רק לזה יחלתי.
היכולת פשוט להפנים ולהכיל חוויה בלתי נעימה.
לרגעים חשבתי שאני מסוגל, יכול.
רגעים אלו היו קסומים, בהם היקום הכיל את כל הדברים שרעים וטובים לי בו זמנית.
רגעים אלו היו כמו הרמוניה בין שני מלודיות צורמות.
חמקמקים, אלוהיים במושלמות ובאי סימטרה.
ולרגע אחד באמת הבנתי את הכל וידעתי שזה יהיה בסדר.
אבל..
אני לא הייתי מסוגל, אני בנאדם קטן מידי.
נתתי ליצר הרצח להשתלט בי, הרצון להרוג מישהו שלט ומשל בי, שרירי גופי התכווצו בשנאה.
היא עמדה שם, דיברה ודיברה ועל מה עוד לא דיברה.
זיעה ניגרה על מצחי, הנחישות לבסוף שלא-לעשות את מה שעלי לעשות.
ובכך רצחתי את החיפוש אחר הZen:
"אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאא כוס אמק, דיי, נמאס!!!!!!! אני לא רוצה ללכת לקניון!!!! לא רוצה קניון! יש לי מספיק בגדים דיייייייייייייייי אני לא רוצהההההההההההההההההההההההההההה עזבייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אותיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ותני לישון כברררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר"