במהלך הלילה היה נראה כאילו היא נאבקת בשדים גדולים, התזוזות שלה במיטה היו חדות ומפעם לפעם יבבה וצעקה "די די" ובכל פעם מחדש עברתי מהספה והתיישבתי על המיטה, ליטפתי את פניה בעדינות כדי להזכיר לה מתוך שינה שאני כאן לצידה ולא הולכת לשום מקום.
בשעות הקטנות מאד של הלילה היא התעוררה לפתע, שטופת זיעה כשהיא צורחת את נשמתה. קפצתי בבהלה מהספה וזרקתי את עצמי לכיוונה חיבקתי אותה חזק חזק ורק אחרי שנרגעה מעט חשתי בכאב עמוק באצבע הקטנה של הרגל שלי, היא דיממה, חטפתי מכה קשה משידת הצד.
שעתיים לאחר מכן החלה השמש לעלות והבוקר הראשון הגיע.
הייתי רדומה על הספה, שרועה עליה בפוזיציה בלתי נעימה כשלפתע הרגשתי יד מלטפת את פני, פתחתי את עיני השמש סינוורה אותי מעט ומולי ראיתי בקושי רב את שרון. חייכתי לה חיוך נבוך ומופתע לא ציפיתי למחווה כזו ממנה.
רבע שעה אחרי זה זרם מים חמים כבר שטף את גופי. קצף השמפו שעל השיער הרטוב שלי נטף לכל עבר גופי כששטפתי אותו בזרם מים ישיר והתרכז בתחתית האגנית.
אחרי שסיימתי את האמבטיה לבשתי חולצה לבנה חצי שקופה ותחתון ויצאתי אל הסלון.
שרון ישבה בסלון הביטה בי ושתקה היא עקבה אחרי בעיניים סקרניות.
הכנתי לנו חביתות, קצצתי סלט ומילאתי כוסות בנס קפה חם של בוקר.
קראתי לשרון שתגיע לשולחן וזו באה בצייתנות.
"שבי" פקדתי עליה ובאותה נשימה שאלתי "כמה סוכר?"
שרון הנידה ראש מצד לצד וסימנה לי שלא.
קירבתי אליה את הצלחת עם החביתה והסלט והגשתי לה את כוס הקפה.
"תאכלי, את חייבת להתחזק".
שרון לא הביטה בי נעצה את המזלג בחביתה והחלה לאכול בצייתנות גמורה.
כשסיימה את ארוחת הבוקר פיניתי את הכלים לכיור.
החלפתי בגדים וביקשתי ממנה שגם היא תעשה כמוני ומיד לאחר מכן יצאנו החוצה.
נסענו לרופא.
לאחר בדיקת רופא קשה וקפדנית קבע הרופא בפסקנות מוחלטת "הכל יחלים". ואני הוספתי בשקט "רק הנפש לא".
כשהגענו לפתח המעלית שאלה אותי שרון "למה את עושה את זה?"
שתקתי, גל דמעות חנק את גרוני.
אחזתי בידה וטפחתי קלות על גבה, היא הבינה.
כשיצאנו מהמעלית הדמעות כבר פרצו החוצה ובשקט ניגבתי אותן כשנשברו בזו אחר זו על לחיי.
היא הניחה יד מבינה ומזדהה על כתפי.
מחוץ לבניין המפואר בשדרה עמוסת אנשים התיישבנו שתינו על ספסל מוצל מול קיוסק קטן שמכר קפה ופינוקי קפה ואז פתחתי בהסבר למה אני עוזרת לה.
"לפני 32 שנים כשהייתי נערה מתבגרת לא היה שם אף אחד בשבילי כשהאדמה נשמטה לי מתחת לרגליים".
גוש דמעות שוב חנק את גרוני כשהשתחררה לה יבבה מלאת כאב וותיק בשנים.
"אני רק רוצה לעזור לך שלא תהיי לבד" הצלחתי להגיד לפני שקמתי ועזבתי את הספסל.
שרון מיד הדביקה את קצב הליכתי כשהיא מנסה להאט אותי.
השדרה היפה שלכל אורכה יש עצים טמירים, ספסלים וחנויות ממכר שונות ואף מסעדות הייתה באותם רגעיי צער ריקה מתוכן ויופי עבורי.
שרון הצליחה להסדיר את נשימה אחזה בידי ועצרה אותי.
"אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך" אמרה לי.
★★★★ המשך יבוא ★★★★
✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️
מדובר בסיפור אמיתי, בחרתי לשנות חלק מהסיפור.
לכל הדואגים - לכולנו שלום
✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️✳️
