שנתחיל מהתחלה. שוב הילוך ראשון. שנה ומשהו שאני גרוש ועושה רושם שאני עדיין נוסע על ניוטרל. לא שם לב שאני לא מתקדם לשומקום.
כותב את השורה הזו אינספור פעמים ומבטל את הפוסט ברגע האחרון. זה נראה שכל הבלוג הזה עוד בזמן שהייתי נשוי לשפחתי לשעבר נכתב תחת פילטר מאד מסויים. מה אני יכול לכתוב שהיא תוכל לקרוא. אני עוד לא שם. שונא את השמש אבל צריך לברוח מהצל. ויש המון מה לספר. ואולי אני רק יודע לכתוב. האם אני יודע לדבר? האם אני אדע אי פעם להילחם? מרגיש לי לא רלוונטי מאי פעם. אולי מתישהוא אספר על זה. על הנישואים לצד תסמונת האישיות הגבולית שלה. על כל המשתמע. על כל התסמינים. על זה שאני חושב שמחלות נפש אולי לא מדבקות אבל מדבקות באופן אחר.האם נשארתי כל הזמן הזה כי אם אני לא שם אז הילדים יספגו? זה התפרץ כמו תא רדום לפני כ-4 שנים. וכמו הביצה והתרנגולת. מה היה שם קודם? מה היה הטריגר? מה היה הקש? האם זה אני או היא? האם זה המצב שלנו? אני רק יודע שמאז שידעתי חלה ההתדרדרות. ואני לא זוכר אם בשלב הזה כבר היה אכפת לי מספיק כדי לשנות. אחרי כל מה שנספג. למה אני אחר. נוסעים לאנשהוא. היא חושבת שצריך לקחת ימינה. היא בטוחה שצריך לקחת ימינה. הילדים מאחורה. אני ממשיך ישר כי אני מכיר את הדרך ואני הנהג ולכן אני מחליט. וזה מטריף אותה שזה לא ימינה. אבל גם אם טעיתי. זה עדיין יהיה ישר. אנחנו כבר מזמן לא שם במקום של להעמיד אותה במקום. והיא ממש מתחרפנת מזה. וזה מטריף אותה שזה לא הדרך שלה. ואני מכיל ומקשיב ועדיין מחליט לבדי. ברב המקרים. למה אני אחר. לא רלוונטי. אנחנו ביחסים די טובים גם אחרי שהתגרשנו. היא בטח קוראת את זה תחת פרופיל בדוי כל שהוא. לא רלוונטי. ואולי במקום להוציא את זה החוצה אקבור את זה כמו שהמשפחה שלי עושה היטב. על זה לא מדברים. היה ונגמר. מוך אחד גדול היה ונעלם. עד שנצטרך לנקות שוב. מנסה לזכור מה הייתי לפניה. איזה שולט הייתי לפניה. איזה אדם הייתי לפניה. איזה גבר הייתי לפניה. למה אני אחר. תלמד שוב לשלוט על החיים שלך לפני שתחליט על אחרות. חלוקת הרכוש היה קלה. הרכב נשאר אצלי. סמלי משהו. המושב שלידי ריק. מחליט לבד. הילוך ראשון. נוסע ישר. סגור לתגובות? לא רלוונטי.
