שרון המשיכה לגור אצלי עוד כחודשיים. היא לא פצתה פה ולא סיפרה לי שום דבר, רק מבט כבוי היה בעיניה וכל פעולותיה היו מכאניות.
שאלתי אותה במספר הזדמנויות שונות מה היא מרגישה ולמה בוחרת שלא לשתף ובעיניה תמיד הייתה ניבטת הזוועה.
שרון לא רצתה לצאת מהבית, היא פשוט לא בוטחת באנשים.
"אני הולכת לשוק, את רוצה להצטרף?"
שרון מיהרה לקום והתייצבה לצידי, היה נראה כי היא משתוקקת לצאת החוצה אך הפחדים שלה ששיתקו אותה מנעו ממנה את ההנאות הקטנות שביומיום.
יצאנו מהבית מהר ולכשהגענו לתחנת האוטובוס חיכה לנו קו 5 בתיזמון מושלם. עלינו אליו והוא היה מעט עמוס. שרון נדחקה אלי ונראה היה כי היא סובלת, כל אחד שעבר נגע בה ומבטה היה מתחנן לצאת מהתופת הזו שנקראת אוטובוס.
כמה תחנות אחרי כבר ירדנו ונשמנו לרווחה.
בפתח הכניסה לשוק התבוננה בנו שוטרת ושרון התכווצה. "שהיא לא תבוא אלי" זעקה בבכי. "שרון, היא לא תבוא אליך" וחיבקתי אותה.
עברנו בין דוכני הפירות הירקות וריח התפוזים העז עלה באפי ואז הרחתי את חריפות הבצל הירוק, את ריח האננס שהיה תלוי מעל דוכן עמוס פירות העונה.
לקחנו פירות וירקות ומכל טוב של השוק שרון נהנתה מאד. אחרי כשעתיים סיימנו את השוק ויצאנו להסתובב ברחובות העיר הקטנים, כשיצאנו לגמרי מהשוק חלפנו על פני מסעדה ביתית קטנה שניחוח תבשילים ביתיים עלה ממנה. מיד ללא מחשבה נוספת לקחתי את ידה של שרון נכנסנו לפתח המסעדה והתיישבנו בשולחן הראשון הפנוי שמצאנו, הסתכלתי סביב ובאופן מפתיע גיליתי שהמסעדה עמוסה מאד. מהמלצר שהגיע הזמנתי מכל טוב רציתי לחגוג קצת.
או אז שרון אמרה, הם חטפו אותי ומכרו אותי.
שתקתי. לא העזתי להוציא מילה, חיכיתי להמשך מוצא פיה.
אני יש לי משפחה אני לא יודעת איך לחזור אליהם. מה הם יגידו, מה יקרה אני מאד מפחדת.
בואי נתחיל מהתחלה מותק.
בוא תספרי לי מה שאת זוכרת.
הוא היה גבר חתיך, חיוך כובש לא האמנתי בכלל שאחד כמוהו הביט עלי והתעניין בי, בילינו יחד פעמיים ובכל פעם שנפגשנו הוא היה ג׳נטלמני יותר מפעם הקודמת, הוא לא מיהר לכלום ואני הרגשתי שהאדמה בורחת לי מהרגליים ונכנסתי לסחרור מטורף, כשנפגשנו בפעם השלישית הוא היה מעט לחוץ אבל עדיין התנהג כג׳נטלמן מושלם.
במסעדה שתיתי קצת יותר מהתרגשות כי ציפיתי שינסה לגעת בי.. מהר מאד הרגשתי שאני לא מצליחה לשלוט בגופי ובמחשבתי ואת המשך הלילה כבר לא זכרתי.
שרון החלה לבכות, רעד בלתי נשלט אחז את גופה ומבטים תוהים החלו להינעץ בנו.
ביקשתי מהמלצר שיארוז לנו את כל מה שהזמנו וישלח את זה עם שליח לביתי, מסרתי לו את הכתובת שילמתי ומיד יצאנו.
שרון נשמה נשימות קצרות ושטחיות שגרמו לה להיכנס לסחרור מטורף.
עצרתי מיד מונית, דחפתי אותה פנימה ונכנסתי בעצמי.
שקיות הקניות היו בין רגלינו ושרון בכתה את נשמתה על כתפי.
כמה דקות מאוחר יותר הגענו הביתה.
כשהתיישבנו בסלון הבטתי בה ואמרתי "מה שלא יהיה זה כבר נגמר ואת במקום בטוח" חיבקתי אותה והמשכתי "התחלת שרון, עשית צעד ענקי והחלטת לשתף אותי אל תעצרי עכשיו זה חשוב בשבילך".
המשפט נקטע לי כשצלצול הפעמון היה עיקש. בדלת עמד השליח, נתתי לו טיפ לקחתי את האוכל וישבנו לאכול בסלון.
אחרי ארוחת הצהריים, שרון התעייפה ופרשה לחדרה.
"אופק, תודה שאת מבינה ונותנת לי את הזמן שלי".
★★★המשך יבוא★★★
