סרטן הגדי

פרנץ שוברט שוב מתנגן ברקע. זה בדרך כלל הוא. לפעמים הוא שם לי את בטהובן ואת שופן. אני לא זוכרת אותו שומע משהו אחר ביוזמתו. ובדרך כלל זה ביוזמתו. הוא מת על בטהובן אבל שומר אותו לסשנים מיוחדים. את שוברט הוא שם כמעט כל פעם. בעיקר את הנעימה ההיא מבארי לינדון והוא היה הורג אותי אם ידע שאני לא זוכרת את שם היצירה. אני רק יודעת שאת וגנר הוא שונא. הוא הסביר לי פעם למה אבל הוא הסביר לי תוך כדי סשן חשמל ודאג להרטיב אותי מאד לפני. אין סיכוי שהייתי זוכרת. הוא סישן אותי עם אותה שלוות נפש כאילו הוא מדבר עם השכן שלו.

טרקלין מהודר אי שם בדרום העיר אבל בצפון הארץ.
היא נשענת על המיטה. בירכיה מרופדות בכרית שעל הרצפה.ידיה קשורות עם חבלים לשתי קצוות המיטה הרחוקות. בירכיה הדוקות ורתומות אף הם לרגליי המיטה. שקית נייר חומה על ראשה. תחתוניו בתוך פיה. איזולירבנד עוטף את פיה. אין יכולת תזוזה. אין יכולת דיבור. זה רק היא והלקוח. ללא יכולת לזעוק לעזרה. התחת שלה מונף למעלה. במלוא הדרו. נקיה מהצלפות וחרכים הפעם.
היתה לו סיבה למה הוא רצה את התחת שלה נקי. לבנבן כפי שהכיר אותו לראשונה.

כמו בכל סופשבוע שני הוא מסיע אותה לצימר הקבוע בצפת כדי לקבל אורחים. הוא כמובן מקבל את הכסף. היא מקבלת את השפיך בתוך התחת. לפעמים סוכריה על מקל. ולא. לא הזין שלו.
רב הלקוחות הם דתיים. מכל הסוגים אבל לאחרונה באים אליו מהברסלבים.
בלובי שבחדר השני הוא עוד סוגר הוראות אחרונות עם הלקוח הבא. לוקח ממנו את הכסף וסופר.

המפגש הראשון שלהם היה די טראומטי והיא די היתה צריכה להתלונן עליו במשטרה אבל המשיכה בה לילד הרע ולאיש הממש לא נכון בערה בה. הוא גם מבוגר ממנה בעשרים שנה. הוא כבר שיגל עשרות עוד בטרם נולדה. הוא רווק תמהוני. עובד בעבודה מפוקפקת אבל הבן זונה יודע לצייר.

לקח לה חצי שנה עד שמצאה אותו. וכשמצאה אותו הוא הצליח להריח את רטיבותה מרחוק. ואז ידעה שהיא שלו ולא משנה מה יהיה. שפחה נולדה. עיניה סמוקות. מבטה מושפל אך נשמתה גועשת וגאה. היא סופסוף חיה.

היא ידעה שזה לא יימשך לנצח. היא למדה ממנו דברים שמגזר שלם בחלון האחורי שלה לא יידע עוד כמה גלגולים של חיים. בסוף היא במילא תתחתן עם חנון אשכנזי מבית טוב. תשריץ ילדים כל שנה. ותתמסר לעבודת חייה. האמהות. לא פלא שרצתה לחיות קצת לפני שסאגת השידוכים נופלת עליה. ואילו חיים אלה היא בחרה.

אך זה לא הכאב שהיא התמסרה אליו. אלה בעיקר ההשפלות. הקשות והמזוויעות ביותר. אלה גם היו הגמירות הכי טובות שלה. אלה שלא יחזרו יותר בחיים האחרים שעוד צפויים לה. אם רצתה לאונן בבית היא היתה צריכה לעשות את זה בשירותים כשראשה בתוך האסלה ואם זה היה בחוץ הוא היה נכנס איתה לחדר אשפה, מרים אותה ומכניס אותה לתוך הפח הירוק. שם בחושך ובגועל היא היתה צריכה לבוא על פורקנה. והיא גמרה עשרות.

עיניה מכוסות אך פקוחות. החוש היחיד שהתיר לה הוא חוש הריח. הלקוח נכנס פנימה. היא הריחה את הזיעה הכל כך מוכרת למגזר שלה. לובשים על עצמם באוגוסט את אותו שטריימל ושכבות על שכבות על שכבות. איך אפשר?

הם בקושי היו מדברים. הוא גם הצהיר שהוא רק מתעניין בלרמוס אותה. את חוריה ואת נפשה. וזה לא מעניין אותו איך היא תחזור לעולמה אחריו. הוא השאיר לה את הבחירה החופשית. את רשאית ללכת מתי שתרצי גם מבלי לטלפן. אחת כמוך תחליף אותך. יש עשרות. מאות. רק צריך לחפש.

פעם עוד ניסתה לחשוב איך היא הגיעה למצב הזה. מנסה לפשפש בזכרונה הדהוי. היא אפילו לא זוכרת את אבא שלה מתעצבן. מכה. משפיל. רודה. כמו הרבה אבות של חברותיה שהיא מכירה.
אבא שלה הוא האדם הכי שקט שהיא מכירה. מעולם לא הרים את הקול או את ידו בבית. ועדיין. הכל נעשה בדברו. בשקט. בהיגיון. מצד שני היא גם מעולם לא זכרה אותו מחבק. מנשק. לוחש לה שמות אהבה. מעודד אותה. גאה בה על ציוניה. מספר לה סיפור. מלווה טיול. שום דבר. רק פעם אחת היא זוכרת אותו מאבד את כליו. לפני יותר מעשר שנים עוד כשגרו במושב חמד. שם ליד אור יהודה. היתה לו גינת סלעים שהוא ניסה לטפח. כתחביב. לצאת משגרת החיים הכל כך נוקשים ומחמירים של הדת. כמה מתאים לו לגדל קקטוסים. צמחים שלא דורשים כמעט מים. לא דורשים טיפול כמו צמחים אחרים. כמה מתאים לו לגדל אבנים. הפעם היחידה שזכרה אותו יוצא מכליו זה היה כאשר מצא עשב פרא שהצליח לחדור דרך שכבת הברזנט שעטפה את האדמה.
הוא השתולל. הוא רצה גינת סלעים לתפארת וקנה סלעים ואבנים יותר משקנה מתנות לילדיו.
זה היה בהחלט אקט מאד מוזר לכולם. לראות אותו ככה מאבד את הצפון. אז אולי באמת זה הטריגר. אולי באמת משם התחלתי. היא שונאת אותו. את אביה. ותמיד ביומניה קראה לו ג'וק. חסר חשיבות בחייה. הלוואי וימות.

הלקוח מאחוריה התחיל להתפשט והיא ניסתה להתמכר לחוויה. עם הלקוחות הראשונים עוד חששה שאחד מהם יבתק את בתוליה. האדון האכזר שלה היה הגון אליה רק בעניין הזה. חור בתוליה נשאר שלם. הוא לא נגע בו ולו באצבע. רק בתחת.

פעם סיפרה לו על שכן שמציק לה ומציע לה הצעות מגונות. מן קשיש תמהוני וזקן שחי בגפו וכולם שונאים אך לא יכולים להעיף משם. היא זוכרת את הצקותיו עוד מילדותה. משיכות שמלה. מילים גסות. לא פעם אחת הוא חשף בפניה את הכלי שלו. כשסיפרה את זה פעם לאדון שלה הוא ציווה עליה לגשת לאותו זקן ולמצוץ לו עד שיגמור בתוך פיה. עם שנאה יוקדת ורוח נפולה אך עם רטיבות מציפה הלכה לזקן ההוא ומצצה אותו עד שגמר בתוך הגרון שלה.

