע בבוקר. השיטה נכשלה.
ניסוי וטעייה כבר אמרנו. בשבת לאחר מכן השיטה היתה אחרת. ניסינו להחשיך את הבית.
הגפנו את התריסים. סגרנו חלונות. לא נתנו לחריץ להיות פתוח. כדי שבבוקר שום אור לא ייכנס. לשכנע אותם בשבת בבוקר שעוד לילה. אולי יתנו לנו לישון עוד שעה שעתיים.
גם שיטה זו נכשלה. ברגע והם מתעוררים שום דבר לא יחזיר אותם לישון.
לפני 13 שנים. 7 במאי 2011 בשעה 6:29