★★★★ זהירות טריגר אונס ★★★★
הדרך חזרה הביתה במונית הייתה קצרה וכבר הייתי נטולת כוחות, שרון המשיכה לשתוק והשתיקה העיקה עלי מאד אז המשכתי לספר לה.
בליבי חשבתי שהכי חשוב שלא תישאר לעולם לבד. הכי חשוב שתדע שיש מי שמאמין לה שיודעת מה היא עברה.
"עברו שוב כמה שנים.. וכנערה מצליחה מבחינה חברתית וכתלמידה מצטיינת תמיד הייתי במרכז תשומת הלב.. לצערי עדיין גם במרכז תשומת הלב שלו!
בגיל 16.5 (הגיל שבו כל נערה אמורה להיות מאושרת וחסרת דאגות בחיים) חזרתי מבילוי ערב עם חברות, היה קצת חשוך מידי לשעה המוקדמת של הערב, שום נורת אזהרה לא דלקה בגופי, הלכתי בביטחון לביתי.. רגועה נינוחה אפילו החושך לא הפחיד אותי.. ואז.. משום מקום הוא משך בשערי בחוזקה ודחף אותי לתוך חור שחור.. חור של כאב, ריח הצחנה של גופו כבר עלה באפי וידעתי, כבר ידעתי מה הוא הולך לעשות.. אחרי ניסיון עשיר של פעמיים אי אפשר לשכוח מה יהיה הריטואל – הצלקת הרגשית הזו התעוררה והכאב בה היה חד יותר מהפעמים הקודמות!
להבדיל מפעמים קודמות הפעם הסבל היה קצר, כשהוא לא קיבל את ההתנגדות שלי.. או את הניסיון שלי לברוח הוא פשוט איבד עניין, זה לא שהוא ויתר לי זה לא שהוא לא חדר לגופי וחילל אותו בפעם השלישית, פשוט לא היה לו קונטרה, לא הייתה לו אותה ההתנגדות לה הוא כל כך ציפה כמו בפעמים הקודמות.."
כשהגענו הביתה נכנסו והתיישבנו מיד בסלון.
"הוא גמר.. התנשף לי בתוך האוזן, מיצי הגוף שלו היו מרוחים על גופי שלי.. הוא הלך.. עזב אותי שם בחושך.. סופסוף לבד!
מתורגלת בכאב וספוגת ריח מסריח של אדם שנוא קמתי שוב וניקיתי עצמי.. חזרתי הביתה.. בשקט בשקט נכנסתי למקלחת, שטפתי אותו ממני.. ניקיתי אותו מנשמתי.. את נשמתי הקאתי באותו לילה.. ומאותו לילה ועד גיל 22 אפף אותי מבט של קרח..
אף אחד לא ממש הצליח להתקרב אלי – היו ימים שבהם איחלתי שאמא שלי תראה את הכאב שלי ותנסה להבין אותי, שתנסה לדעת מה מתחולל בגופי.. מה חוללו לגופי.. אבל העצמאות הזו ששידרתי מנעה ממנה כל ניסיון להיכנס ביני לבין עצמי, מנעה ממנה את היכולת לדעת את הכאב שלי.."
די שרון, אני ממש עייפה, להיום אעצור את הסיפור הזה ונמשיך ונסיים אותו מחר.
פרשתי לחדר השינה שלי ועזבתי אותה לבדה בסלון.
נכנסתי אל המקלחת ושטפתי שוב את הכאב של כל השנים מהיום הזה.
כשיצאתי מהמקלחת עירומה, התענגתי על המחשבה שהלילה אשן במיטתי ולא על הספה בחדרה של שרון.
לבשתי כותנת ונכנסתי אל המיטה, הסתובבתי אל הצד ועצמתי עיניים.
מאוחר יותר התעוררתי מביעותי זיכרון וגיליתי כי שרון נכנסה אל מיטתי בזמן שנרדמתי וישנה לצידי. חייכתי לעצמי, טפשונת שכמותה כיסיתי אותה היטב וחזרתי לישון.
בבוקר כשהתעוררנו שרון כבר ישבה על קצה מיטתי, "הכנתי קפה וטוסט עם ריבה. בואי אני רוצה שתסיימי את הסיפור שלך."
קמתי שטפתי פנים, והתיישבנו יחד בסלון.
"הגעתי לגיל 22 – שרדתי את הדרך הקשה, את כל ההרים הצלחתי להזיז, משכנעת את כולם וגורמת לכולם להבין שאני בסדר.. הכל כדי לא להפוך לקורבן – לא בעיני עצמי ולא בעיני הסביבה. לא נתתי למעשה שלו להיות זה שיכתיב לי את החיים.. אני הבוס של עצמי, אף אחד לא יהיה זה שיגיד לי מה לעשות, איך לעשות ומתי לעשות.
גיל 22, אני, לובשת מדי משטרת ישראל, גאה לעשות עבודה שלא רבים ששים לעשות אותה..
משמרת לילה.. עוברים עם הניידת בחורשה.. ואני אומרת לשותף שלי.. "הבחורה ברכב עכשיו נאנסת" השותף שלי המום מדברי, ואומר "את טועה" שתקתי למרות כאב הבטן החד שליווה אותי עם אמירת המשפט הזה.. הוא המשיך לנסוע כאילו לא קרה כלום.. ואני לא ממש עצרתי אותו. רבע דקה לאחר מכן מצייץ מכשיר הקשר "זעקות לעזרה כנראה חשד לאונס".. השותף שלי הביט בי במבט קפוא.. דרוך וקשוב לצעקה האילמת שלי הביט בי.
