הדרך אל החופש לא הייתה קלה לתומר הוא חשש מאד מלהתפס, כל צעד שעשה הוא בדק עשרות פעמים שלא רואים אותו ולא מחפשים אותו.
הוא הגיע ללב המפעל וראה אותה יושבת על מכונה מתה ומחייכת, מביטה בצפורניה שואלת בקול רם: אז מה תומר, חשבת שבאמת תוכל לברוח?
תומר התייבש במקום מפחד. אבל משהו בקול הזה היה מוכר לו.
אחרי מספר שניות של שקט מפחיד ביותר הרים ראשו מהמסתור וצעד לעברה בבטחון, "הגיע הזמן להכיר אותך את לא חושבת" ענה לה. "אתה מכיר אותי יותר ממה שאתה חושב" ענתה וחייכה.
כשעמד מולה, פיק ברכיים תקף אותו היא הייתה לא אחרת מהאקסית המיתולוגית שלו, זו שבגללה נכנס לעולם הבדס"מ, זו שאהב בכל ליבו, זו שלא הניחה לו לנפשו שהייתה מושא כל ההתאכזרויות שלו אל הנשלטות שלו.
"למה את עושה לי את זה יאנה? מה כבר עשיתי שזכיתי לזה?"
היא רק חייכה לו. לא חשפה דבר.
הוא נזכר בעבר שלהם יחד איך היו מוצלחים מכל בחינה, הזוגיות שלהם הייתה מעוררת הערצה, הנשים שהיו סביבו תמיד קינאו בה וכך גם הגברים..
ביחד השמים לא היו גבול עבורם, היא לימדה אותו להוציא את הסאדיסט שבו, כמה כאב לו כשסטר לה לראשונה או כשהצליף בה לבקשתה.. הסאדיזם לא היה טבע ראשון שלו ועם הזמן למד לגלות שהוא מסוגל להכאיב לאחרים מבלי להניד עפעף ואף להנות מכך.
תומר נזכר למה נפרדו, החברה הטובה ביותר שלה זו שעיוורה אותו זו שהתגנבה אל ליבו ועשתה חורבן והרבה הרס באהבה שלהם. זו שיאנה קמה והלכה בגללה.
"אז אתה נזכר למה נכון?" שאלה יאנה "הזמן לשלם על המעשים שלך הגיע, מה שלמדת ממני הגיע הזמן שתלמד על בשרך".
תומר הביט בעיניה הירוקות, הן רשפו שנאה וכעס, שערה החלק התנפנף מעט ברוח שנכנסה למפעל, תומר היה שבוי בה ולא העז להוריד עיניו מעיניה הוא שתה אותה לזיכרון שלו. שום דבר לא כאב לו יותר, שום דבר לא הציק לו הוא רצה אותה יותר מכל דבר אחר שרצה בחייו היא ורק היא הייתה האהבה האמיתית שלו זו שכמהה לה בלילות זו שדמיין אותה בזמן שהיה עם אחרות.
"ואדים" אמרה בקול בטוח שחתך את השקט המעיק וזה יצא מיד "קח אותו, הוא לא סיים ללמוד".
ואדים אחז בידו של תומר וללא כל התנגדות מצידו הוא הוביל אותו לחדרו.
תומר שהרוח ממפרשיו עזבה אותו היה נחוש בדעתו, הפעם היא תהיה שלי.
הוא נכנס אל החדר פסע אל המיטה התיישב עליה וחיכה להוראות.
אלו לא מהרו להגיע.
המשך יבוא
