**** זהירות טריגר אונס ****
"בת שבע הייתי כשנאנסתי בפעם הראשונה..
השכן שלי, נער מתבגר.. רע, שחור ומכוער כל שמות הגנאי מגיעות לו..
הפעם הראשונה שלי.. ולא מהסכמה הושכבתי בברוטליות על האדמה כשהמכנסיים שלי מופשלות מטה בצורה גסה והתחתונים בהינף יד נתלשו מגופי, המכה שחטפתי היממה אותי, הכאב הפיזי היה רק כאב פיזי, הוא עבר אחרי מספר ימים.. הכאב הנפשי.. אותו קשה לשכוח.
המבט המטורף שהיה לו בעיניים, הדרך שבה הוא נשם עלי, הרוק שלו שהיה עלי והגוף הכבד שלו כששכב מעלי.. כל שניה נדמתה כנצח.. כל שניה נצרבה בעור שלי כקעקוע שלא ניתן להסיר.
חבורה של נערים בני גילו הביטו בנו בזמן שהוא נכנס ויצא מגופי כמו מכונה משומנת היטב שיודעת את העבודה, עבודת הצילוק שלעולם לא תימחק מגופי, אותה חבורה של נערים שלקחה את חופש הבחירה שלי אותה חבורה שאף אחד מהם לא חשב ולו לרגע שמשהו כאן לא בסדר..
מושג הזמן נעלם לי, לא ידעתי כמה זמן הייתי שרועה שם על החול ביער של בית הספר, והעצים כמה הם גבוהים כשמביטים בהם ככה.. כבר אז הבנתי שאני צריכה לנתק את עצמי.
בשלב מסויים כשכולם הלכו.. ואחרי שהוא עזב אותי לנפשי..אין לי מושג איך מצאתי את הכוחות הנפשיים שלי כילדה בת שבע.. קמתי, התלבשתי, ניקיתי מעל גופי את החול שנדבק ולמרות ניסיונות מרובים לא ממש הצלחתי להסתיר את הלכלוך.. בעיני כולם הייתי נקיה לעצמי הרגשתי מלוכלכת."
את מבינה שרון? אני כבר יודעת איך את מרגישה.. אמרתי לה והמשכנו לצעוד אל המקום שהרגיע אותי תמיד - הים.
בדרך חלפנו על פני רחובות סואנים בכלי רכב שנהגיהם ממהרים לכל מקום, צעדנו איתנו ולצידנו אנשים רבים שנהנו משעות צהריים שמשיות ונעימות בתקופת החורף. היה קר והשמש שיקרה לכולם.
עצרתי לרגע בקיוסק נידח שהכרתי מזה מספר שנים "הסיידר חם הכי טוב שיש בעיר" אמרתי לשרון והזמנתי 2 כוסות ענקיות. "את רעבה?" שאלתי אותה וזו הנהנה בראשה לכן.
אמרתי לבעל הקיוסק להכין לנו סנדוויץ' טונה מיוחד עם לימון כבוש וסימנתי לו עם האצבע "אנחנו פה".
התיישבנו אחת מול השניה ושולחן האבן הקר הפריד בינינו.
לגמתי מכוס הסיידר והמשכתי לספר לה את הכאב שלי.
"מעולם לא סיפרתי לאמא שלי, אני חושבת שהיא אפילו לא יודעת, כבר כילדה נחשבתי לעצמאית מאד וכאחת כזו ניצלתי את העצמאות להסתיר את הכאב.. ועם הזמן ועם עבור השנים למדתי גם להיות השחקנית הכי טובה.
הזמן חלף והריח שלו לא עזב את האף שלי, זה לא שבאמת הרחתי אותו.. הצלקת הרגשית הזו יש לה ריח נוראי של כאב. כשהוא חלף לידי גופי היה נדרך כקפיץ במטען חבלה, רעידות בלתי נשלטות וזיעה קרה הייתה מכסה את גופי."
הרגשתי שחלל הפה שלי מתייבש ולגמתי מהסיידר החם, לבנתיים אמיר הביא לנו 2 כריכי טונה עם לימון כבוש "תהנו פינקתי כמו שאת אוהבת" הביט בי חייך ועזב אותנו לבד
"ארבע שנים חלפו.. גדלתי, וכנערה בתחילת דרכה וכדרך הטבע התמלאתי במקומות הנכונים.. בכל דרך אפשרית ניסיתי לעצור את תפקידו של הטבע לא רציתי ליצור מצב של התעניינות בי מהמין השני.. זכרתי שזה כאב.. אבל לא ממש הצלחתי!
הייתי גבוהה, אני זוכרת ששברתי את עקומת השיא בגובה לבנות גילי אבל הגובה המרשים שלי כנערה לא ממש עזר לי בפעם השנייה כשהוא אנס אותי..
