סרטן הגדי

נכתב לפני מספר שנים ונקרא באחד מטקסי הזכרון. פורסם לראשונה לפני שנתיים.

אני האחיין הכי צעיר שעוד זוכר את אבי בחיים.
אני זוכר אותו משחק איתי ועם אחי הצעיר בגיטרה.
מחביא הפתעה קטנה באחת מידיו ואיכשהוא היא תמיד הייתה עוברת ליד השניה.
אני זוכר לונה פארק שלם שהיה מעביר אותי כשישבתי לו על הכתפיים.
אני זוכר איך היה מגניב לכלב זאב שלו , בוגי, ממטעמי השולחן , מתחת לשולחן.
סבתא שלי, אמו, שנפטרה לפני 7 שנים ,מעולם לא ידעה.
אני זוכר שהכלב הזה לא מש ממנו. ואהב את אבי כמו שרק כלבים יודעים לאהוב.
אני זוכר אותו מקשיב שעות ליהודית רביץ. הזמרת שהעריץ.
וזה בערך כל מה שאני זוכר ממנו.
כשהוא הלך הייתי בן ארבע.
הזמן לא עושה הנחות. הזמן לא באמת מרפא פצעים. הזמן לא מכהה זכרונות.
לפעמים אני מרשה לעצמי לחטוא במחשבות על חיים אחרים. על מה היה קורה היום אם אבי היה איתנו. איפה הוא היה היום, ואיפה אנחנו.
אני בוחר לחשוב שהיה בוחר לחיות במושב.
היה מגדל המון חיות בבית . הוא בטח היה הופך להיות הדוד המגניב שכולם באים לבקר.
הוא היה מלמד אותי לנגן בגיטרה. היה נותן לי גור כלבים ומלמד אותי לטפל בו. הוא היה מצליח לשכנע את אבא שלי.
אני בוחר לחשוב שאם היה חי היום בטח היו לו לפחות ארבעה ילדים והיינו הופכים להיות משפחה גדולה עם המון ילדים ואחיינים ובני דודים.
המון מתנות לימי הולדת. המון ארועים.
בארוחות משפחתיות בטח היינו משאילים שולחן וכיסאות מהשכנים.
הייתי בטח מבקש מאבי שילמד אותי לרקוד ואיך להתחיל עם בנות.
וזה מה שנשאר לי . המחשבות הקטנות האלו. המחשבות האלו, זה וכמה זכרונות בודדים שלי מאבי.
בוגי לא זז ממיטתו של אבי שלא חזר אליו. בוגי לא שתה ולא אכל. הוא רבץ ליד המיטה. לפעמים חיפש אותו בשדות אבל אבי לא חזר.
בוגי נפטר שבוע בלבד אחרי אבי. הוא נפטר ליד המיטה שלו. אמרו לי שהוא נפטר ממחלה. אני יודע שהוא נפטר משברון לב.