אתה רואה את זה בכל מקום. ממש מגיפה. חשוכת מרפא כנראה.החיוכים המאולצים. הלחישות הפזיזות. המבטים המלאכותיים. העיניים המבריקות. קימוטי אף. ריכולים מאחורי הגב. הקנאה המחלחלת. החור השחור שנפער. האימה. הוו האימה. חיינו הפכו לפלסטיים כמו הבעות פרצופינו.
כל שנה לקראת יום הזכרון זה בא ומציף אותי. כל שנה אני מוצא את עצמי בודק שוב ולא מגיע לשום מסקנה חדשה. חוקר את אותם ערכים של אז למול המציאות של היום. נופל על פניי בכל פעם מחדש.
בסדרה 'אבודים' הכה ידועה לשמצה (ומי שהפסיד ממש לא הפסיד כלום) סופר על אנשים אבודים. כאלה שמצאו את עצמם על האי מכל מיני סיבות. האי עצמו היה רדוף באופן שהיה יכול למלא עוד 3 עונות של 'תיקים באפילה'. אבל עיקר העניין היה האנשים שבו. אלה שעשו אותו. אלה שהלכו בו לאיבוד.
אם יש משהו שלא אהבתי בסדרה זה השטחיות של הדמויות עד כדי קריקטורה. לא היו חברויות אמת. לא היתה נאמנות. אמונה. אמת. כל הדמויות היו מניפולטיפיות עד רמת האבסורד. הסדרה היתה למיקרוקוסמוס על החברה שלנו פה כאשר האי ייצג כמובן את העולם שלנו והדמויות ייצגו אותנו.
פרויד תיאר את האדם כקרחון כשאחוז קטן ממנו צף מעל לפני הם בעוד ש-90% ממנו נמצא מתחתיו. את הדימוי המדוייק תוכלו לראות בתמונת הפרופיל של יולי.
עם הזמן הערכים עליהם גדלנו ועליהם גדלו הורינו נבלו וקמלו. הסתפקנו לרב במה שנגלה לעין ולא מה שנחבא מתחת. הפכנו לשטוחים כמו הדמויות שאנחנו אוהבים לראות. ב'אבודים' או בכל סדרה אחרת. לא חקרנו פנימה. לא ניסינו להבין את הנפש ואת העומק של האדם שאנחנו מדברים איתו. לא שאלנו שאלות. לא פתרנו ולא השבנו. לרב הוצאנו את זה מהאוזן השנייה. התקשרנו בחגים אך נפגשנו בהלוויות.
כשירדתי לשורש הנקודה ידעתי שאני לא באמת יכול לכעוס על אנשים כל עוד אני לא באמת מבין אותם. אני לא יכול להניח. אני לא באמת יכול להבין. אני לא יכול לפתור במקומם. לענות במקומם.לדעת במקומם.
אמש בראיון של חיים 'מדבר עם הידיים' הכט עם סבו של גלעד שליט הסביר האחרון שהזעקות שלהם לא צריכות להימדד בטונים ודציבלים. העוצמה שבשקט. העיניים מדברות. מבקשות. בוכות.
בימים כאלה שלאנשים יש 1000 ואף 5000 חברים בפייסבוק אני מוצא את עצמי מוחק מהרשימה כמה מה-150 הבודדים שלי. מי מהם באמת חבר. עם מי מהם אני באמת בקשר. במי מהם אני באמת מתעניין.
זה מוזר. אבל אני חושב שכמה שיש לאדם בפייסבוק יותר חברים-כך הוא יותר בודד.
לא לחינם כנראה קראו לסדרה אבודים. כשניסינו לחפש את האחר אך במבט פלסטי ומלאכותי, בדרך אבדנו את עצמנו.
לפני 13 שנים. 6 במאי 2011 בשעה 5:47