את "נפלאות" הערב הזה העברתי כאשר זכרוני התחדד וחשתי על בשרי את הכאב שאותה בחורה חשה כשהצלנו אותה מידו של הטורף שלה, רק שאותי אף אחד לא הציל.. לי אף אחד לא עזר.. אני הייתי לבד ועודני לבד.
מאוחר יותר, אחרי שנרגעו הרוחות בתחנה.. השותף שלי שגילה הבנה להתנהגותי שאל אותי בזהירות מה קרה, ולמה אני כל כך נוקשה ואיך בכלל ידעתי, ולמה לא התעקשתי?
ואז הכל יצא בפעם אחת בשטף של בכי נוראי, בילבולי מילים, חצאי משפטים ובעיקר זעקה לעזרה! הוא כל כך רצה לחבק אותי הוא כל כך רצה להראות לי שלא כל הגברים אותו הדבר.. אבל לא הרשתי לו להתקרב אלי.. הצלקת שלי כואבת מידי.. הפצע שלי מדמם והחתך הזה שיש בבשר הרגשות שלי פתאום פתוח לראווה, במקום זה הוא לקח את היד שלי בתוך היד שלו בעדינות.. והוביל אותי לחדרו של מפקד התחנה..
שותק, יושב אבל וחפוי ראש.. מקשיב לסיפור שאני מגוללת.. ישבנו שם מסוגרים הרבה מעבר לשעות המשמרת שלנו, כשמפקד התחנה כותב הכל.. כשהוא מהנהן בראשו מביט בי במבט כואב של אב שמבין את כאב בתו.. והשותף שלי.. בכל פעם שאני מספרת על שלב נוסף פוער עיניים כלא מאמין.. ובמבטיו אני מרגישה כמה הוא כואב את כאבי..
לראשונה בחיי מצאתי עצמי מגוללת את סיפור הכאב הפרטי שלי בפני אנשים שלא הצבתי בפניהם שום מבחן חברי.. בבוקר המאוחר יותר ולבקשתי השארנו את הכל תחת מעטה חשאי, את אותם השוטרים שליוו אותי בעיניהם הסקרניות כשיצאתי מחדרו של מפקד התחנה לא אשכח.. אני יודעת שהם לא ידעו כלום אבל המחשבה שבעיניהם יש מבטי רחמים גמרה אותי, כל השנים ברחתי מרחמים עצמיים, כל השנים לא נתתי לעצמי ליפול ולא הרגשתי ולו לרגע אחד כקורבן.. תמיד הייתי אותה זאבה שכולם הביטו בה בהערצה אותה אחת שנלחמה על החופש שלה על העצמאות.. אז למה לעזאזל היום אני מרגישה ככה? למה היום אני מרגישה את הרחמים?
שלושה ימים לאחר שסיפרתי את הכאב שלי.. ראינו אותו ברחוב.. מרחוק החלפתי צבעים, נשימתי הפכה לקצרה ונרגשת.. זיעה קרה כיסתה את גופי תוך שניות, והריח הנוראי הזה של הזיעה שלו הריח של הפה שלו.. ממרחק הריח שלו הציף את הזיכרונות..
השותף שלי הביט בי וללא כל שאלה מצדו הבטתי בו ואמרתי: "זו סגירת המעגל שלי".. והצבעתי לעברו.
עצרנו את הניידת לידו, סימנתי לו עם האצבע לבוא, ביקשתי ממנו ת.ז לזיהוי פורמלי.. אחרי שהוא הזדהה וכמובן לא זיהה, לא באמת הייתי זקוקה לת.ז שלו.. זה היה רק תירוץ לגרום לו לבוא אלי, יצאתי מהניידת רועדת, נרגשת על הכוחות שגיליתי כשביקשתי לסגור מעגל.. הוצאתי מאחורי גבי את האזיקים והצמדתי אותו לניידת, בטון יבש נטול רגש הודעתי לו על מעצרו, הקור של אזיקי המתכת נתן לי להרגיש שאני עדיין בין החיים, בתנועה אוטומטית כשידי רועדות ללא הפסק כבלתי אותו באזיקים והודעתי לו על סיבת מעצרו הוא סובב ראשו לעברי.. הלם היה נסוך על פניו, מביט בי משתאה ולא מתנגד..
את החבר שלו לא הייתי מסוגלת לעצור, זה דרש ממני תעצומות נפש שכבר לא היו לי, חברי לתחנה עשו את עבודתם נאמנה והביאו אותו לדין."
את מבינה עכשיו שרון? צריך רק מישהו אחד בעולם הזה שמאמין בך שאת בסדר שאת יכולה. אני ניצחתי אותו למרות כל מה שעשה לי.. ואת? את עכשיו מתחילה את המסע שלך לניצחון, את המסע שלך לאהוב את עצמך בכל מחיר ולא לוותר.
אני איתך לאורך כל הדרך..
זוכרת ששאלת איך קוראים לי?
אופק.
קוראים לי אופק וחייכתי אליה..
★★★★ המשך יבוא ★★★★