אחרי שהאדון קשר אותה הוא הכניס את הדיסק של שוברט למערכת והתחיל לנגן. ובזמן ששוברט ניגן, האדון דיבר אליה.
"עומד להגיע לקוח מאד חשוב. כמו כולם הוא הולך לדפוק אותך בתחת ולהשפיך בתוכו. נא להתנהג יפה זונה."

הלקוח התקרב אליה.
"אחחחח איזה תחת לתפארת".
היא זיהתה את הקול העומד מאחוריה והשתנקה. לא ידעה אם להשתולל או להעמיד פני מתה.
היא יודעת מי הוא אך האם אביה יודע שזו הקשורה והיקודה שם היא ביתו?
האם עלי להשתולל ולהחלץ? ומה אומר לו? מה אספר? איך אני יכולה לעשות משהו כאשר אני לא יכולה לזוז ולא לדבר?
רק שלא יזהה את כתם הלידה שלי על הירך.
ואביה חודר בה בישבנה על יבש. אוחז במותניה והולם בה.
היא זועקת ונושכת את תחתוניו של האדון.
רק שלא ישמע. רק שלא יידע. רק שלא יזהה.
היא בוערת בתוכה ובוכה בעוד שאביה משפד אותה בכלי מנוסה ובידיים איתניות. האם הוא יודע ושותק? האם הוא יודע שהזונה היא ביתו?
האם האדון ידע שהלקוח הוא אבי? חשוב מאד הוא אמר. בוודאי שיידע.
והיא ממררת בבכי בעודה צווחת כשאביה מחלל אותה ללא ידיעתו או שכן?!

היא נשארה שם בוכיה גם אחרי שאביה הלך. ידע או לא. לרגע לא שמה לב. לא הרגישה שאי שם הפסיקו לבעול אותה ואת תמימותה.
האדון שלה נכנס והתחיל להתיר את קשריה. בעדינות. ברכות.
כמה היא צריכה את מגע ידיו המלטף הכל כך נדיר.
כמה היא צריכה את מבט ההבנה שעוטף את פניו בתדירות נדירה עוד יותר.
כמה היא צריכה אותו שם שירים אותה. מהמקום הכי נמוך.
הוא הוריד אותה מהמיטה והניח אותה על הרצפה. המומה. יבשה מדמעות שחירבו את נשיותה.
לשניה אחת רצתה למות. להיבלע. לא להיות שם.
הוא עמד מעליה והסתכל על ריקנותה. זורק לה את בגדיה.
היא מתלבשת ועוד דמעה ועוד אחת נאספות אל חברותיהן.
מתלבשת ואינה יודעת את מעשיה. לא ברגע זה ולא ברגע שיצאו מהטרקלין.
הוא עומד מעליה ומחייך אליה. מושפלת. מוכאבת. מובסת.
ואז הוא משתין עליה.
מרוקן את מימיו על מיטב מחלצותיה. יודע שאין לה אחרים להחליף.
האם אפשר להיות עוד יותר מושפלת? האם אפשר לרדת עוד יותר?
מושפלת עד לשד עצמותיה ורטובה עד לנבכי נפשה.
במשפט אחד פתר אותה משאלותיה.
לנגד עיניה ספר את הכסף.
"את תדעי איפה למצוא אותי. כמו תמיד."
תוך דקה נעלם מהחדר.
הותיר אותה ריקה ומרוקנת. הותיר אותה ללא כלום. בבגדיה המסריחים. בנפשה הפצועה. בפניה העלובים. חסרה ושלמה.

ואיכשהוא היא תחלץ מזה.
ותחזור לשגרת חייה העלובים.
ותמשיך לשאול את עצמה שאלות.
תמשך לקלל ולגדף ולהשמיץ.
ותנבור בעצמה.
למה היא צריכה את זה
אבל למה היא לא רוצה להפסיק.
והיא יודעת.
שמה שהיא לא תעשה.
זה יספיק.
עד לפעם הבאה.