היום היה לי ויכוח עם חבר יקר מאוד.
אני הצעתי לו לנסוע לחו''ל לטובת איזה עניין (Muse בברלין אללה בכטי), והוא לא התלהב.. אמרתי לו שהוא נהיה מבאס (לאור מספר מקרים נוספים בהן הוא שלל על הסף דברים).
הוא התרעם ומכאן החלה מריבה מהגדולות שידעתי.
בבסיסו של העניין, מה שעצבן אותי בצורה יוצאת דופן שהוא מרשה לעצמו - דברים שהוא מרגיש צורך להעיר לי עליהם.
"אבל אם זה לא מפריע לך כמו שזה מפריע לי, למה אתה מעלה את זה כארגומנט?" - וזה משפט שמחרפן אותי. נשים שנייה בצד שלכל אדם יש טריגרים שונים, אחד הדברים שאני הכי שונא זה שאין Even playing groud, ושהפוסל יכול לפסול במומו, והכל בסדר. וככל שאני מנסה להצדיק את הנקודה הזאת, נזרקים טיעונים שמקדשים את העקרון הזה, ואני נעשה יותר ויותר כעוס.
מה שיצא זה שמלא זבל נשפך, שנינו כעוסים ומתוסכלים, ואדם שאני מכיר כמעט 15 שנה שאני מפחד שנשרף לי.
אבל מה שהכי מפריע לי פה, זה שקשה לי עם חוסר הצדק והדדיות.
אני מצד אחד רוצה להתפייס איתו, להגיד "אחי, בקטנה, קטן עלינו.. שטויות"
מצד שני, הוא הוציא אותי מדעתי. ואני עומד מאחורי כל דבר שאמרתי לו כי ככה אני רואה את המציאות. וכן, חשוב לי שהוא יודה בכך שהוא לא בסדר, לא רק שאני לא בסדר.
ואני קצת בברוך מה אני עושה עכשיו, ואני לא יודע לענות לעצמי על השאלה: האם אני מחפש צדק והתנהלות הדדית הגונה, או שבשלב הזה אני מרגיש צורך לנצח את הוויכוח?
אחח...
אנשים זה חרא.
On a lighter note, הרי לכם חידה: לאיזה סרט דומה הכותרת?
