לקח לה זמן מה לצאת מחדר האמבטיה.
קראתי לה בשקט "שרון?" כמה שניות אחרי ראיתי אותה כבר עומדת בפתח חדר האמבטיה ומביטה בי, סוקרת בעיניה את הבית הגדול.
עיניה היו נראות מבולבלות ומתרוצצות מצד לצד, היא החלה לצעוד מפתח חדר האמבטיה עירומה וניגשה אלי, הרכינה ראש ושאלה אם יש בגד אחר שפחות יכאיב לה כשתלבש אותו. הרמתי מעט את ראשה והבטתי בעיניה כמהופנטת, דמעה זלגה על לחיי כשקמתי להביא לה שמלה קצרה שתהיה קלה על גופה הכואב.
הלבשתי אותה בשמלה הקלילה שנפלה על גופה העירום בצורה כל כך מושלמת, העברתי את אצבעותיי על חבורותייה הגדולות ברפרוף עדין שמשתדל שלא להכאיב.
הקומקום שעל הגז שרק כבר זמן רב, עזבתי אותה ופניתי אל המטבח.
ידי, עיניי וגופי סירבו לעזוב אותה הרי ידעתי מה היא עוברת, כשהלכתי אל המטבח ידי עברה על שולחן העץ הכבד וכאילו ביקשה שלא לעזוב אותו כשם שלא רציתי לעזוב את גופה. כיביתי את הגז והקומקום פסק מלשרוק, הכנתי לנו 2 כוסות תה קינמון עם מעט סוכר. הנחתי על צלוחית מספר עוגיות ולקחתי הכל אל הסלון. את המגש הנחתי על השולחן והסתכלתי סביב חיפשתי בעיני את שרון.
איפה את? שאלתי בקול רם.
שקט דממה.
שרון תעני לי, איפה את?
ועדיין שקט
התחלתי לחפש אותה בבית עוברת מחדר לחדר, מהאמבטיה למחסן ועוברת שוב אל המטבח.. לפתע ראיתי את דמותה מעבר לחלון, יושבת על הדשא הקר אוחזת את רגליה
לרגע היה נדמה שקוקו התיישבה לי בחצר. ישיבתה דימתה בעיני את הקוקיות שמשתגעות ויושבות מכונסות בעצמן ומתנדנדות קדימה ואחורה.
ליבי יצא אליה שוב, כמות הרגש שהיא לקחה ממני בתוך פחות מ-3 שעות הייתה עצומה, יצאתי אליה עם שמיכת פיקה צהובה התקרבתי לאט וקראתי בשמה כדי שלא תיבהל, רכנתי אליה וחיבקתי אותה עם השמיכה, "זה לא יעזור מתוקה, הכאב ישאר שם בואי הקור הזה לא ירפה או יחליש את הכאב" היא הסתכלה עלי ולחייה היו שטופי דמעות, עזרתי לה לקום ונכנסו בשקט אל הבית.
התיישבנו בסלון הגדול, הטלוויזיה פעלה ברקע ושידרה שיר שבאופן סוריאליסטי לחלוטין היה מדוייק למצבה, "קחי מה שתרצי מי יסרב לך.. קחי את העולם כולו".. שיר אופטימי שממילותיו שאבתי את הכוחות לשוחח איתה.
"תראי שרון, המצב שאת עוברת כרגע הוא לא קל. אני יודעת, המקום הזה שהכל כואב וזה לא הכאב הפיזי זו הנשמה שצועקת – למה? – ובכל זאת את חייבת להיות עכשיו חזקה יותר, חזקה בשביל עצמך כדי שתוכלי לעשות עם זה משהו אחד טוב שהוא לרפא את עצמך". הפעם האמנתי במילים האלה הרי רק לפני יותר מ- 32 שנים עברתי אני בעצמי את מה שעברה עכשיו שרון..
שרון רק הביטה בי, היא לא אמרה כלום עינייה דיברו כל הזמן והיא שידרה לי שהיא סומכת עלי. בואי, הושטתי לה יד ועזרתי לה לקום, יצאנו מהסלון והלכנו אל חדר השינה, תישני כאן הלילה אני רק אשב על הספה ואביט בך כשאת ישנה, אם את צריכה משהו שתדעי שאני כאן. אני לא הולכת לשום מקום.
ללא שום הכנה מוקדמת קיבלתי חיבוק תודה ענקי, חיבוק שסרב לשחרר. בליבי רציתי לאחוז בה ולא לשחרר אך ידעתי שזה לא הזמן הנכון.
לא היה טעם לשאול אותה אם היא רעבה או רוצה משהו כי נראה היה שהטלטלה שעברה הייתה חזקה מכל צורך פיזי כזה או אחר.
עזרתי לה להכנס אל המיטה כיסיתי אותה והתיישבתי לידה, באופן טבעי היד שלי ליטפה את פניה ומוללה את שערה עד שנרדמה.
★★★ המשך יבוא ★★★