הפעם הוא בא עם חבר!
במבנה נטוש ליד הבית הם עשו עלי תורות, פעם הוא ופעם הוא.. בזמן שהם עשו את שלהם אני עשיתי את שלי.. התנתקתי, נכנסתי לתוך בועה, שם הרגשתי שאני מוגנת והם לא יכולים לי, חיפשתי דרך להימלט אבל לא מצאתי אותה, ככה במשך זמן לא ברור שנמשך כנצח שרועה על רצפת בטון קרה מופשלת בגדים כשהם שותים צוחקים ועושים בי כרצונם.. מרתקים את גופי עם כובד משקלם לרצפת הבטון השבורה, ריח האלכוהול שנדף מפיהם נחקק גם הוא בזיכרוני, לא מספיק שיש ריח אחד שאני מתעבת עכשיו גם ריח שני! הסיוט מסרב להיגמר.. ואני חסרת כוחות לנוע, לזוז, לדבר, לנסות לעשות משהו..
בראש שלי אני גיבורה.. קמה ורצה בורחת מסתתרת מצליחה לקום.. דקות ארוכות שאני כבר לבד, הם הלכו.. השאירו אותי שם בוכה.. מדממת מבפנים, צועקת לאלוהים ושואלת למה? מה כל כך רע עשיתי?"
שרון מביטה בי בשקט תהומי ובפנים כל כך רציניות וקשובות - פנים שמבינות את גודל הזוועה שעברתי.
בת כמה את שרון?
31 ענתה והרכינה מבט אל רצפת הבטון שברחוב.
את יודעת, אנחנו הנשים חזקות מאד אנחנו בגלגול חיים אחד עוברות כל כך הרבה ואין מי שיוכל לנו, ולא משנה מה נעבור, תמיד אבל תמיד נהיה חזקות.
לא סיפרת לי איך קוראים לך אמרה בפתאומיות. הבטתי בה צנומה כזו מחבקת ב-2 כפות ידיה את ספל הסיידר החם, העמקתי את מבטי בה וראיתי את הכאב שבמשך 32 שנים לא הצלחתי למחוק.
"תמשיכי לספר לי" צייצה בשקט
די די ילדה, גם לי קשה. בואי נמשיך ללכת ואספר לך עוד קצת עד שנגיע לים.
התחלנו לצעוד והמשכתי לספר לה בדיוק מאותה נקודה שהפסקתי.
"שוב קמתי ושוב ניקיתי את עצמי, כמו במעין טקס שבו אני יודעת שאסור שיראו ושאסור שידעו שחס וחלילה יבינו את שקרה.. בבית במקלחת המים שוטפים את גופי.."
דילגתי קצת על זמנים כי אני לא מצליחה לעקוב אחרי הכאב האישי שלי.. והמשכתי
"זה לא הכאב הפיזי כמו הנפשי, זו פעם שניה שחיללו את הגוף שלי ובניגוד לרצוני. זו פעם שניה והפעם הזו הייתה עם תגבורת!
יום למחרת החלטתי בצורה הכי קרה שאפשר, אני לא אהיה קורבן אני אעשה הכל חוץ מלהיות קורבן, לא נתתי לעצמי זמן לשקוע בדיכאון ובכאב ומנערה מתבודדת החלטתי להתקרב לחברה ולנסות להאמין שיש בה טוב, הפכתי מילדה סגורה לאחת כזו שכולם מכירים וכולם רוצים להיות בחברתה.. שיפרתי ציונים, הפכתי ליצרנית של חברים.. פופולריות זה שם המשחק.. לעולם לא להיות לבד.. לעולם לא לתת לו את האפשרות להתקרב אלי שוב, שלא יסריח לי את העור עם הזיעה שלו.. שלא ינשוף עלי כמו כלב כשהוא גומר.. לא לתת לו את היכולת לגעת בי.. שהוא יראה אותי מרחוק אבל שלא יוכל לקחת את שלא שלו!"
הגענו אחרי שעה של הליכה אל הים.. ושתקתי.
נתתי לרוח הקרה ללטף את פני ולסתור את שערי. שרון רוב הזמן שתקה וניגבה דמעות. הסיפור שלי טילטל אותה.
ירדנו בשקט אל קו המים לא יכולנו ממש להתקרב כי הרוח החזקה שברה את הגלים לרסיסים על פני קו החוף.
התעייפתי שרון, אני אמשיך את הסיפור מחר אמרתי לה. שרון הסתכלה בי מוכת תדהמה - "יש עוד? לא מספיק מה שעברת?" אחזתי בידה חזק הבטתי לשמיים ואמרתי, "יש עוד".
★★★★ יבוא המשך ★★★★
