יושב ומהרהר לי; משהו יושב על קצה הלשון. קשה לי להצביע בדיוק על מה.
אישה יפה, יש.
תואר, יש.
עבודה מכובדת, יש.
בית, יש.
רכב, יש.
כלב, אין(היא אלרגית).
יתכן שזה הכלב, אבל משהו בפנים אומר לי שזה לא הנבחן הקטן.
עוד מעט יגיעו המחוייטים, ואני אצטרך להתהדר למענם. מעין משחק קבוע מראש שכזה. אנחנו מנסים למכור את מרכולתינו, הם מעוניינים לקנות - אנחנו מזמינים אותם למסעדה יוקרתית, והם חוגגים על חשבונינו ומתלוננים על כך בשפה זרה. לפחות אני לא צריך לקחת אותם לכותל.
שוב אותם גינונים, שוב אותו חיוך מזוייף. אותו משחק ישן.
מדי פעם זה קורה לי - אני נשען על הכיסא, ונזכר בימים יפים יותר: פחות מחוייטים, פחות אקסטרהוגנתים, ויותר פשוטים ויפים. נזכר במילואים, נזכר בחומוס, נזכר בימים המאושרים האלה שהעייפות הקיצונית השתלבה לה עם לכלוך, בוץ, דמעות, דם, פשטות, ענווה והכל לא בשבילנו - הכל היה בשביל אחרים.
אהבנו את זה ככה, זה עשה לנו טוב.
שעות של בדיחות "אמאש'ך" בגולם - בגשם, בבוץ, מה זה משנה. "אמאשלו" שמרה עלינו שפויים ובטוחים. את החלק הזה באמת שרדנו בזכותה.
בשלב מאוחר יותר, כשכבר נאלצנו לספור את רגל שמאל מאות פעמים, בטיולים שקטים וארוכים בשעות ליל, רעבים ומטונפים, לבד, כבר לא הייתה לנו את "אמאשלו" שתשמור עלינו - אנחנו היינו צריכים לשמור עליה, מעין אבולוציה משעשעת שכזו. לא היה לנו יותר מדי, מלבד רצונות וחלומות.
נהננו להתלות על אילנות גבוהים, זה בכלל מה ששמר אותנו שפויים באותה תקופה. אבל בתוך תוכינו ידענו שטוב לנו - שבחרנו נכון.
והיום? מלבד מפגשים של אחת לכשנה בערך, מלאים בקוריוזים ובסיפורים מצחיקים, אין יותר מדי, לצערנו. כל אחד בבור שלו, בקבר המודרני שהוא חפר לעצמו. כולנו מחוייטים, מי יותר ומי פחות, לכל אחד כבר יש את הדרך שלו, את המקצוע, את האישה והבית שלו. יש לנו הכל, אבל אין לנו כלום.
גם היום אני אצטרך לחייך בנימוס, באותם בגדים שמחניקים קצת את הנשמה, לעמיתיי ממדינה אחרת. גם היום, אחרי שיזכו לאכול ולקטר על חשבון הברון, אצטרך לחייך אליהם ולצחוק איתם - צחוק עסקי, מעט מזוייף.
מכר שואלים "how are you doing?", וחבר שואלים "how is your mother doing?".
כנראה שזה ככה, בגיל ובשלב מסויים בחיים. כיף להתרפק על מה שהיה.
גם בגיל 50, נשאל לשלומה של אמא של חברינו - בחוסר טאקט, ובהומור ילדותי ומפגר. רגע לפני שנחזור לחיים שבנינו, ולזכרונות ששכחנו.
בפנים, תמיד נשאר ילדים, תמיד ישאר הטעם של פעם.
תמיד נזכור מאיפה באנו.
תמיד תשאר אמאשלו, גם אם אנחנו כבר לא זוכרים אמא של מי, התחילה את כל זה.